בחסות המלך עבדאללה, ותחת לחץ הקווארטט ולוחות הזמנים שניסו להכתיב לצדדים, התקיימו בירדן שיחות בין ישראל לרשות הפלסטינית. אינני יודע אילו התחייבויות ריקות מתוכן השמיעו מולכו ועריקאת זה באוזני זה, אך ההודעה הפלסטינית קבעה שהשיחות נכשלו. ישראל השתתפה בשיחות הללו לא רק כדי לרצות את הקווארטט – היא עשתה זאת כדי לרצות ולחזק את המלך עבדאללה, המתנודד על כיסאו נוכח התהפוכות בעולם הערבי.
“מומחים” רבים (אלה שלא ידעו לפני שנה לחזות את המהפכות במדינות ערב) סבורים כי אחרי סוריה תיפול ירדן. לפיכך, רצו ידידיו של המלך בארה”ב ובישראל להעניק לו זריקת עידוד, בדמות העצמתו כמדינאי בעל יכולת תיווך בסכסוך הבלתי-פתיר בין ישראל לפלסטינים.
משנכשלו השיחות, מיהר עבדאללה להזמין את חאלד משעל, מנהיג החמאס, מדמשק המתמוטטת ולהתחבק עמו. עוד השבוע צפוי חיבוק לוהט דומה בין אבו-מאזן למשעל, בין הרשות (והפתח כמרכיבה הדומיננטי) ובין החמאס – אויבתה בנפש.
בדרך-כלל, כשאויבי ישראל מתלכדים ומתחבקים, תוך שהם מנסים להשכיח את עברם העקוב מדם (בהשתלטותם על רצועת עזה הקפידו אנשי החמאס להשליך את אנשי הפתח מגגות הבניינים הגבוהים ביותר בעזה, ולא הסתפקו בירי שגרתי בראשיהם בגובה המדרכה) – אלו הן חדשות רעות לישראל. ואף-על-פי-כן, ראוי לשמוח על הפיוס “הפנים פלסטיני”, ולברך עליו.
רק התמימים או המטומטמים שבינינו מתכחשים לאופיו האמיתי של הסכסוך הישראלי-ערבי וטוענים שהוא סכסוך טריטוריאלי, כזה שניתן ליישבו ב”פשרה טריטוריאלית” (או בעברית, היהודים נותנים לערבים נתחים ממולדתם בתקווה שיניחו לנו לנפשנו). אם נבין שהסכסוך אינו טריטוריאלי, אלא מלחמת דת, התנגשות אידיאולוגית – יהא עלינו לגזור מכך נטישה מוחלטת של הזיית “שטחים תמורת שלום”, או אשליית “שתי מדינות לשני עמים”. לפיכך, להוטים אצלנו כבר שני עשורים למצוא “פרטנר פלסטיני חילוני”, ולחתום איתו על הסכם שלום, רצוי עוד הערב, כי כבר מחר עלולים להתגלות פניו האמיתיות של הסכסוך: מלחמת דת המובלת בידי אסלמיסטים, הרואים במדינת ישראל מדינת “כופרים” השולטים על אדמת ואקף מוסלמית, ולכן אסור לעולמי עולמים להכיר בזכותם לשלוט בארץ ישראל.
התהפוכות בעולם הערבי, שהעלו את האחים המוסלמים לשלטון במדינות ערב, צריכים בוודאי להוכיח כמאה עדים לאלה המעוניינים להכיר נכוחה את המציאות, ולא לאנוס אותה על-פי השקפת עולמם – כי אנו נלחמים באסלאם ובשאיפותיו הגלובליות, ולא עוסקים בסכסוך גבול מקומי, שניתן ליישבו בפשרה טריטוריאלית.
לכן, יש לברך על הסרת המסכות מעל פני הרשות הפלסטינית והסכמי הפיוס בינה לבין החמאס. הרי גם השמאלנים הקיצוניים ביותר בקרבנו, שעדיין טוענים כי הם ציוניים (להבדיל מאלה שכבר מזמן בעטו בציונות ואינם רוצים עוד במדינת ישראל כמדינה יהודית) מבינים, כי אין לנו על מה לדבר עם החמאס ונגזרותיו. גם אלה שהשלו עצמם כי נוכל לחתום הסכם עם אבו-מאזן ופתח ביו”ש, ונשאיר את סוגיית עזה והחמאס לעתיד הרחוק, מבינים עתה כי אם החמאס יהפוך לחלק בלתי נפרד מהרשות, ואמנת החמאס הקוראת להשמדת ישראל תהפוך חלק ממצעי המפלגות והפלגים המרכיבים את “הרשות” – אין על מה לדבר עמם. ממש כשם שאי-אפשר יהיה לחתום על הסכם שלום עם לבנון, כל עוד החיזבאללה והאידיאולוגיה שלו הם חלק מהממשל הלבנוני.
לכן, ראוי לשמוח כי הוסרו המסכות מעל פניו של אבו-מאזן. הוא אישית אולי אינו טרוריסט, אבל מי שמתחבק עם רוצחי החמאס ששוחררו, ובתחנת הטלוויזיה הרשמית שלו מגדירים “גיבורים” את טובחי משפחת פוגל, מי שחותם על הסכמים עם החמאס – אינו יכול להיות מוגדר אחרת זולת “תומך טרור”.
כתבות נוספות
