דו קיום חד צדדי
פרופ’ אריה אלדד
בכל פעם שגילויי הלאומנות הקיצונית בקרב ערביי ישראל מחריפים, ותמיכתם המילולית או המעשית בטרור מתגברת, יקום מישהו ויזכיר כי בחיפה חיים יהודים וערבים בדו-קיום מופלא.
השבוע שמענו כי ראש העיר החדשה של חיפה, ד”ר עינת קליש-רותם כללה את שני נציגי “חזית חיפאית” (של מפלגת חד”ש) בקואליציה שלה, וראש הרשימה , רג’א זעאתרה, עתיד להתמנות לסגן ראש העיר. וגם אם קליש-רותם הבינה את עוצמת ההתנגדות הציבורית והממשלתית, ונמצא תרגיל במסגרתו מס’ 2 האלמונית של זעאתרה תחליף אותו – עמדותיו של זעאתרה ידועות : הוא סבור שחיזבאללה וחמאס אינם ארגוני טרור, ומלחמתם הרצחנית באזרחי ישראל היא ” התנגדות לגיטימית לכיבוש”, הוא גם טוען כי דאעש שאב את “ההשראה” למעשי הרצח המזוויעים שלו ממעשי התנועה הציונית ב1948. זעאתרה אומר שאינו חבר בחמאס או בחיזבאללה אלא בתנועת חד”ש הדוגלת לדבריו ב”שלום שוויון ואחוות עמים” , בנוסח אסאד, למשל.
ראוי לציין כי במעשה הנבלה של שיתוף חד”ש במועצת העיר חיפה לא החלה קליש- רותם. גם יונה יהב כלל אותם בקואליציה שלו. ובראיון שערכתי עמו השבוע הזכיר עמרם מצנע כי גם כשהוא היה ראש העיר הם היו חברי הקואליציה, ושב והעלה על נס את הדו קיום המופלא בעיר.
בחיפה מתגוררים כ280000 בני אדם. כ11% מהם ערבים, מחציתם מוסלמים ומחציתם נוצרים. האוכלוסיה הערבית בחיפה נמצאת ברמה סוציו אקונומית גבוהה מאד יחסית לאוכלוסיה הערבית בישראל. בעשורים האחרונים מחריפה והולכת ההקצנה הלאומנית בקרב הערבים בארץ. זו מתבטאת בעמדות “ועדת המעקב” הערבית , ב”מסמכי חיפה”, בעמדות הפלג הצפוני של התנועה האיסלמית, ובנציגים אותם שולחים הערבים לכנסת” : חד”ש, בל”ד, רע”מ ותע”ל, מתחרים זה בזה בשנאת ישראל , בהזדהות עם הרשות הפלשתינאית ושלטון החמאס בעזה, ותומכים בטרור שהם קוראים לו “ההתנגדות”. יש בקרבנו “מומחים” המנסים לתלות את ההקצנה הלאומנית הזאת בתחושות הקיפוח של הערבים, בנחשלות ובעוני . איך יסבירו כל “המומחים” הללו את בחירתם של ערביי חיפה ברשימה הקומוניסטית הערבית שהעומד בראשה הוא תומך טרור גלוי? לכאורה נציגים לעיריה אמורים לדאוג לנושאים המוניציפליים המובהקים : חינוך, דיור, תברואה, ושאר שירותים עירוניים. ובכל זאת בוחרים ערביי חיפה בנציג שתומך באסאד ובנסראללה ונושא את הדגל הלאומני. והכל כמובן במסגרת “הדו קיום המופלא”.
רק תזכורת קצרה למאפייני הדו-קיום הזה. מראשית האינתיפדה השניה ספגה חיפה פיגועי התאבדות רצחניים : קו 16, קו 37, מסעדת מצא, מסעדת מקסים. ב5 במרץ 2003 נרצחו 17 איש באוטובוס בקו 37 בשדרות מוריה. המחבל המתאבד הוסע לחיפה בידי אחיו של ערבי חיפאי. האח עצמו, מוניר רג’בי, ידע על הפיגוע המתוכנן ולא מנע אותו. הוא נידון למאסר עולם ושוחרר עם שאר שותפיו בעסקת שליט. במלחמת לבנון השניה ספגה חיפה עשרות רקטות ונפלו בה חללים רבים, כאשר בוגר אוניברסיטת חיפה, עזמי בשארה, מייעץ לסוכן חיזבאללה על היעדים הרצויים לתקיפה. כשחוסל “רמטכ”ל החמאס” מוחמד ג’עברי בעזה עמדו סטודנטים ערביים באוניברסיטת חיפה דום לזכרו.ב2007 פורסמה “הצהרת חיפה” מטעמו של מרכז “מדה אל כרמל” שהוא המסמך הלאומני הקיצוני המייצג את עמדתם של אינטלקטואלים ופוליטיקאים ערבים רבים, מסמך השולל את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. לפני כשנתיים יצא ערבי חיפאי משכונת חליסה, מחמד שינאווי , למסע ירי ורצח ברחובות חיפה, רצח את גיא כפרי ופצע קשה את הרב אילוז. במאי השנה, כשמחבלי החמאס הסתערו על הגדרות ברצועת עזה יצאו תהלוכות תמיכה בהם משכונות ואדי ניסנס וחליסה, טקסי “יום הנכבה” מתקיימים באוניברסיטת חיפה מידי שנה למרות התנגדות שלטונות האוניברסיטה. בכל מבצע צבאי או מלחמה ( לבנון השניה, צוק איתן וכיוצ”ב) מפגינים הסטודנטים הערבים בחיפה את תמיכתם באויב ומאשימים את מדינת ישראל וצה”ל ברצח עם ובפשעי מלחמה. התיאטרון הערבי אלמידאן הפועל בחיפה העלה את ההצגה “הזמן המקביל” על חייו של המחבל הרוצח וליד דקה בכלא הישראלי, ובתיאטרון התכוונו לקיים ארוע לזכרו של ג’ורג’ חבש. כשזעאתרה יכהן בועדת התרבות של חיפה ניתן רק לשער לאן יוזרמו תקציבי התרבות, אשר בנט ורגב ניסו לעצור. אבל כשחוגגים בחיפה את “החג של החגים”, חנוכה וכריסמס בכפיפה אחת, ודוכני אוכל ערבי גדושים סועדים – מתמוגגים כולם מ”הדו-קיום המופלא שלנו”.
פרופ’ סמי סמוחה מאוניברסיטת חיפה מקיים זה כארבעים שנה סקר ובו הוא מודד את יחסי היהודים-ערבים. בסקר האחרון שהתפרסם לפני כתשעה חדשים וסיכם את המגמות ב2017 הוא מציין שפל חדש, והקצנה עמוקה ביחסם של הערבים למדינת ישראל. למעלה ממחציתם אינם מכירים בלגיטימיות של מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית. מתנגדים לכך שישראל תהיה בעלת רוב יהודי , שהשבת תהיה יום המנוחה או שהעברית תהיה השפה העיקרית. רק רבע מהערבים היו מוכנים להשלים עם חוק השבות. פרופ’ סמוחה מצא עם זאת סיבות לאופטימיות : 62% מהערבים חשבו שישראל היא מקום טוב לגור בו. ומעדיפים אותה על פני כל מדינה אחרת בעולם. . כ77% דחו בבוז את הרעיון שיעברו להתגורר במדינה פלשתינאית.
אבל פרופ’ סמוחה כנראה לא הבין מה אמרו לו הנשאלים הערבים : לא דו-קיום נפלא הם ראו לנגד עיניהם. רובם שונאים את ישראל כמדינה יהודית, אך הם רואים את הגיהינום במדינות ערב וצופים בהשתאות בחיבוק הידיים בו נוקטת המדינה מול כל גילויי ההתנגדות למדינה מצד הערבים, ומול התמיכה בטרור. וכי למה לא יראו בישראל מקום נפלא לגור בו? כאן הם יכולים ליהנות מכל טוב הארץ וגם לתמוך בארגוני הטרור – ואיש אינו מעמיד אותם לדין, למרות שמדובר כמובן בעבירה מפורשת ובוטה על חוקי המדינה. הפרקליטות נמנעת מהגשת כתבי אישום נגד ערבים המבטאים תמיכה “בהתנגדות” אף שהם יודעים היטב כי זוהי תמיכה מפורשת בטרור. זהו “דו קיום” חד צדדי. היהודים הולכים ומתקפלים מול ההקצנה הערבית. מינויו של רג’א זעאתרה לסגן ראש העיר בחיפה הוא רק העדות האחרונה לתהליך. הוא יכול לתמוך בחיזבאללה, ותושבי חיפה ישלמו את משכורתו. צודק זעאתרה כשהוא אומר שאם העמדות שהוא מבטא הן עבירה על החוק – היו צריכים להעמיד אותו לדין עליהם. אבל יש דין – ואין דיין. והחוק נגד תמיכה בארגוני טרור ושלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית הוא אות מתה בספר החוקים. לא על הערבים שונאי ישראל אני מלין. הללו אויבים גלויים מבית. אלא נגד פרקליטות המדינה ועירית חיפה, העוצמים עיניהם מראות את ההסתה והשנאה והתמיכה בטרור וקוראים להם “דו קיום”.
כתבות נוספות
