אובדי דרך.
פרופ’ אריה אלדד
מאז החלה שיבת ציון בשלהי המאה ה-19, עם חובבי ציון, והעלייה הראשונה, ואחריה – עם התיצבותה של הציונות הסוציאליסטית על במת ההיסטוריה בארץ ישראל, ובשנות המלחמה לגרוש הבריטים, והמלחמה לעצמאות ישראל – היו אינספור מחלוקות על הדרך הראויה להשגת היעדים הציוניים, המדינה היהודית בארץ ישראל, ואחר כך גם על דמותה של המדינה, גבולותיה וערכיה.
מאבקים בין המחנות ובתוך המחנות, בתוך מחנה השמאל, ובתוך הימין, בין דתיים וחילונים – היו לחם חוקנו במאה ועשרים השנים הללו. ובתוך אלו מלחמה על כיבוש השפה העברית, וכיבוש העבודה והשמירה, גאולת האדמה ובניית כוח מגן עברי. תמיד היו חילוקי דעות, גם קוטביים, אבל המטרה הגדולה היתה ברורה תמיד : שיבת ציון, גאולת ישראל בארצו.
תמיד היו גם תועי דרך. אנשים, גם מנהיגים, בקצות המחנה. מנהיג “גדוד העבודה” המהפכן אלקינד – נואש מהארץ. אסף קבוצת חלוצים ושבו לרוסיה, להקים קולחוז יהודי, וסופם שהושמדו בידי הגרמנים או נרצחו בידי סטאלין. קומוניסטים יהודים חברו לפורעים ערבים במאורעות תרפ”ט והוקעו כבוגדים בעמם. נשיא האוניברסיטה העברית יהודה לייב מגנס פעל באו”מ ערב הקמת המדינה כדי לשכנע את חברות האו”מ להצביע נגד הקמת המדינה, בוגדים מן השמאל ריגלו ופעלו למען ברית המועצות, או בשירות ארגוני הטרור, קומץ חרדים אנטי ציוניים קיצוניים שהתנגדו להקמת המדינה וביקשו לסייע לאויביה, ועד היום מצהירים על תמיכתם באש”פ ובאיראן. יגאל עמיר שרצח את רבין. כל הללו היו באמת עשבים שוטים בשולי הדרך הציונית הרחבה, רבת הנתיבים.
המחלוקות היו רבות בתוך הנהר הציוני הזה, אך בשעת מלחמה – יישרו קוו. . בגין לחם בשצף קצף בבן גוריון על הסכם השילומים עם גרמניה, אך כשפרצה מערכת קדש ב1956 התיצב שכם אחד עם הממשלה ותמך בה לעת מלחמה. וערב מלחמת ששת הימים התלכדו השורות לממשלת אחדות לאומית, ואפילו בעת מחדל יום הכיפורים תמכה האופוזיציה בממשלה, ועברו חודשים עד שהעז בגין לשאול בכנסת, בלב נשבר “למה לא קרבו את הכלים”?
מלחמת לבנון הראשונה ב1982 זכתה אמנם בתחילתה לתמיכת האופוזיציה השמאלית אך לאחר שבועות אחדים הסתמנו הסדקים, וגם בשעה שחיילי צה”ל היו בבירות החלו ההפגנות נגד המלחמה. זו היתה נקודת השבר, בה גם לעת מלחמה כבר לא היתה אחדות לאומית.
ומאז – המצב מחמיר. בעיקר משום שהויכוח הוא כבר לא על הדרך, אלא גם על המטרה. ההגשמה הציונית כבר אינה הדגל העיקרי. דגלים אחרים הונפו. לא עוד “ציונות” אלא “נורמליות”. תאוות שלטון אפייינה תמיד את כל העוסקים בפוליטיקה, כנראה עוד מאז מלחמות הניאנדרטלים באדם המודרני, ומאז לא חלפה מן העולם. תאוות השלטון ככוח מניע בפוליטיקה מוכרת לנו היטב גם בתנועות הציוניות ובמדינת ישראל. אך בשעות מבחן ידענו בדרך כלל להפריד בין מטרות לאומיות שאין לגביהן ויכוח – ובין מאבקים פוליטיים. לא תמיד כמובן. אנו זוכרים כי גם לאחר השמדת הכור בעיראק היו בשמאל מי שהעלילו נבלה על בגין וטענו כי המבצע יצא לדרך ערב הבחירות מטעמים פוליטיים. דומה שאחרי שנים גם הם הביעו חרטה.
אבל המצב הולך ומחמיר. השמאל, מתוסכל מהעדר הסיכוי לשוב לשלטון בעתיד הנראה לעין, ואינו מסוגל להצמיח מתוכו אלטרנטיבה שלטונית. ולכן יכולנו השבוע שוב לשמוע קולות עלובים , למשל מפיו של יואל חסון מ”המחנה הציוני” שהאשים את נתניהו כי המבצע להשמדת מנהרות הטרור של החיזבאללה תוזמן לעיתוי הנוכחי כדי להסיט את תשומת הלב מ”תיק 4000″. והרי לו נודע לחסון כי נתניהו דחה את המבצע הצבאי בגלל חקירותיו, היה זועק מעל דוכן הכנסת כי הנה נמצאה ההוכחה כי ראש ממשלה הנתון בחקירות ותיקים פליליים תלויים מעל ראשו – אינו יכול לנהל את המדינה. החשש שמא הצלחה של מדינת ישראל מול החיזבאללה תוסיף ליוקרתו של נתניהו גרם לו, ולדומיו, לאבדן עשתונות מוחלט.
ואלו, שניצחונה של ישראל על אויביה חשוב להם פחות מ”הנורמאליות” של חיי היום יום, לא התביישו לשאול, שעות אחדות לאחר שנחשפה מנהרת הטרור במטולה, אולי אפשר היה לדחות את הפעולה בימים אחדים, כדי לא להאפיל על…הפגנות המחאה נגד אלימות כלפי נשים . יעל דן, מגישת תכנית הצהריים ב”גלי צה”ל ” שאלה , בלשון זו ממש, את הכתב הצבאי.”למה אי אפשר היה לדחות ביום?” וכי לא הגיוני לשאול ממש ההיפך? למעלה מ190 נשים נרצחו בעשור האחרון. 24 בשנה האחרונה. אבל קומץ פעילות חברתיות שהחליטו כי הגיעה העת למחאה רחבה נגד אזלת היד שמגלה הממשלה קבעו לפני שבוע תאריך למחאה. והוא חשוב יותר וקדוש יותר מאשר השמדת מנהרות טרור, שאם היו מופעלות בידי החיזבאללה – היו גובות מחיר דמים איום. כי ההפגנה “שלהן” חשובה ועקרונית בדיוק ביום שקבעו. ואם רוצים בחשיפה תקשורתית מירבית – מדוע אי אפשר לדחות אותה ביום אחד, למשל? כי רק זה מה שמענין אותן, ולא שום דבר אחר.
לפני שבוע שמענו כי “האוניברסיטה העברית ” מבקשת לקיים את הלימודים לתואר שני ושלישי ב…אנגלית. בשם “הנורמאליות” כמובן, וכדי לקדם את האוניברסיטה בסולמות הדרוג העולמיים, להעלות את יוקרתה. אינני יודע אם זה מה שיסייע לאוניברסיטה . את מדעי היהדות ומדעי הרוח, שהיו פעם היהלום שבכתר, והיום בקושי קורס מעוט משתתפים – הם הזניחו מזמן. ועכשיו גם על העברית הם מבקשים לוותר. גם כשהוקם הטכניון היו מי שרצו כי שפת ההוראה תהיה גרמנית. אבל ב”מלחמת השפות” ניצחה העברית והפכה לנס ציוני חי, וכל האוניברסיטאות שלנו, המלמדות בעברית מראשית הקמתן , הוציאו מקרבן חוקרים מצויינים, וגם חתני פרס נובל. הדרוג האקדמי לא נקבע על פי שפת ההוראה אלא על פי המחקר והפרסומים, והנה: נשכחה המהפכה, נשכח הטעם לשיבת ציון. תקוה נואלת לשיפור היוקרה האקדמית עדיפה על הגדרתה הבסיסית של “האוניברסיטה העברית”. ואיך לא עלה על דעת הפרופסורים הפוסט-ציוניים האלה שיצטרכו גם להחליף את שם המוסד בו הם עובדים? והאם אין אלו ממש אותם שהתנגדו בשצף קצף ל”חוק הלאום” שקבע כי “עברית היא שפת המדינה”?
לכאורה אלו שלושה תחומים שונים לחלוטין. פוליטי, חברתי ואקדמי. אבל יש להם מכנה משותף : אבדן הדרך הלאומית. ראיית המציאות דרך צינורית דקיקה של תחום הענין שלהם, האינטרס המיידי שלהם, בלי לפקוח שתי עיניים ולראות כי הם חלק מתקומת ישראל בארצו, במלחמה עם האויבים מסביב ובמאבק על דמותה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי.
כתבות נוספות
