פרופ’ אריה אלדד
פעם, בשנות המנדט הבריטי, היא היתה המוסד השלטוני של היהודים בארץ ישראל. יצחק (בוזי) הרצוג שנבחר עתה ליו”ר הסוכנות יתמקם על הכסא עליו ישב דוד בן גוריון שלוש עשרה שנים, עד קום המדינה. אבל כשקמה המדינה חיפשה לעצמה הסוכנות היהודית לארץ ישראל זהות ותפקידים. היו שטענו שתם חלקה בהיסטוריה. ממש כשם שחשבו כך לגבי ההסתדרות הציונית (שהסוכנות הוקמה כדי להיות זרוע הביצוע שלה). אך אם מתוך שגופים ציבוריים נוטים שלא להתפרק מרצונם ( אלא רק להתנפח ולגדול) ואם מתוך שבאמת לא תם תפקידה של התנועה הציונית כשקמה המדינה, כי חלק גדול מהעם עוד לא היה כאן, ולא כל ארץ ישראל היתה בידי העם היהודי – הגדירה הסוכנות, בשיתוף עם המדינה, את תפקידיה מחדש. מראשית שנות החמישים עסקה הסוכנות בעליה, בחינוך יהודי וציוני בגולה ובחיזוק החברה בישראל. מראשית שנות השבעים ועד 2009 היה יו”ר הסוכנות גם יו”ר ההסתדרות הציונית. את תפקידי ההתיישבות , קרי : הקמת יישובים חדשים ליהודים בארץ ישראל, שמרה בידיה הנהלת ההסתדרות הציונית, בעזרת החטיבה להתיישבות. לאחר מלחמת ששת הימים הטילו ראשי הממשלות בישראל על החטיבה להקים את היישובים ביהודה בשומרון בחבל עזה ובגולן. גם לממשלות הימין, וודאי לאלו של השמאל, היה נוח שלא המדינה עוסקת ישירות בהתיישבות מעבר לקו הירוק, אלא גוף מטעמו של העם היהודי, גם אם כל תקציביו מגיעים מאוצר המדינה. דקויות אלו לא חלחלו לתודעת העולם המתנגד ברובו להתיישבות כזאת.
מה קרה לכל התפקידים הללו? מאז גל העלייה האדיר מברית המועצות בשנות התשעים (כמיליון נפש) הצטמצמה העלייה ארצה לכעשרים אלף עולים בשנה. זהו אחד האבסורדים המובנים בפעילות הציונית היום. יכול אדם להגדיר עצמו , ומדינת ישראל יכולה להתייחס אליו כ”ציוני” גם אם הוא חי בגולה, דבר אינו מונע ממנו לעלות ארצה. די בכך שהוא תומך במדינת ישראל. המדינה, והסוכנות היהודית שהיא גוף העלייה הפעיל בכל פזורות ישראל – נמנעת מלתבוע מהיהודים עלייה כדי לממש את הגדרתם כציונים. אם מתוך שהמדינה מעוניינת בתמיכת הקהילות היהודיות בעולם, בעיקר בארה”ב, ואם מתוך שלא נעים לתבוע ולא להיענות. לא נעים להטיח בפני יהודי שאינו עולה כי אינו ציוני באמת, לכל היותר הוא “חובב ציון”. היו שנים שהסתפקנו בתרומות, והמדינה היתה כמעט תלויה בתמיכת הקהילות בגולה. בשנים האחרונות התהפכה המשוואה. ישראל תומכת כספית בקהילות אולי יותר ממה שאלו תורמות למוסדות הכספיים של העם היהודי. התובנה העמוקה היתה שללא תמיכה כזאת עלול קצב ההתבוללות וההתרחקות מישראל לגדול לממדים מבהילים עוד יותר ממה שהם היום.
יצחק הרצוג נכנס לתפקיד שהיה פעם גדול. אמנם מקצת מקודמיו עשו אותו פלסתר. יכול היה אדם כאברום בורג, המגדיר עצמו אנטי ציוני, לשבת בכסא הזה ולא לחוש אי נוחות. אבל גם אם איש אינו מפקפק בציונותו של הרצוג , ובנאמנותו המוחלטת למדינת ישראל, לעם היהודי, ובמחויבותו לקשר בין העם והארץ – דרוש היום מהפכן אמיתי לתפקיד הזה. מישהו שיחזיר את הציונות הפעילה התובעת עליה ארצה לכל קהילות הגולה. כי היום ברור : בעוד דורות אחדים כבר לא יהיו יהודים שאינם דתיים או חרדים בגולה. האחרים יתבוללו, ייטמעו, צאצאיהם יינשאו נישואי תערובת עם גויות וגויים ויאבדו לעם היהודי – אם לא יעלו ארצה. כל מאמצי “החינוך היהודי בגולה” מצליחים במקרה הטוב להאט מעט את קצב ההתבוללות. והמצדדים בה טוענים כי בלעדי החינוך היהודי הזה היה הקצב גדול עוד יותר. אבל אי אפשר עוד להסתפק ב”רווח זמן” של כמה שנים כי התוצאה הסופית ברורה ומובהקת.
כל התפקידים האחרים של הסוכנות וההסתדרות הציונית הם משניים ומאולצים, אם את שור העלייה לא יצליח הרצוג לאחוז בקרניו – תהפוך הסוכנות לבלתי רלוונטית. לג’וב מכובד ותו לא.