ההזדמנות הסורית
פרופ’ אריה אלדד
זה כחמש שנים מתחוללת מלחמה בסוריה. מלחמת הכל בכל. אזרחים נלחמים נגד הצבא, וצבא אסאד, וצבאות זרים באזרחים וגם זה בזה. המדינה הסורית, תוצר מלאכותי של הסכמי סייקס-פיקו בני מאה השנים, מתפוררת והולכת.
שנים רבות הייתה סוריה אויב מסוכן לישראל, ונשיאיה האחרונים, אסאד האב והבן – משונאינו המרים ביותר. כשפרצה ההתקוממות ב2011 ציפתה ישראל לנפילתו המהירה של בית אסאד. אהוד ברק לא היסס להבטיח ש”זה ענין של שבועות אחדים”. אז הבטיח. תחילה ראינו במיליציות המורדות נגדו גורם חיובי, בבחינת “האויב של אויבי “. במהרה למדנו כי זה כולירה וזה דבר. וכשהצטרפו למלחמה גם איראן, חיזבאללה, דאע”ש , רוסיה ומאה מיליציות שבטיות פרטיות – איחלנו הצלחה לכולם. וישבנו על הגדר.
ישראל הסתפקה בשנים האחרונות בהגדרת “הקווים האדומים” שלה: שלא יתקיפו אותנו ושלא יעבירו נשק אסטרטגי לידי החיזבאללה. ( נשק כימי, טילים ארוכי טווח ומדויקים וכיוצ”ב). ואכן בכל פעם שסטה פגז מסוריה לרמת הגולן השבנו באש. וכל פעם שנודע לישראל על ניסיון העברת אמצעי לחימה מתוחכמים לחיזבאללה, ידעו מקורות זרים לספר כי ישראל השמידה את שיירות הנשק או המחסנים בהם נאגרו. ופרט לכך – לא התערבנו. הקמנו בית חולים צבאי ליד הגבול כדי לטפל במי מהנפגעים המגיע לגדר. מתנדבים ישראלים פועלים להגשת סיוע הומניטארי גם בתוך סוריה, אך בכך הסתכמו שאיפותינו המדיניות בשטח המדינה שפעם נקראה סוריה. אנחנו לא מתערבים.
השבוע תקפו מחבלי דאע”ש מארב של פלס”ר גולני סמוך לגבול ברמת הגולן. המחבלים חוסלו. אך תשומת הלב שלנו הוסטה לרגע מהשרפות שלנו לתבערה הגדולה בסוריה. חצי מיליון הרוגים. ארבעה מיליון פליטים, מדינה מפוררת – וישראל נוהגת כאילו מדובר במלחמת אזרחים בקולומביה. האינטרסים שלנו מתמצים לכאורה במיקרו-טקטיקה או בחימוש של אויבינו. לא בגיאו-פוליטיקה של המזרח התיכון.
חמישים שנה אחרי מלחמת ששת הימים ושחרור הגולן יש לישראל הזדמנות היסטורית, אולי חד פעמית, לעצב מחדש את גבולותיה ולזכות בהכרה בסיפוח הגולן. אבל הישג כזה לא יבוא באמצעות ישיבה על הגדר והמתנה לכך שכל הסורים ייהרגו במלחמה או יברחו מארצם. ההתערבות הרוסית במלחמה והאדישות של ארה”ב שינו את כללי המשחק. ואם איננו רוצים לשוב ולראות אסאד מחוזק ומחומש מחדש – על ישראל לקבל החלטה לתמוך – בכסף, בנשק, במודיעין – באותם גורמים בסוריה שיהיו מוכנים לחתום על הכרה במצב שנוצר אחרי מלחמת ששת הימים בגולן. אינני מציע מעורבות צבאית קרקעית בסוריה כדי להשליט בה את האופוזיציה לאסאד, כזאת כבר ניסינו בלבנון ב1982 ונכשלנו כי סוריה סיכלה את המהלך, אבל אם לא נהיה מעורבים מאד במלחמה הזאת – לא נוכל להיות חלק מהשולחן הבינלאומי שיקבע איך תיראה סוריה ביום שתסתיים המלחמה שם. ממש כשם שרק הגורמים שהיו פעילים בצד המנצח במלחמת העולם הראשונה היו חלק מהוועידות הבינלאומיות שחילקו את השלל וקבעו את מפת אירופה. ישראל צריכה לקבוע כבר עכשיו את היעדים האסטרטגיים שלנו, את מפת האינטרסים שלנו . להכריז עליהם , ולתמוך במי שיהיה מוכן ( בגלוי, או סביר יותר – בהסכם חשאי) להתחייב להם. ישיבה על הגדר בחיבוק ידיים אינה מדיניות.
כתבות נוספות
