דף הבית > מאמרים > מעריב סופהשבוע > מדיניות ההבלגה – מאמר במעריב סופהשבוע 15 אפריל 2016
15/04/2016

אצג תמונות-012
הרתעה=הבלגה
פרופ’ אריה אלדד
מאז פרצה מלחמת “האביב הערבי” בסוריה נשמרה ישראל שלא להתערב בקרבות. הודענו מה הקווים האדומים שלנו ואיחלנו הצלחה לכל הצדדים הלוחמים.
והקווים האדומים היו העברת נשק מתקדם מאסאד לידי החיזבאללה. כשזה קרה היו שיירות הנשק מתפוצצות, בונקרים ומחסנים עפו באויר. ישראל נמנעה בשנים האחרונות מלהודות באחריותה לתאונות המצערות הללו. לא משום שלסורים היו ספקות – הסיכויים כי חיל האויר האיסלנדי תקף בסוריה היו קלושים – אלא כדי לא להשפיל את אסאד בפומבי ולאלץ אותו להגיב.
עד שבא השבוע ראש הממשלה לרמת הגולן והצהיר בפני חיילי מילואים כי זה אנו שעשינו. עשרות פעמים.
למה הודה עתה נתניהו במה שלא היה סוד לאיש אך עד היום נמנענו מלהודות בו? את מי הוא מבקש להרתיע?
השבוע, לאחר שהוסרו הסנקציות, הגיעו משלוחי טילי 300 S-מרוסיה לאיראן. זהו “נשק שובר שוויון”. הטילים הללו עלולים להגביל באורח חמור מאד את יכולת הפעולה של חיל האויר מעל איראן. הרוסים משתבחים גם בכוחם ליירט טילים ארוכי טווח. ואם יגיע נשק זה לידי הסורים – הם ישלטו גם על חלק משמעותי מהמרחב האוירי שמעל ישראל.
האם אותם מנסה נתניהו להרתיע? אבל לו היה בכוונתנו לתקוף את הסוללות באיראן – הדבר האחרון שהיינו רוצים הוא להזהיר מראש את האיראנים. ואם אין בכוונתנו לתקוף – למה לאיים סתם?
זה כמה שנים שאני מנסה לתהות על המושג החמקמק “ההרתעה”, המהווה אבן הראשה בתפיסת הביטחון של מדינת ישראל. העוצמה הצבאית של ישראל אמורה להרתיע את אויבינו מלתקוף אותנו. ואם בכל זאת הם תוקפים – יש בידינו להשיב מלחמה ולנצחם. אנו מקיימים היטב את חלקה השני של המשוואה – היכולת להכות באויב הערבי. אך דומה שנכשלנו לחלוטין במבחן מניעת המלחמות וההתקפות עלינו באמצעות ההרתעה. וגם אם זו התקיימה – היתה קצרת ימים וטבולה בדם. והא ראיה: בעקבות הניצחונות המפוארים במלחמת העצמאות באו גלי הטרור והרצח של “הפדאיון”. גם התבוסה ללא תקדים שהנחלנו למצרים, סוריה וירדן במלחמת ששת הימים לא הביאה ל”הרתעה”, ושבועות ספורים לאחר שהסתיימה המלחמה ההיא – כבר החלה “מלחמת ההתשה”, בסואץ ובבקעת הירדן. “ההרתעה” לא מנעה מהם מלתקוף את ישראל במלחמת יום הכיפורים, וגם כשסיימנו את המלחמה הזו מאה קילומטרים מקהיר ובטווח תותחים מדמשק – לא שקטה הארץ. ושוב נפלו חיילים בהגנה על הקווים הללו. וכך בכל גלי הטרור והרצח ששטפו אותנו במאה השנים האחרונות. גם פגיעות קשות בערבים לא מנעו מהם לשוב ולנסות לפגוע בנו. המלחמה נמשכת. ההרתעה פשוט אינה פועלת. ואם כך – מדוע אנו דבקים בסיסמא זו של “הרתעה” כעמוד תווך בתפיסת הביטחון הלאומית שלנו?
התשובה פשוטה וכואבת : אנו מצהירים כי אנו עושים שימוש ב”הרתעה” בכל פעם שאנו מחליטים להימנע מתגובה. כשאנו מחליטים “להכיל”, או להבליג על הפגיעה בנו – אנו ממהרים להצהיר כי “אנו מרתיעים”.
לאחרונה יצא לאור כרך י”ט בסדרת כל כתבי המשורר אורי צבי גרינברג, ובו נאספו מאמרים שכתב אצ”ג בירחון “ידיעות רמת גן” בשנים 1957-1964. באחד מהם, משרטט אצ”ג את המשוואה הפשוטה : הרתעה= הבלגה.
בשנות שלטון המנדט הבריטי בארץ,כשהתחוללו מעת לעת “מאורעות” (גל מעשי רצח של יהודים בידי ערבים) הצהירו ראשי ה”יישוב המאורגן” כי אנו חייבים להבליג, והנשק שנאגר בידי היהודים אמור להישאר “טהור” ולשמש רק להתגוננות, ולא להשיב מלחמה שערה או חלילה, לנקום דם יהודים נרצחים. האחריות לביטחון היהודים הוטלה על המשטרה הבריטית. ההבלגה על מעשי הרצח באותם ימים הייתה המשך דפוס ההתנהגות היהודית בגולה . אם בגולה סמכו היהודים – בלית ברירה – על השליטים שיגנו עליהם, הרי בארץ ישראל, במולדת בה שאפנו ליטול את האחריות על גורלנו בידינו – הייתה ההבלגה עדות כי לא עקרנו את רוח הגלות מתוכנו, ו”ההבלגה” ו”טוהר הנשק” היו רק תירוצים מוסריים ופוליטיים להעדר תחושה עמוקה של סוברניות, אדנות העם על גורלו. “שבירת ההבלגה” בידי קומץ אנשי בית”ר ואצ”ל , ומה שלימד “הידיד” אורד וינגייט את אנשי “פלוגות הלילה” – הביאו בהדרגה לשינוי מדיניות זו. אבל לאחר קום המדינה, כאשר שוב לא היה שום שליט זר לתלות בו את קולר האחריות על גורלנו , ושוב התעורר גל של מעשי טרור ורצח בידי “מסתננים” ו”פדאיונים” הגיבה ישראל בפעולות תגמול מבודדות, בידי יחידה 101 או חטיבת הצנחנים, פעולות שנועדו להעניש את צבאות ערב שאפשרו את פעולותיהם של המחבלים או שהשתתפו בעצמם בפיגועים הללו. התקווה הייתה כי פעולות אלו ירתיעו את מצריים וירדן. אך הן לא היו גמול ועונש ישיר ומיידי על כל פגיעה ביהודים. רק מידי פעם, כשנגדשה הסאה – היינו יוצאים לפעולת תגמול. בדרך כלל היינו מסתפקים באזעקת משקיפי האו”מ . והמשורר אורי צבי גרינברג כאב כל רצח, וחמתו בערה בו להשחית. הוא לא יכול שאת את ההמתנה ללאנשי האו”מ שיאשרו כי ישראל היא הקרבן לתוקפנות, או את המחאות המילוליות בזירה הבינלאומית, ואת העמידה על הדם. בהדרגה ויתרה ישראל גם על נכסים טריטוריאליים ממשיים, בכך שלא מימשה ריבונותה על החוף המזרחי של הכינרת , והתעלמה מפעילותם של דייגים סוריים בקרבת החוף ( ועל “סטאטוס קוו” זה שיצרו התוקפנות הסורית וההבלגה הישראלית נשענים הסורים גם היום בדרישתם לשוב לקו מי הכינרת). ואורי צבי גרינברג כותב כי השם החדש שניתן לחוסר התגובה הוא “הרתעה”.
וכך גם בתקופה הנוכחית -ישראל מבליגה על חפירת מנהרות התקפיות בעזה, על ההצטיידות ברבבות רקטות בידי החמאס והחיזבאללה, והמשך פיתוחה של תעשיית הגרעין האיראנית בחסות מטריית הטילים הרוסיים המתקדמים. וקוראת לזה “הרתעה”.
מקורות שונים מוסרים כי אסאד דורש עתה מראשי המעצמות להכריז כי רמת הגולן היא שטח כבוש בידי ישראל ויש להחזירו לסוריה. “שישכח מזה” אמר נתניהו למזכיר המדינה האמריקאי קרי. אכן הצהרה נאה. רק קוץ אחד תקוע באליה של נתניהו – ההתחייבות שלו – באמצעות שליחו רון לאודר – לסגת מרמת הגולן תמורת הסכם שלום עם סוריה. אולי אסאד שכח. אולי האמריקאים שכחו. אבל אנחנו לא שכחנו.

כתבות נוספות