אונר”א בירושלים
פרופ’ אריה אלדד
לפני ימים אחדים פרסם ראש העיר ירושלים ניר ברקת את תכניתו לסילוק אונר”א מתחומי העיר, והחלפת סוכנות האו”מ הזאת המספקת שירותים שונים ל”פליטים” הערבים בירושלים – בשירותים שתעניק להם העיריה. העילה הישירה לפרסום התכנית היתה החלטתו של ממשל טראמפ להפסיק את הסיוע הכספי לאונר”א.
ראש לכל : יש לברך את ברקת על עצם ההכרזה. יש לקוות כי גלום בה גם הצעד החשוב מכל : ביטול “מעמד הפליט” למי שסבא או סבא רבא שלהם, ברח בעיצומם של קרבות מלחמת העצמאות משכונה ירושלמית ערבית אחת לשכונה ערבית אחרת. כשם שהיהודים תושבי העיר העתיקה שגורשו ממנה בידי הערבים בתש”ח לא נחשבו ולא נחשבים לפליטים – כך אין שום סיבה בעולם להתייחס כך אל הערבים. למירב ניתן להגדיר אותם “עקורים” שיושבו מחדש. ליהודים שגורשו מהעיר העתיקה, או נסוגו מנוה יעקב ועטרות נמצא דיור במבנים מהם ברחו הערבים. או שנבנו להם שיכונים בידי המדינה, וחסל. כך היו צריכים כמובן לנהוג גם הערבים. אלא שהם העדיפו להנציח את “מעמד הפליטות” רב התשואות, והקימו בלב ירושלים “מחנות פליטים”, בשועפת למשל. זה הפך מיד לעוד שכונה ערבית בירושלים למעט הבדל אחד, שארגון אונר”א התמקם בשכונה וסיפק שירותי חינוך בריאות ותעסוקה לכמה רבבות ערבים, מאז ועד היום. טיפול השורש בבעית הפליטים צריך להתחיל מביטול המעמד הזה, חנק תקציבי מוחלט, הפסקת כל שיתוף פעולה של שלטונות ישראל עם הארגון ואספקת שירותים חליפיים.
הבעיה עם מדיניות ישראל כלפי אונר”א החלה ב1967, כאשר שרי ממשלת אשכול, ומשה דיין בראשם שמחו מאד כי יש גוף בינלאומי שממשיך לטפל ב”פליטים”. אין לדעת אם הקמצנות הובילה את המדיניות או חוסר הביטחון המוחלט ביחס לעתיד השטחים ששוחררו, מכל מקום – יותר מחמישים שנה נמשך המצב האבסורדי הזה שעימו השלימה מדינת ישראל, שגוף של האו”מ מטפל בירושלים בתושב העיר כי סבא רבא שלו ברח מליפתא לשועפת. ה”טיפול” הזה כולל כמובן רשת ענפה של בתי ספר שבהם מגדלים, דור אחר דור, את התלמידים על שנאה לישראל והבטחה לשוב יום אחד ל”בתיהם” ול”אדמותיהם” בכל רחבי הארץ. היתה אפילו שרת חינוך אחת ששלחה את סגנה להשיב על שאילתא שלי בכנסת, הכיצד ייתכן שבירושלים הריבונית מלמדים לפי תכנית הלימודים הפלשתינאית, והתשובה הייתה מזעזעת בטיפשותה : אם ילמדו על פי תכנית הלימודים הישראלית יהיו זכאים לתעודת בגרות ישראלית ואז יוכלו להתקבל לאוניברסיטאות שלנו. התוצאה כמובן היתה שהם מתקבלים ללימודים גבוהים באוניברסיטה העברית אחרי שזכו לשתים עשרה שנים של שטיפת מוח שהפכה אותם למחבלים בכוח, ורבים מהם – גם בפועל.
הצרה עם תכניתו של ראש העיר ירושלים היא כמובן בעיתויה. שום דבר לא מנע ממנו, או מקודמיו, בכל שנות כהונתו, או כהונות קודמיו, לספק שירותים עירוניים ראויים לכל הערבים בירושלים ו”הפליטים” בכללם. שום דבר לא מנע ממנו לא להעניק רישוי לכל מוסדות אונר”א בעיר, גם אם המדינה לא תמכה במהלך כזה, וע”ע דפוס התנהגותו של ראש עירית חיפה, יונה יהב, ביחס למיכל האמוניה, מדיניות שהכריחה בסופו של דבר את המדינה לסגור את המיכל. מה שהיה חסר כמובן בתכניתו של ברקת היא הכרזה על הפסקה מיידית של כל השירותים העירוניים לאו”מ בארמון הנציב עד סילוקו משם, או, למצער, שיכיר בריבונות ישראל ויתחיל לשלם ארנונה. אבל ברקת מכריז על מדיניותו זו דקה לפני שהוא עוזב את תפקידו והולך להתמודד בשורות הליכוד על מושב בכנסת. ולפיכך תכניתו נראית יותר כהצהרה פוליטית שנועדה למתפקדי הליכוד יותר מאשר לפקידי אונר”א או ערביי ירושלים. כך מזכירה התכנית את 48 השעות הידועות שקצב ליברמן להנייה- כל עוד לא היה שר ביטחון.
כתבות נוספות
