אמני מחאה בשכר
פרופ’ אריה אלדד
חופש הביטוי והיצירה הם יסודות הכרחיים בכל משטר דמוקרטי. מי שמאמין שאמנות יכולה לשנות מציאות, להוקיע ליקויים ופגמים ועוולות כדי להביא לתיקונם – חייב לאפשר חופש יצירה. סופרים ומשוררים, מחזאים, במאי קולנוע, וגם ציירים פסלים ומוסיקאים רשאים, אולי אפילו חייבים , להיות ביקורתיים כלפי תופעות חברתיות, משפטיות ומדיניות, להלחם למען החלשים, הנרדפים, המדוכאים. להתייצב לצידם, להיות להם קול ולנסות לזעזע את המערכות שהרעו, ואת החברה שאפשרה להם לנהוג כך.
כך ראינו מחאות אמנותיות, אקדמיות וחברתיות בארה”ב נגד מלחמת ויאטנם, בצרפת נגד מלחמת אלג’יריה, או בבריטניה נגד מלחמת פולקלנד. מבחר אנשי הרוח והיוצרים התייצבו נגד המדינות שלהם, התעמתו עם ממשלותיהם ווהוצגו כלא-פטריוטיים, לעיתים אפילו כבוגדים. כך מצאו עצמם אנשי רוח כז’אן פול סארטר, סופרים כאלבר קאמי, וקולנוענים כז’אן לוק גודאר מוחרמים ומצונזרים כשיצאו נגד המשך שלטונה של צרפת באלג’יריה והמלחמה המתמשכת בה. זמרים כג’ון באאז ומשוררים כאלן גינברג בראש המאבק נגד מלחמת ויאטנם ותנועת הסרבנות לגיוס, ואפילו בבריטניה ניטש ויכוח מר על הפקת סרט על מלחמת פולקלנד וסופו שהוקרן רק שנים אחרי המלחמה ובגרסא מצונזרת.
כל זה במדינות דמוקרטיות לעילא. אין צורך כמובן להרחיב על חשיבותה של האמנות הביקורתית במשטרים טוטאליטאריים. ברית המועצות גידלה דורות של אמנים חתרניים. בולגאקוב הגניב מסרים ביקורתיים ב”מאסטר ומרגריטה”. מי שכתב דברים מפורשים נשלח לסיביר או הוצא להורג. רק אמנים-מטעם שזכו לברכת השלטונות זכו לפרסם, להציג במוזיאונים ובכיכרות, בתיאטרון ובקולנוע ויצרו עבור ממשלותיהם יצירות פטריוטיות לעילא, ובדרך כלל גם נחותות מבחינה אומנותית. רק כשנחלש השלטון הקומוניסטי יכול היה סולז’ניצין לכתוב דברים מפורשים, וגם אז נרדף והוגלה מארצו כשהתפרסם “ארכיפלג גולאג”.
בכל מקום בעולם ידעו אמני המחאה הנלחמים בעוולות כי הם עלולים לשלם ביוקר עבור המאבק שלהם במשטר. בדמוקרטיות המערביות המחיר הוא דעת קהל עוינת, בדיקטטורות – אבטלה מאסר או מוות. הם רעבו ללחם, סבלו רדיפות ועינויים – ויצרו יצירות מופת לדורות.
אבל בשום מקום בעולם לא תבעו האמנים מבקרי המשטר או החברה – שהמדינה תממן את המחאה שלהם. הצביעות, הפינוק והחוצפה הזאת ייחודיים לאמני השמאל בישראל. רק כאן מסבירים לך אנשי רוח , אמנים והפוליטיקאים המגבים אותם כי המדינה חייבת לממן את האמנות גם כשהיא חותרת תחת עקרונות היסוד שלה, כי בלי תמיכת המדינה לא תוכל היצירה להתקיים. אכן – מהפכני-סלון למופת. אם לא ישלמו להם הם לא יוכלו לירוק על הצבא, לגדף את המדינה, לבזות את סמליה ולתמוך באויביה. בלא תמיכה ממשלתית בסרטי התעמולה נגד ישראל שהם מייצרים הם יתקשו להפיק אותם, ולטעון בפסטיבלים הבינלאומיים שהסרט שלהם בכלל לא מייצג את ישראל אלא את הפלשתינאים.
אני יכול לכבד אמן מחאה האומר : אני יורק על המדינה ועל הכסף שלה. אבל אני בז לאמן שאומר : שלמו לי כדי שאוכל לירוק עליכם, לשרת את אויביכם.
הצעת החוק הידועה בשם “נאמנות בתרבות” כלל לא נקראת כך. מדובר ב”חוק האומנות והתרבות ( תיקון מס’ 2 תשע”ט)”. את השם המעוות “נאמנות בתרבות” העניקו לו מתנגדיו הרוצים לצבוע אותו בצבעים ז’דאנוביסטיים. וזה רק מקצת העיוות, ההטיה והצביעות המגולמים במאבק בחוק.
ראוי להזכיר מה אומר החוק : המדינה תהיה רשאית להפחית או לשלול תמיכה מגופים הנתמכים בידי המדינה המייצרים “מעשי אמנות” שיש בהם “פעילות נגד עקרונות המדינה:
1.שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית
2.הסתה לגזענות, לאלימות ולטרור
3. תמיכה במאבק מזוין או במעשה טרור, של מדינת אויב או של ארגון טרור, נגד מדינת ישראל
4.ציון יום העצמאות או יום הקמת המדינה כיום אבל
5. מעשה של השחתה או ביזוי פיזי הפוגע בכבוד דגל המדינה או סמל המדינה.
וזה הכל. ומי רשאי להחליט אם הסרט או ההצגה אכן פועלים נגד עקרונות המדינה הנ”ל? ועדה בה חברים נציג מטעם משרד התרבות, נציג משרד האוצר ונציג היועץ המשפטי לממשלה.
מי, חוץ מאויבי ישראל גלויים מבית, שמאל קיצוני אנטי-ציוני, או אנרכיסטים מקצועיים יכול להתנגד לקריטריונים הללו לשלילת תמיכת מדינה בגופי תרבות? הרי גם טהרני חופש הביטוי לא יסכימו שהמדינה תממן סרטים פורנוגרפיים, פדופיליים, או גזעניים, הצגה שתשבח את מעשיו של ברוך גולדשטיין, מיצג המבזה את מוחמד או תחרות יריקות על צלבים. כלומר על עצם העיקרון שמדינה לא רק רשאית אלא ממש חייבת להימנע מתמיכה ב”אמנות” כזאת – אין הם חולקים. אלא מה? הם היו רוצים שהגוף שיקבע מה הוא בגדר פעילות נגד עקרונותיה של מדינת ישראל יהיה מורכב מגילה אלמגור, נטלי כהן-וקסברג ומוחמד באכרי.
איש אינו מונע מאמני המחאה שלנו לכתוב, להציג, לשיר ולרקוד או לייצר ברטי תעמולה פלשתינאיים כרצונם. שישיגו כסף, כפי שעושים כל האמנים בעולם כשהם באים להוקיע תופעות מגונות בעיניהם. אם הסרט שיעשו יהיה טוב והקהל יקנה כרטיסים – יתעשרו ויהיה להם כסף לעוד סרט. בדמוקרטיה הציבור קובע אם הצגה תעלה אלף פעמים או תרד אחרי שלוש הופעות בפני אולמות ריקים. אבל הפסוידו-מהפכנים, עאלק-אומני-מחאה , ילדי-התפנוקים אצלנו מוכנים כאמור להילחם נגד המדינה רק אם היא תשלם להם בשביל זה.
שמענו אמנים מן השמאל , המוחים נגד החוק, טוענים כי “הכסף הוא לא של מירי רגב”. זה נכון. הכסף הוא כספם של האזרחים משלמי המיסים. אך אלו הצביעו בבחירות והחליטו בידי מי יופקד אוצר הממלכה, מי יחליט אם נבנה מכשול תת קרקעי נגד מנהרות חמאס או אלף כיתות בית ספר ואלפיים מיטות אשפוז. מדינה דמוקרטית מפקידה בידי נבחרי הציבור שלה את כוח ההחלטה איך , ועל מה, להוציא את המיסים שלהם. כשהחליטו ממשלות השמאל לא להעביר כסף להתנחלויות לא קמו אנשי השמאל לטעון שזה לא כסף של רבין או של אולמרט אלא של האזרחים. והממשלה הנוכחית החליטה לא להעביר כסף לאמנות התומכת בטרור.וטוב שכך.
נ.ב.
בועדת החינוך התקיים השבוע דיון לקראת הקריאה השניה והשלישית בחוק. לדיון הגיעה המשנה ליועמ”ש, דינה זילבר, וקראה מן הכתב נאום פוליטי נגד הימין. וברמז שקוף – נגד ראש הממשלה, שריה יועציה ותומכיה.
תבורך שרת המשפטים שהגיבה מיד לנאום השטנה הפוליטי של זילבר, והודיעה שהיא לא תוכל עוד לייצג את הממשלה וראוי שתרוץ לכנסת מטעם אחת המפלגות. כשזה יקרה דינה זילבר תתלבט להערכתי בין מר”צ לבין הרשימה המשותפת.
כתבות נוספות
