אחים אבודים. התפרסם במעריב סופהשבוע 8 יולי 2016

אחים אבודים
פרופ’ אריה אלדד

כשסיימתי את דברי הקצרים נשמעו רק מחיאות כפיים בודדות ורפות באולם. למען האמת התפלאתי שמישהו בכלל מחא כפיים. הנימוס הבריטי הידוע לא ניסה אפילו להעמיד פנים.
זה היה ביום א’ השבוע . בכנס שערך העיתון “הארץ” במרכז היהודי החדש בצפון לונדון. הדיון בו השתתפתי עסק בשאלה “האם המרחק בין הישראלים ויהדות הגולה הולך וגדל?”. יכולתי להסתפק בתשובה “כן”. אבל ניסיתי להסביר מדוע.
הקהל – רובו ככולו – היה קהל יהודי “ליברלי” ( כלומר שמאלני במונחים ישראלים). רק מעט חובשי כיפות היו בקהל. והמשתתפים הבריטיים האחרים בפאנל הסבירו מדוע ישראל אינה רשאית לצפות לתמיכת יהודי הגולה בשעה שהיא ממשיכה ב”כיבוש”, בהקמת התנחלויות, ואינה מתחשבת בדעת יהודי הגולה כשהיא מבקשת מהם, למשל, להיאבק בתנועת הBDS.
והרי כמה נתונים החיוניים לדיון : ישראל מגדירה עצמה כמדינתו של העם היהודי. כמעט כל היהודים בישראל רואים עצמם חלק מהעם היהודי ויותר משני שלישים אומרים שיש “גורל יהודי משותף”. כאשר מתבקשים יהודי ישראל להגדיר עצמם – 47% מהם יציינו קודם כל “יהודי”, ורק 38% יציבו במקום הראשון “ישראלי”. ככל שהם צעירים יותר, ודתיים יותר שיעור הבוחרים ב”יהודי” יהיה גדול אף יותר. ישראל היא הקהילה היהודית הגדולה בעולם, והיחידה שמספר היהודים בה הולך וגדל. מספר היהודים בארה”ב הולך ופוחת. כך גם באנגליה. ולא כיון שהם עולים בהמוניהם לישראל. שיעור נישואי התערובת בגולה הוא מבהיל ממש, מנבא הכחדת הגלות בדרך השמד וההתבוללות. כ60% מיהודי ארה”ב נישאים למי שאינם יהודים. רק מחצית מהצעירות היהודיות בארה”ב נשואות. שיעור הפריון בקרב יהודים חילונים, רפורמים, וקונסרבטיבים נמוך מאד , הרחק מתחת למספר המינימלי המבטיח המשך קיום האוכלוסיה. הקהילות הללו נכחדות והולכות במהירות. לעומת זאת בקרב יהודים דתיים וחרדים בארה”ב הפריון גבוה מאד ומבטיח גידול מהיר של הקהילות הללו. בישראל גם הנשים החילוניות יולדות הרבה יותר מאשר באירופה ההולכת ונכחדת ולחרדים בארץ יש כשמונה ילדים בממוצע.
ורגע לפני שהקורא הממוצע יירדם – הנה השורה התחתונה: היהדות החילונית והרפורמית בעולם , זו התורמת את רוב “השמאלנים” ליהדות הגולה – נדונה למוות. עוד דור, עוד שניים – הם לא יהיו עוד.
אלא אם יקרה אחד מהשניים : הם יהפכו דתיים יותר או יעלו לארץ. הקשבתי לנציגי השמאל החילוני המובהקים באולם בלונדון, והיה ברור לי כי הם יעדיפו לעטות עליהם את גלימות הפסים של חסידי סאטמר לפני שיסכימו להזדהות בשלמות עם מדינת ישראל ולעלות ארצה, כל עוד איננו נסוגים מיהודה ומהשומרון, כל עוד אנו מתנחלים בלב המולדת שלנו. כל עוד אנחנו כפי שהננו היום. אבל יהודי הגולה החילונים שאין להם מרכיב דתי בזהות הלאומית שלהם נידונים להכחדה לאומית אם יאבדו גם את מדינת ישראל כמרכיב יסוד בזהותם הלאומית.
איש אינו נהנה כנראה כשרופא אומר לו : נותר לך מעט זמן לחיות.
הציונות המדינית ההרצליאנית התייחסה לארץ ישראל כאל מכשיר הכרחי להצלת העם היהודי. “מקלט בטוח” ביקש הרצל. בהדרגה התפתחו בציונות זרמים אחרים, זה של הציונות הרוויזיוניסטית מבית מדרשו של ז’בוטינסקי, וזה של הציונות הדתית, שראו בארץ ישראל ערך בפני עצמו. מי שמתייחס לארץ ישראל יחס אינסטרומנטאלי – מקלט בטוח – יהיה מוכן תחת לחץ חיצוני או פנימי להסתפק גם במקלט קטן יותר. לוותר על שטחי ארץ ישראל ולמסרם לערבים. מי שמתייחס אל הארץ ביחס ערכי – כאל מולדת מקודשת – לא יהיה מוכן לוותר אף על גרגר אדמה אחד. ה”ליברלים” מבין יהודי הגולה מבינים היטב מדוע ארצות הברית או בריטניה לא יותרו על שעל אדמה. אך כשיהודים מדברים כך על ארץ ישראל הם הופכים בעיניהם “פאנאטים חשוכים”, בעוד הם, “המתקדמים” “הליברלים” “שוחרי השלום” “המוארים” ( וכל השבחים העצמיים הללו חולקו ביד רחבה באולם בלונדון) מצפים שמדינת ישראל תמסור את לב המולדת לערבים. ואם לא נעשה כן – שלא נצפה לעזרה.
יכולתי רק להצטער. כשם שהיחס שלי לארץ ישראל הוא יחס ערכי – כך גם יחסי לעם היהודי בגולה. זה איננו יחס תועלתני. איני רואה בהם מאגר כוח אדם לחיזוקה של ישראל ( אם כי אני מייחל לכך). אינני רואה בהם בנק לתרומות ( אם כי לא אדחה אותן חלילה) וגם לא קבוצת לחץ פוליטית על הממשל האמריקאי או הבריטי ותו לא.
יהודי הגלויות הם האחים שלי. אבל כבר איבדנו מיליוני אחים כאלה שתעו בדרך במהלך ההיסטוריה היהודית. אלו שדחו את הציונות ונותרו באירופה כשעוד אפשר היה לברוח. אלו שהמירו דתם, אלו שהתבוללו, וגם אלו שמסרו את חייהם למען “גאולת העולם” במהפכות קומוניסטיות. ועם כלל הצער שבדבר – וכך אמרתי לנאספים – אין לי שום כוונה, לישראל אין שום כוונה – להתאבד מדינית רק כדי לרצות את היהודים הליברלים בתפוצות .רק כדי שיהיה להם נעים יותר בקרב השכנים הגויים שלהם המצקצקים בשפתיהם ומאשימים את ישראל ב”רצח עם” , לא פחות, כשהם צופים בחדשות ב BBC, או כשהם עצמם, מנהמת לבם המבולבל, מאשימים אותנו באפרטהייד. יש להם תאומים זהים גם בארץ. לא רבים כמובן, והם מיעוט הולך וקטן כי גם להם בעיית זהות קשה. הם נישאים מאוחר, אם בכלל, מביאים לעולם ילדים מעטים, אם בכלל, והם בעיקר מיואשים.
אחרי הדיון בו השתתפתי יצאתי לטייל ברחובות ובפארקים הנפלאים של לונדון. הבירה המעטירה של המדינה בה השם הנפוץ ביותר המוענק ליילודים הוא מוחמד. בה שיעור הפריון רחוק מהמספר המבטיח קיום לאומי, וגם המעט שיש הוא בעיקר הודות לילדי המהגרים מהודו, פקיסטן, מאפריקה ומהמזרח התיכון. ארץ כזו נידונה להתמעטות אוכלוסיה והזדקנות מהירה, או למצער – כמו בשאר ארצות אירופה – היעלמות האוכלוסייה “האירופאית” והחלפתה באוכלוסיית מהגרים. באולם הקהילה היהודית בצפון לונדון נמשך הכנס. הנואם המרכזי במושב האחרון היה ג’יבריל רג’וב. נמסר כי הוא דווקא זכה למחיאות כפיים סוערות.