נפתח את הלב לקראת אליהו הנביא
פרופ’ אריה אלדד
בליל הסדר ,כששותים ארבע כוסות, נוהגים למזוג גם כוס חמישית לאליהו הנביא. וכשאומרים “והיא שעמדה” שולחים את הילדים הקטנים לפתוח את הדלת לאליהו . ושאר הילדים סביב השולחן נועצים מבט בוחן בכוס אליהו לראות : האם הגיע הפלאי ושתה? אפילו טיפה?
הכותרת למאמר הזה היא הכותרת המופיעה בראש מאמר שפרסם אבי ע”ה, ישראל אלדד בשנת תש”י, לפני ששים ותשע שנים, בירחון “סלם- למחשבת חרות ישראל” שהוציא לאור.
בפולקלור העממי היהודי הלכה והתגבשה דמותו של אליהו הנביא, כזקן פלאי וטוב לב, המתגלה בעת צרה, מחולל ניסים,מטפל בעניים מרודים, מלטף את לחיי הילדים ואת דמיונם. מין סנטה קלאוס המופיע בדיוק ברגע הנכון ומחלק מתנות לנזקקים.
כמה רחוקה הדמות הזאת מן המקור התנ”כי? כרחוק ההלאמה מן ההפרטה. אליהו הנביא של ספר מלכים הוא נביא לאומי מאד. לוחם בקנאות בנביאי הבעל שעבודתו נפוצה בכל שדרות העם, ועד לארמונות מלכי ישראל הגיעה. האמונה בבעל איימה לדחוק ולמחוק את האמונה באלוהי ישראל. אליהו גובר על נביאי הבעל, שוחט 450 מהם, מוריד גשם אחרי שנות בצורת קשות כדי להוכיח את עליונותו של אלוהי ישראל, מוכיח פני מלכים ועולה בסערה השמימה במרכבת אש. כזה היה: קנאי ולוהט, ועל כן נבחר להיות הכרוז המבשר את בוא המשיח. אבל כשכבו אט אט משואות הציפייה לגאולה בעם – כבתה גם אש המרכבה שלו והוא הפך מין עובד סוציאלי בעל סגולות של גיבור-על. “במקום עמיים – נעשינו עממיים” כתב אבי מורי. אמנם במוצאי שבתות המשיכו לזמר לו ולהבטיח שיבוא “עם משיח בן דוד”, משיח העושה מלחמות , מנצח אויבים, כובש ומרחיב גבולות. אבל כל אלו החוששים מחֶבְלֵי משיח , מהצרות והייסורים העתידים להקדים את הגאולה השלמה, או אפילו ממש אינם רוצים בגאולת עם ישראל כי הם מתנגדים ל”לאומנות” ורוצים להיות סתם בני אדם אוניברסליים – הפכו מְחַבְּלֵי-משיח. אנטי-מהפכניים, קונטרבולוציונרים. והם נאבקים להשכיח את המקור הקנאי הלוהט, הטובח בנביאי הבעל ומורד במלך – ולקבע את דמות עושה הניסים ועוזר הדלים.
לפני ששים ותשע שנים קרא אבי לפתוח לא רק את הדלתות אלא בעיקר את הלבבות לקראת אליהו הנביא. לקראת הנביא, לא לכבוד מחולל הניסים .
הציונות היא תנועת הגאולה של העם היהודי. ולאלו החוששים ממילים גבוהות ו”משיחיות” – הציונות היא תנועת השחרור הלאומי של העם היהודי. ויכוחים מרים ניטשו בשדות הפולמוס של הציונות : מה צריך להיות אופי הגאולה הזאת. היו שדרשו תהליך התפתחותי-אטי, קמעא-קמעא, כמי השילוח ההולכים לאיטם (“השילוח” היה שם כתב העת שאחד-העם החל להוציא בשלהי המאה ה-19. אחד-העם, שהתנגד בחריפות לציונות ההרצליאנית רצה עיתון שיכשיר לאט לאט את לב העם, כדי ליצור בארץ ישראל ישות רוחנית, ולא מדינית-פוליטית.) והיו שדרשו מהלך מהפכני שיוביל להקמת מדינה יהודית תוך הסכמה בינלאומית, או בכוח הזרוע גם בלא הסכמה כזאת. זה ההבדל בין מי שפותח את הדלת בפני אליהו דמוי סנטה קלאוס, לבן הזקן הנוסע בשלג במזחלת רתומה לאיילים ומחלק מתנות – ובין מי שמצפה לבואו של הנביא הקנאי הלוחם החוזר אלינו במרכבת האש בה עלה השמימה .
פסח הוא חג מהפכני. רוולוציוני ממש. לא אוולוציוני. לא בעזרת תיקונים סוציאל-דמוקרטיים אטיים ושיפור תנאי העסקתם נגאלו בני ישראל ממצרים, אלא במהלך כוחני, ” ויוציאנו ה’ ממצריים ביד חזקה ובזרוע נטויה ובמורא גדול ובאותות ובמופתים” מספרת לנו ההגדה. גאולה המלווה בניסים המנוגדים לטבע, המשנים את הטבע, במכות מצריים ובפסיחה, בדילוג, לא מתוך התפתחות אטית. “פסח” מלשון “אשר פסח על בתי בני ישראל במצריים בנגפו את מצריים ואת בתינו הציל” . לא טיפול פרטני בכל עברי משועבד במצריים אלא שחרור לאומי.
ועדיין , גם ביציאת מצריים זו, שבה נגאלו כל בני ישראל בבת אחת מהשעבוד המצרי – עוד לא הפכנו לעם. ולא רק כי נלוו לבני ישראל גם ערב-רב, אספסוף גדול שניצל את המהומה ממצרים כדי לברוח מהשעבוד, אלא כי שני מרכיבים עוד היו חסרים להפיכתנו לעם. יציאת מצריים הפכה אותנו לבני חורין. אבל החרות הזאת לא היה אנרכיה ליברטריאנית של התנערות מכל כבלי שלטון וחוק, ביטול מעורבות המדינה וחובותיה לעם, כי מיד, בסמוך ליציאה מהשעבוד למצריים ניתנת התורה לישראל, והם הופכים כפופים לחוקיה. והיו גם אז, מיד לאחר הניסים הגדולים, קריעת ים סוף ומעמד הר סיני – היו כאלו שבחנו את עול התורה והמצוות שקיבלו עליהם כבני חורין, והשוו אותו לעול עבודת הפרך במצרים – והעדיפו את העבדות. אולי כי אפשר לשחד כל משעבד ונוגש בשר ודם , לארגן אי-אילו קומבינות, להשיג הקלות, אבל עם אלוהים – כנראה קשה יותר, אולי בכלל בלתי אפשרי. ולכן – גם יציאת מצריים, גם מתן תורה עוד לא הפכו אותנו לעם.
רק בסוף חמשת חומשי התורה, בספר דברים בפרק כ”ז כתוב : “וידבר משה והכהנים והלויים אל כל ישראל לאמר: הסכת ושמע ישראל, היום הזה נהיית לעם לה’ אלוהיך”. מתי הופכים בני ישראל לעם? רק עם חידוש הברית , עם הכניסה לארץ ישראל. והחג הראשון שהם חוגגים בארץ ישראל, בערבות יריחו הוא חג הפסח. כי גם חציית הירדן והכניסה לארץ היא בגדר פסיחה. דילוג ממצב למצב. רק בארץ ישראל הם הופכים לעם.
כנגד מה נאמרים הדברים? כנגד אלו הדורשים גם היום, בנימוקים שונים ומשונים : דמוגרפיים, דמוקרטיים, הומניסטיים-ליברליים או למען “השלום” – לוותר על חלק מרכזי בארץ ישראל. על לב המולדת. ויתור על ארץ ישראל הוא ויתור על היותנו לעם. כי כבר ראינו כי משפט הגלות הוא שמד או השמדה. שואה של תאי גזים ומשרפות או “שואה שקטה” של התבוללות. ורק בארץ ישראל היינו לעם ונוכל להמשיך להיות עם. לא שבטים נפרדים אלא עם אחד.
פסח הלילה. נפתח את הלב לאליהו, ואז נזכה לשנה הבאה בירושלים הבנויה. חג שמח יהודים.
כתבות נוספות
