הטלנובלה “ליברמן”.
פרופ’ אריה אלדד
…אז הפרק הנוכחי בטלנובלה נגמר בקטסטרופה מיותרת : בחירות. ככה זה בטלנובלה. המון תפניות מלאכותיות בעלילה.
ביום שני, בעיצומו של משבר הרכבת הקואליציה, כשלא היה ברור אנא מועדות פניו של ליברמן, פרסם “ישראל היום” בעמוד הראשון מאמר של מתי טוכפלד בכותרת הענק : “הונאה ושמה ליברמן”. ועיקרו – ליברמן אינו באמת איש ימין. תגובתו של ליברמן לא איחרה לבוא : המאמר והעיתון הם כמו “פראבדה” בימי סטאלין.
ואני לא הבנתי על מה הרעש. ממש כדברים האלה כתבתי שוב ושוב בחמש עשרה השנים האחרונות.
ב-2003, בתחילת דרכי הפרלמנטארית היינו בסיעה אחת. הוא בראש “האיחוד הלאומי-ישראל ביתנו”. ואני בזנב הרשימה. כבר בפגישת ההיכרות בינינו הפקיד בידי את כתיבת המצע. התפעלתי מהאצלת הסמכויות והאמון. כשהבאתי לו את הטיוטא הראשונה אישר אותה בלי לקרוא מילה. את המצע ברוסית ניסחו אנשיו ודוברי השפה אמרו לי שלא היה קשר רב בין שני המסמכים. כשר התחבורה בממשלת שרון התנגד להתנתקות ופוטר מיד. בשנה בה נאבקנו נגד העקירה לא הרבינו לראותו. לא בכנסת ולא בשטח. גם לא בעצם ימי הגירוש וההרס. אחר כך בא לסיעה והודיע שמאס בהפגנות. הוא רוצה להנהיג, ושבכוונתו לפרק את החבילה: “איחוד לאומי” לחוד, ו”ישראל ביתנו” על שלושת חברי הכנסת שלה – לחוד, וגם הוכיח לנו באותות ובסקרים כי אם נתפצל נכפיל את כוחנו.
הוא צדק. בבחירות 2006 זכה ב11 מנדטים וכמעט שילש את כוחו, אבל המצע שלו כבר לא היה טרנספר אלא “תכנית חילופי השטחים”, ומירכתי הימין הפרלמנטארי – צץ פתאום ליברמן התומך בהקמת מדינה פלשתינאית, ועוד מציע לצרף לשטחה חלקים ריבוניים ממדינת ישראל בוואדי ערה ובמשולש, על יושביהם.
מאז ניצלתי כל במה כתובה משודרת או מצולמת כדי להסביר לציבור שליברמן איננו באמת איש ימין. הוא אמנם מקפיד להתלהם נגד הערבים ( בייחוד בהזדמנויות בהן הוא שובר מדינית שמאלה ): לשלול אזרחות מערבים שאינם נאמנים למדינה, לגזור עונש מוות על מחבלים ולחסל את מנהיגיהם. לחסל את איסמעיל הניה תוך 48 שעות, להחרים עסקים ערביים – אבל לא עושה דבר.
גיבור הטלנובלה הוא חידתי ובלתי צפוי. לעיתים אפשר היה להבין לאחר זמן מה גרם לו לעשות משהו. אבל עד היום למשל אי אפשר להבין למה נכנס ב2006 לממשלת העבריין אולמרט והעניק לו חמצן פוליטי לעוד שנתיים מסוכנות מאד, בהן התכוון אולמרט לתת לערבים את לב הארץ (“תכנית ההתכנסות”). למה התפטר פתאום – דווקא הבנתי . ליברמן לימד אותנו שני כללים פוליטיים חשובים : תמיד יש ללכת לבחירות מהאופוזיציה, וכשפורשים – זה חייב להיות על רקע אידיאולוגי. וכיון שהבין שאולמרט הגיע לסוף דרכו ויש בחירות באופק – מצא לו עילה “אידיאולוגית” לפרוש: שיחות אנאפוליס עם הפלשתינאים והנכונות לויתורים…
ושוב צדק בחישוביו. בבחירות 2009 כבר היו לו 15 חברי כנסת. ליברמן היה לשר החוץ. זה היה השיא. מכאן ואילך הלך כוחו הפרלמנטארי והצטמק אך כוח המיקוח שלו הלך וגבר. ב-2012 זכה ב11 מושבים בסיעה המשותפת עם הליכוד. ערב “צוק איתן” פרק את החבילה אך נותר שר החוץ. בבחירות 2015 כבר הצטמק כוחו לששה חברי כנסת בלבד, מה שלא מנע ממנו להתעלל בנתניהו, לכנותו “רמאי שקרן ונוכל” ,לתקוף אותו מהאופוזיציה במשך שנה, ואז לזכות בתפקיד שר הביטחון בממשלתו של השקרן, הרמאי והנוכל. הכל מטעמים אידיאולוגיים כמובן. כשהתפטר מתפקידו זה בנובמבר 2018 (והביא להקדמת הבחירות) היה זה שוב על פי שיטתו הפוליטית : לבחירות הולכים מהאופוזיציה, וההתפטרות נומקה ברפיסות נתניהו מול החמאס. הוא צדק כמובן אבל המצב לא היה שונה כשהצטרף לממשלה.
בבחירות האחרונות שוב הצטמק מעט. רק חמישה חברי כנסת. אבל במצב גוש הימין זה הספיק בדיוק כדי להתעלל בנתניהו. המליץ עליו אצל ריבלין, הצהיר שלא יתמוך בשום מועמד אחר, שהוא איש ימין, אבל עשה בדיוק מה שהיה נחוץ כדי שנתניהו לא יוכל להקים ממשלה. הפעם לא הרפיסות מול עזה הטרידה אותו. אפשר וגם הבין כבר שגם תומכיו אינם מעוניינים במלחמה, לעומת זאת הם שונאים חרדים. ועל סוס השנאה הזה (“לא ניתן להפוך את ישראל למדינת הלכה”) רכב אל תוך המשבר. ליברמן, ממש כמו החרדים, וכל עם ישראל, מבינים היטב שמספר החרדים המשרתים בצבא אינו תלוי, ולא יהיה תלוי, בשאלת המכסות לגיוס : האם יצוינו במפורש בחוק או רק בתקנות ובהחלטות הממשלה.עוד חיילים חרדים לא יצמחו מזה, אבל זה סוס טוב.
הוא פוליטיקאי משובח. העובדה שהוא חף מכל אידיאולוגיה משפרת במידה רבה את ביצועיו. שום משקולת אידיאולוגית אינה מכבידה עליו כשהוא מתמרן. יש לו חוש הומור מפותח למעט כאשר מישהו מזכיר לו את הניה או מנסה ללגלג על “מילה זו מילה” ומציג בפניו את הזיגזגים שלו ( שנים אחדות לא אמר אפילו “שלום” לי ולאורי אריאל אחרי שהצגנו אותו כשקרן, ועוד ברוסית). הוא נוקם ונוטר, אבל כפוליטיקאי טוב, הוא יודע להגיש את נקמותיו קרות, ולא ממהר לנקום.
במה מתבטאת “ימניותו” של ליברמן? הוא מרבה לתקוף את השמאל ואת חברי הכנסת הערבים. אבל מקפיד לא להצר באמת את צעדיהם. כשר ביטחון אמנם דרש להרוס את חאן אל אחמר, אבל לא התעקש מול התחמקויות נתניהו, ובכלל : הוא אמנם תמך בסיפוח גושי ההתיישבות תמורת אום אל פחם ו”המשולש”, אבל ב2017 הביע התנגדות נחרצת ליוזמות הסיפוח והחלת החוק הישראלי ביהודה ובשומרון. והוא תומך בחלוקת ירושלים. לא פחות. לחוק ההסדרה הוא התנגד – ובסוף הצביע בעד. מהאופוזיציה תמך באלאור אזריה. כשר ביטחון ביקש עבורו חנינה מהנשיא. הוא מצטייר כזולל ערבים לארוחת בקר אבל היה מוכן להרחיב את העיר קלקיליה ולהוסיף לה עשרות אלפי יחידות דיור על חשבון שטחי C הסמוכים לה. הוא הציע לחייב כל בן 18 בשבועת אמונים למדינה (“בלי נאמנות אין אזרחות”.) הציע – אבל לא התעקש. כי הסיסמא יפה גם בלי שתישלל אזרחות אפילו מערבי אחד שבגד במדינה. ליברמן הוא יהודי לאומי גאה, ובהיותו שר חוץ דרש משגרירי ישראל “שלא יתרפסו בפני העולם”. הוא מתנחל אמיתי, אבל גם לפני חמש שנים המשיך לתמוך ב”תכנית שתי המדינות” והצהיר שהוא מוכן לוותר על ביתו בנוקדים אם ישתכנע שמדובר בהסדר קבע. הוא התייצב כתף אל כתף עם ציפי לבני ושמעון פרס בתמיכה בשר החוץ האמריקאי ג’ון קרי. כזכור כללה תכנית קרי ויתור על רוב שטחי יו”ש ועקירת רבבות יהודים מבתיהם.
אז מה הוא? הרטוריקה שלו ימנית. המדיניות שלו שמאלנית. והוא עצמו מנווט בין הקטבים הללו על פי מפת האינטרסים והחשבונות האישיים שלו. הוא לא מצפן. הוא שבשבת.
כתבות נוספות
