במוצאי יום עצמאות
פרופ’ אריה אלדד
להיסטוריה של העם היהודי אין מקבילות בהיסטוריה האנושית. אולי לכן התקשו כל כך היסטוריונים רבים להתאים את קורות עם ישראל לתיאוריות המקובלות על עמים וממלכות. ארנולד טויבי, מגדולי ההיסטוריונים הבריטיים במאה העשרים טען כי ההיסטוריה של כל התרבויות כוללת עליה, פריחה והידרדרות , ולא ידע מה לעשות עם ההיסטוריה של העם היהודי, שסתרה את התיאוריה שלו. ולפיכך – ובהיותו אנטישמי מובהק – קבע שהעם היהודי הוא “מאובן”. הוא מת ב1975 אך יש לקוות כי במקום משכנו הנוכחי התירו לו לצפות בחגיגות השבעים של מדינת ישראל. אולי כחלק מהעונש.
יש עוד עמים עתיקים בעולם. עתיקים כמו העם היהודי, אולי אף עתיקים מאיתנו. ממלכה אדירה התקיימה במצריים כבר לפני חמשת אלפים שנה – אך רק הגיאוגרפיה משותפת למצריים של הפרעונים ולמצריים של ימינו. לא אותה שפה ולא אותו כתב, לא אותה תרבות ודת, ולא אותו הרכב אתני ולאומי. קיסרויות עתיקות היו גם בסין, ובה יש גם רצף של התפתחות תרבותית ושלטונית בטריטוריה הסינית הרחבה, אך הסינים , גם כשנכבשו בידי שליטים שפלשו מבחוץ – נותרו במקומם, “בלעו ” את כובשיהם והטמיעו אותם בתוכם. ואילו עם ישראל נגאל משעבוד מצריים, עלה ממנה וקיבל את תורת הנצח, כבש את הארץ שהובטחה לאבותיו, הקים בה ממלכה שהתקיימה כ-450 שנה, ואז נכבש בידי האימפריה הבבלית והוגלה מארצו, שב אליה ובנה את בית המקדש השני, זכה שוב לעצמאות מדינית, שוב נכבש בידי האימפריה הרומית, ושוב גלה – לאלפיים שנה. ולאחר השמדת שליש מבני העם – עלה מאפרו, התקבץ מגלויותיו והקים מדינה עצמאית שציינה השבוע שבעים שנה להקמתה. כאמור : אין לכך מקבילה בהיסטוריה האנושית.
אנחנו זוכים לחיות באחת מתקופות השיא של ההיסטוריה היהודית. זו ההיסטוריה שאין לה מקבילה. נסו לבחור תקופה היסטורית אחרת בארבעת אלפים השנים של חיי העם הזה. ורק בעמל רב תמצאו פרק זמן טוב יותר מתקופת חיינו במדינת ישראל. רק בשנות מלכותם של דוד ושלמה זכינו לגבולות רחבים יותר. אמנם בשיא תקופת שלטון בית חשמונאי שלט המלך ינאי גם על חלקים בעבר הירדן המזרחי – אך ככל הנראה לא שלט בכל הנגב. בכל שאר התקופות היתה מלכות יהודה מצומצמת יותר, מלכות ישראל , שהתנתקה ממלכת יהודה ומן היהדות -אחריתה חורבן וגלות, ואובדן עשרת השבטים. מלכות חשמונאי – היתה קצרת ימים כמלוכה עצמאית ממש, רוב שנותיה היתה מדינת חסות לאימפריה היונית סורית או הרומית. ברוב ימי הפריחה התרבותית התורנית של תקופת המשנה והתלמוד סבלנו מדיכוי ורדיפות גזרות שמד, גלות בבבל ושעבוד בישראל. בשנים אלו פתחו היהודים כלים שאפשרו להם לחיות כעם אלפיים שנה בגלויות גם בלי ריבונות וטריטוריה, אך גם זה נגמר רע מאד. לאלפיים שנות הגלות – רק מעוותי נפש מתגעגעים. מאה דורות של רדיפות והשפלות ורציחות והשמדות ושמד, תמיד אזרחים סוג ב’ (כן! גם בימי “תור הזהב” בספרד המוסלמית!) אם בכלל זכינו למעמד אזרחי. בסוף הסקירה ההיסטורית הזאת יצטרך כל אחד ואחת מאיתנו להודות לאלוהיו או למזלו הטוב שלא נולד אז, אלא הוא חי היום, במדינת היהודים הריבונית והאיתנה. ומי שחשב שדווקא החיים בגלות, תחת רדיפות ואפלייה , הכריחו את היהודים ללמוד ולהצטיין במדע, ברפואה, במסחר ובנקאות, בספרות ובמוסיקה – וכל הכישרונות ואוצרות הרוח הללו יאבדו לנו כשנהפוך “עם נורמלי” היושב על אדמתו במולדתו – התבדה. ועדים חתני פרס ישראל שבהם התכבדנו אמש. ופרסי הנובל לישראלים, והטפטפות, המים המותפלים והסייבר, כיפת ברזל ותכנת הניווט ווייז. פריחת האקדמיה, הספרות, וגם עולם הישיבות.
את כל אלו צריך לזכור בכל פעם שאנו מקטרגים על מנהיגינו. ועל המוני העם הבוחרים בהם. על השמאל “הבוגדני” ועל הימין “הפשיסטי”, על הפערים הגדולים בחברה, על הטייקונים המגלגלים את הפסדיהם על הציבור ועל העדר הסולידריות והחמלה כלפי הנכים והחולים והעניים. כל פעם שאנו משווים את ההזדמנויות בפריפריה לאלו שבתל אביב, בכל פעם שמקטרים אצלנו על יוקר המחיה בכלל והמילקי בפרט ומשווים אותם לאלו שבברלין. ואלו המתלוננים על יוקר הדיור ומשווים אותו לזה שבברלין, למשל. מאות האלפים שיצאו להפגין על המילקי ועל הדיור – היו צריכים לזכור את ההיסטוריה של העם היהודי. אם מחירי המילקי יובילו אותם להיאבק על הורדת מחירים וצמצום פערים כאן, במדינת ישראל – יבורכו. אך אם יערקו ויעדיפו דיור זול בברלין – יימחקו מעל דפי ההיסטוריה. אין הדברים נאמרים כקללה אלא כתחזית. כפרוגנוזה. כל אלו שעסקו לקראת יום העצמאות הזה באמירת תודה פרטית וציבורית על כל אלה, על המר והמתוק – יש להם חלק ונחלה בישראל, ושם עולם. ואם הקיאו את מרירתם והתפלשו בה, ובחרו את השיר השנוא ביותר ולא את האהוב, ומנו את הכישלונות ולא את הניצחונות – ייחנקו בשנאתם ויורעלו מארסם, ומי שמאס ב”התקווה” – יאבד כל תקווה. וזאת שוב פרוגנוזה, לא קללה.
כי מי שזכה לחיות איתנו בדורות האלה, דורות מדינת ישראל, מי שזכה להיות חלק מהעם היהודי בשיא ההיסטורי הזה, להלחם בגופו על עצמאות וריבונות, על המנון ציוני ודגל יהודי – זכה גם לשאת את שלום המחרשה על הרובים, לא ככורח , בבחינת “הלנצח תאכל חרב?” אלא כזכותו של עם ריבוני להגן על עצמו, זכות שלא היתה ליהודים אלפיים שנה. ומי שזכה לחרוש תלם באדמת ארץ ישראל, או לבנות בה בית ולראות בנים ובנות ובני בנים גדלים בו, מי שזכה להיות כאן ברגע הקמת מדינה יהודית אחרי אלפיים, או שזכה לראות את אדולף אייכמן, אשמדאי בכבלי ישראל, בכלוב זכוכית, עומד למשפט העם היהודי בירושלים, או היה איתנו בגופו ובנפשו ברגע המחשמל ההוא של שחרור יהודה ושומרון וגולן וסיני ו”הר הבית בידינו”. – הוא רק מי שהיה חלק מתנועת השחרור הלאומי שלנו, הציונות. מי שעלה לארץ כי פתאום קם בבקר והרגיש שהוא עם והתחיל ללכת . ונשאר בה כי מצא מולדת – זכה. ומי שנשאר בגלות והושמד או התבולל- לא זכה. רוב אלו שנלחמו בציונות כי המתינו למשיח שיבוא מענני שמיא לגאול אותנו – הוכחדו. מי שעזב את העם בדרך השמד והטמיעה וההתבוללות ונרתם למהפכות זרות- לא זכה ולא יזכה. ורוב היורדים לעמק הסיליקון או לשדרות אונטרדרלינדן – לא ישובו. גם אלו שערקו משורות העם בנישואי תערובת וטמיעה בגויים – כבר אבדו לעם ישראל או יאבדו בתוך דור או שניים. אולי יתעשרו. אולי יתמזל מזלם וכל חייהם לא יסבלו רדיפות אנטישמיות, אולי יגדלו ילדים שלא יצטרכו ללכת לצבא ולסכן את חייהם. אבל נכדיהם כבר לא יעמדו דומעים מול הדגל העולה מחצי התורן במוצאי יום הזיכרון אל ראשו ,בהתקדש חג העצמאות, ושפתיהם לא ידובבו מול המסך : ” ולתפארת מדינת ישראל” כשתעלה המשואה.
כמעט מפחיד לחשוב שזכינו לחיות באחד מתקופות השיא של ההיסטוריה היהודית. מפחיד כי אולי אחרי השיא – תבוא ירידה. תנוח דעתכם. השיא עוד רחוק. הגאולה אינה שלמה עדיין. יש למה לשאוף. בקיבוץ גלויות וריבונות שלמה ובנין בית הבחירה. יש לאן לחתור, ולהגיע.
כתבות נוספות
