באחד הימים בשבוע שעבר געשה הארץ סביב הידיעה כי קבוצה של “חרדים” השתכשכה בברכה שהוקמה באתר הזיכרון לחללי אסון המסוקים בצפון. התקשורת ראיינה את נציגי המשפחות שהביעו זעזוע מחילול האתר. והחרדים הוקעו אל עמוד הקלון.
שבתי והתבוננתי בתמונות. אלו שנכנסו לברכה ששמות הנופלים חקוקים בה לא היו החרדים המוכרים לכולנו מטיולים באתרי הנוף בארץ. אלו אינם מתפשטים וטובלים עם בגדי ים. אם הם נכנסים למים רובם עושים זאת בבגדים . למראה התמונות ניכר שאם אכן מדובר בחרדים – אלו הם ה”שבאב” שלהם, פורקי העול, או חוזרי- בתשובה- זה מקרוב -באו, ובכל זאת – אין להם אלוהים. אולי מאלה הממהרים לחבוש כיפה כשהם מגיעים באזיקים לבית המשפט. אבל נוח היה לכולם להתנפל על החרדים, כי חילול אנדרטה עולה בקנה אחד עם התנהגותם של אלה שאינם עומדים בצפירה ביום השואה וביום הזיכרון, שאינם משרתים ולכן מוכנים לבוז למשרתים ,ולחלל את זכר הנופלים.
נניח לשאלה מי הם בני האדם הללו המוכנים לפגוע ברגשות ולהפוך אנדרטא למקום שעשועים. הבה ונעסוק בשאלה אחרת : מדוע לא נהפוך את מקומות השעשועים שלנו לאנדרטאות? מדוע לא נקרא את ה”לונה-פארק” בתל אביב על שם עמנואל מורנו ? את מתחם ה”סינמה סיטי” על שם עמיחי מרחביה, את “קיפצו-בה” על שם רועי קליין? מה אנו שבים ואומרים בכל אחד מימי הזיכרון? “במותם ציוו לנו את החיים”. זכר הגיבורים הוא מקור צער אבל ותחושת אובדן עמוקה למשפחתם וחבריהם, אך חייהם וגבורתם הם מקור גאווה לכל העם, וגבורתם היא המאפשרת לנו לחיות בשלווה, לחיות חיים טובים, ליהנות מהחיים, זיכרון זה לא צריך להיות קשור רק לטקסי יום הזיכרון או יום נופלם בקרב, זכרם צריך להיות קשור גם בהבעת תודה עמוקה של זיכרון חי ותוסס. מפעל ההנצחה שלנו יודע לקרוא בתי ספר ספריות ובתי כנסת על שם הגיבורים. אך למה לא מקומות שעשועים? מקומות בהם יוכלו ילדים וצעירים ומבוגרים לחיות את מה שהגיבורים לא הספיקו כי הקריבו את חייהם למען האחרים. זה איננו חילול הקודש כי הקדושה היא בחיים ולא במוות. המקרא מכנה “קדושים” בני אדם חיים.
הצווי הוא לחיות חיים קדושים. רק משאבדה עצמאותנו, וביתר שאת בגלויות הפך המושג את משמעותו והגענו ל”מות קדושים” או למי שהפכו קדושים מעצם מותם על המוקד, וגרומים, בהשמדה, שמתו ” על קידוש השם” , כי היו יהודים.
חזרנו לארץ. אפשר להחזיר את המונח למשמעותו המקורית. ולצקת בו תוכן חי. בשנים האחרונות אנו כבר עדים לתופעות ברוח זו – בעיקר ביהודה ובשומרון, כאשר בני נוער
משפצים מעיינות בהר, הופכים אותם לברכות טבילה, וקוראים אותם על שמות גיבורים שנפלו. ואיש אינו רואה בכך חילול הקודש כאשר המעיין בהר בצל התאנה נקרא על שם חבר,
אח, בן משפחה, חייל שנפל במלחמות ישראל וכל מי שמגיע לשם נהנה מהמעין וזוכר את מי שנלחם ומת כדי שנחיה
כתבות נוספות
