לו הייתי סוחר בנדל”נ ודאי הייתי מחכך ידיים בהנאה לאחר פינוי מיגרון. לו הייתי מאלה הסופרים בלא הרף את היהודים ביו”ש ורואה בריבוי הטבעי ובמספר יחידות הדיור את חזות הכל – ודאי הייתי מצטרף לברכות על עסקת גבעת האולפנה. עשו בעצמכם את החשבון : היה יישוב בראש ההר, פינו אותו ובמקומו צץ יישוב אחר למרגלות ההר, ועוד אחד , גדול ממנו, נבנה לא הרחק. היו שלושים דירות, גרשו את תושביהן, מנסרים את הבתים, אך במקומם יבנו מאה דירות חדשות. הרי לכם , יאמרו סוחרי הנדל”נ והסופרים – עיסקאות מצויינות.
אך כל מי שיודע שדגל אינו רק סמרטוט בד צבעוני, בקצה מוט, ומשקלו של סמל לא נמדד בגרמים או בטונות, מבין ודאי שהויתור על מיגרון ועל האולפנה בלא מאבק מזמין עוד זבובי בשר מהשמאל , ומשדר לראש הממשלה שהמתנחלים נואשו, עייפו, ואם יהיה צורך – אפשר יהיה לגרש אותם.
היה היה ראש ממשלה בישראל. שראה את קודמו מגרש אלפי יהודים מחבל עזה וצפון השומרון ב”התנתקות”, ואמר “קטני עבה ממתני אבי” ורצה לגרש מאות אלפים ב”התכנסות”. בדרך, אולי כחזרה כללית, עבר בעמונה.
תשעה בתי אבן ובטון היו בעמונה, שבית המשפט על פי בקשת השמאל הורה להרסם. אולמרט רצה להוכיח שגם הוא ראש ממשלה, אולי רצה לבחון גם את היתכנות “ההתכנסות” שלו : חיסול ההתישבות ביו”ש. ולפיכך שלח אולמרט אלפי שוטרים להרוס את הבתים ולשבור למתנחלים השנואים את העצמות. בסוף אותו יום הפכו הבתים לגלי חורבות, אך מאתיים וחמישים המתישבים, וחמישים השוטרים, שהציפו את חדרי המיון בירושלים העבירו לאולמרט את המסר הברור : לא עוד. בפעם הבאה שתנסה תצטרך להרוג רבים ותאבד את כסאך. ודי היה בכך. זו היתה הפעם האחרונה שאולמרט ניסה להחריב יישוב יהודי.
נתניהו לעומתו אינו שונא את המתנחלים וההתנחלויות. לפחות בינתיים. אלא שהוא פחדן. וכשנפל עליו פחד הפרקליטות, פחד הבג”צ, פחד “הארץ” ו”ידיעות אחרונות” – יצא גם הוא אל מסלול ההרס והחורבן. וכיון שבתחילת הדרך עוד חשש שמחזות עמונה יתרחשו שנית בגבעת האולפנה או בפסגת מיגרון – שלח לפניו את השכפ”צ שלו, עלה התאנה ה”ימני” בממשלתו, לרקוח עסקאות, לנסר ולא להרוס, להעתיק ולא להחריב. נתניהו ידע היטב שתמונות של מאבק נחוש על גבעת האולפנא או מיגרון עלולות להביא ל מפלתו בבחירות הבאות. והוא היה מוכן לעשות כמעט הכל כדי לחסוך לעצמו את התמונות ההרסניות הללו.
מה שנתניהו לא ידע בתחילת הדרך, והוא יודע היום אחרי האולפנא, ואחרי מיגרון, שגם בארזי ההתישבות נפלה שלהבת הנדל”נ. שהציבור האידיאולוגי ביו”ש סובל מעייפות, ייאוש, דיכאון, וחמור מכל אלו – אדישות. ורק העדר המנהיגות חמור מן האדישות, ואולי הוא המחולל שלה.
כמה ביקורת שמענו מאנשי “הגרעין הקשה” של מתיישבי יו”ש על אחיהם שבבא שעת גירושם מבתיהם בגוש קטיף, התחבקו, בכו, ועלו לאוטובוסים. ועתה כשמגיעה שעתם – נהגו ממש כמוהם. כאילו נצחונם של המוכים בעמונה לא לימד אותם דבר אלא הפחיד אותם, ושוב נשמעו הפטפוטים בנוסח “איננו רוצים לנצח את מדינת ישראל”. ואנשי עמונה לא באו להילחם ביום חורבן מיגרון ולכן גם עמונה צפויה להיחרב, אנשי גבעת אסף לא באו לעצור בגופם את כוחות הגירוש השחורים בשכונת גבעת האולפנה ולכן תורם יגיע במהירה. כמו יישובים שלמים ושכונות רבות בכל רחבי יו”ש. ביום פינוי האולפנה בלא התנגדות, ביום הגירוש השקט (“מכובד” קראו לו באחד העיתונים) ממיגרון – נחרץ גורלם. מי שאינו מוכן להיאבק על סמלים, מי שלא יצא מביתו להילחם על היישוב השכן – גם כשתושביו מודיעים שלא ייאבקו! – מי שעושה את חשבון “הרסו-לנו- עשר- אבל הבטיחו לבנות מאה” מותר על ההתיישבות כערך מוחלט וממיר אותה במספר יחידות הדיור – כבר הוכיח שיש לו מחיר, שאפשר לקנות את שיתוף הפעולה שלו.
ושלוחי הציבור הזה בכנסת ובממשלה גם הם הוכיחו מה מחירם . כסאם הוא מחירם. כל השתדלנים וקבלני הקולות והלוביסטים ליקטו התחייבויות והצהרות נשגבות מפי שרי ארץ, ומפי חברי הכנסת, המרכיבים את הקואליציה. וכולם (כמעט) נשבעו אמונים נוכח המצלמות ( אפשר ואם לא היו מצלמות – לא היו מתחייבים) והטיחו לתמוך בחוק, ולהצביע נגד הגירוש, או להתפטר מהממשלה אם חס וחלילה תגרש. ונתניהו היודע נפש שריו היה צריך רק לאיים עליהם בפיטורים – והתקררה דעתם. אז הבטיחו, נכון? אבל מי יבוא עמם חשבון ביום הבוחר? מי שיכול היה לחזור לסורו ולהצביע “ליכוד” גם אחרי הגירוש מסיני, והגירוש מקטיף, ו”שתי מדינות” של נתניהו וההקפאה שלו – רק מוכיח לאותם שרים שלא תיפול שערה משערות ראשם ארצה, וכבר ביום חורבן מיגרון אמר אחד מראשי הנאמנים לארץ ישראל “שוב הוכח שכל ההכרעות החשובות מתקבלות במגרש של הליכוד” ולכן צריך להמשיך ולפקוד עוד ועוד לליכוד, “כדי לשנות אותו מבפנים”. ולכן לא הפעילו ולא יפעילו שום לחץ פוליטי אפקטיבי על ראש הממשלה. כמה “נאמני ארץ ישראל” בליכוד, בישראל ביתינו, בש”ס, באגודה או בבית היהודי – מוכנים להתחייב כי יצביעו נגד התקציב אם הממשלה לא תאמץ את דו”ח אדמונד לוי? והרי ברור היום כי על רקע חולשתו של הציבור ביש”ע, והעדר מנהיגות לציבור הזה, רק אימוץ דו”ח אדמונד לוי יוכל לחסום את שיטפון ההרס הצפוי. אבל אין שר שישכב על הגדר הזו. ולמה יהיה? בראותם את תושבי האולפנא ומיגרון עוזבים בשקט “מופתי” – למה צריכים הם להקריב את כסאם המרופד עבור אלה שאינם מוכנים להילחם על ביתם? ואם אפילו הרב אמר שהעיסקא טובה, ומנהיג שאצלו מילה זו מילה , שהתחייב לחולל משבר קואליציוני אם יפנו ואם יגרשו, ואז פינו וגרשו והוא לא חולל, ואפילו ריקוד קטן לא רקד, והרב השר הפרופסור שהתחייב להתפטר אם חלילה, ובא החלילה והוא על כסאו נותר ( בעיקר כדי שלא ישב עליו זר כי מי כמוהו נאמן?) למה שיקומו סגני השרים ויהיו גיבורים?
ולכן, אין שמחה בעסקאות הנדל”נ המוצלחות. וגם אין די בריבוי האוכלוסין. כי מי שמתכנן בבא היום לעקור את הכל – כבר הבין עם מי יש לו עסק.
כתבות נוספות
