אהוד אולמרט זכור לנו בימים אלה בעיקר כעבריין מושחת, עטור קלון, לוקח שוחד, משבש הליכי משפט, אשר בעוד שבועות אחדים יחל לרצות עונש מאסר ממושך. אך לפני עשר שנים היה אולמרט בשיא כוחו: ראש ממשלה שנכנס לתפקידו אחרי התמוטטותו של שרון, “נסיך” ליכוד שהפך את עורו והפך למגשים תכניות השמאל . באמתחתו של אולמרט היתה מונחת “תכנית ההתכנסות” – נסיגה מרוב שטחי יו”ש, החלת משטר בינלאומי על “האגן הקדוש” בירושלים, עקירת כמאה יישובים וגרוש כ120000 מתיישבים מבתיהם.
בדרך הוא עבר בעמונה. כראש ממשלה חדש רצה להוכיח למתנחלים כי “קוטני עבה ממתני אבי”. ואם שרון ייסר אותם בשוטי ההתנתקות – הוא יחריב את מפעלם בעקרבי “ההתכנסות”.
עם ישראל ומדינת ישראל ניצלו מהאסון הזה הודות למספר התרחשויות: כשלונו של אולמרט במלחמת לבנון השניה, ( זכורה לדיראון עולם הצהרתו בתחילת המלחמה כי ניצחון במלחמה יעניק רוח גבית ל”התכנסות”) סרבנותו של אבו מאזן ( אם כי אולמרט היה נכון לדלג מעליה ולבצע מהלך חד צדדי), וערמת התיקים הפליליים נגדו שהלכה וגבהה בקצב מהיר יותר מהקצב בו הבשילו תכניות החורבן וההרס שלו ( אם כי הרשעותיו בבית המשפט התעכבו עוד שנים אחדות).
אה, כן, עוד משהו עצר את אולמרט בדרך ל”התכנסות”. עמונה.
בתום היום והנמהר ההוא, של הפוגרום בעמונה היו תשעה בתים לעיי חורבות, מאתיים וחמישים מפגינים שכבו בחדרי המיון של ירושלים, חלקם במצב קשה, גם כארבעים שוטרים נזקקו לטיפול רפואי. ונפל גם חלל אחד: תכנית ההתכנסות מתה באותו יום. הלקח שהפיקו אולמרט וחבר מרעיו היה שהמחיר שייגבה מניסיון לגרש יותר ממאה אלף מתנחלים יהיה כבד מנשוא. מדינת ישראל לא תעמוד בו. שום ראש ממשלה לא ייכון על כסאו בישראל אם יצטרך להרוג יהודים כדי להגשים את תכניותיו.
אולמרט היה בטוח שממש כפי שהיה בגוש קטיף, כשראשי יש”ע מחו וצעקו – אך שיתפו פעולה ולא “שברו את הכלים” – כך יהיה גם להבא. הוא , שאיבד מזמן את האידיאולוגיה שלו ( או שויתר עליה תמורת טובת הנאה כזו או אחרת) היה בטוח שהמתיישבים ייבכו, או ירקדו עם המגרשים, או גם וגם, ויעלו בשקט לאוטובוסים. עמונה הוכיחה שהנחת היסוד הזאת עלולה להיות מופרכת.
בעוד שנה מתכוונת מדינת ישראל, בצו בית המשפט העליון, להחריב את עמונה. יש פתרונות משפטיים ופוליטיים היכולים למנוע את האסון. לקחי עמונה חייבים להיות בהירים וטריים בזיכרונו של נתניהו לפני שישלח דחפורים להחריב יישוב שהיה לסמל.