ריבונות ללא ויתורים
פרופ’ אריה אלדד
לפני כחצי שנה חשף טראמפ בבית הלבן ובנוכחות נתניהו את העקרונות המדיניים של “עסקת המאה”. התכנית כללה הכרה אמריקאית בריבונות ישראל על תחומי ההתיישבות היהודית בבקעה וביו”ש (כ30% מהשטח), ריבונות ישראלית בירושלים השלמה והכרה בה כבירת ישראל. כל אלו לצד הקמת מדינה פלשתינאית רציפה ב70% משטחי יו”ש, ו-120% משטח רצועת עזה ( תוספת על חשבון שטחים ישראליים ריבוניים בנגב). כדי להקים את המדינה הזאת ולזכות בהכרה בה יצטרכו הערבים לעמוד בכמה תנאים : ויתור על תביעת השיבה של הפליטים לתחומי מדינת ישראל, פירוק החמאס מנשקו ופירוז הרצועה, הפסקת ההסתה והמשכורות למחבלים, הסכמה לאחריות ביטחונית כוללת של ישראל ממערב לירדן והכרה בישראל כמדינה יהודית ובגבולותיה החדשים כסופיים, כולל ירושלים השלמה. לכאורה לא היה כל מקום לדאגה. הערבים לעולם לא יוכלו לעמוד בתנאים אלו. אלא שממש כך הבטיח עו”ד דוב ווייסגלס כשאריאל שרון הסכים לקבל את תכנית “מפת הדרכים” של בוש, הכוללת מדינה פלשתינאית . וייסגלס הסביר שכדי שהפלשתינאים יצליחו לעמוד בתנאים שבתכנית יהא עליהם להפוך קודם לכן לפינלנדים. אבל עוד לפני שהיתה להם הזדמנות לנסות זאת הפך שרון עצמו למי שפרקליטת המדינה עדנה ארבל הודיעה עליו כי בכוונתה להגיש כתב אישום נגדו, והוא חיפש דרך להימלט מהמלכודת המשפטית. עקירת היישובים מחבל עזה וצפון השומרון היתה הדרך , והפלשתינאים היו פטורים מההמרה לסקנדינבים. ולפיכך – אסור לסמוך על הערבים שידחו את ההצעה, שלא יעמדו בתנאים . כי המנהיגים שלנו מתהפכים מהר יותר מהמנהיגים שלהם.
כשהתפרסמה התכנית בשלהי ינואר קיבלו אותה בברכה גם מנהיגי המתנחלים . הרושם שיצרו טראמפ ונתניהו היה שישראל תוכל להחיל ריבונות לאלתר ולשלם – אם בכלל – רק לאחר שהערבים ימלאו את כל התנאים. אך במהירה הבהירו האמריקאים כי הם דורשים לאשר מפות מפורטות של תחומי הריבונות לפני שיתנו את ברכתם למהלך. ועוד הבהירו כי מחוץ לאותם קווי תיחום תיאסר הבנייה היהודית. ובאותם 19 יישובים שיושארו כמובלעות בתוך השטח הערבי לא תאושר תוספת בנייה אלא לגובה בלבד. וכשהחלו הפרטים והמפות לדלוף כבר היה ברור : אם תרצה ישראל לזכות בהכרה אמריקאית בריבונותה החדשה תצטרך להכריז מראש על הסכמתה להקמת מדינה פלשתינאית עם רציפות טריטוריאלית בשאר השטח – אם הפלשתינאים יעמדו בדרישות.
נאמני ארץ ישראל נקלעו לברירה אכזרית : לקבל מה שנותנים, תוך הסכמה עקרונית למדינה פלשתינאית בלב המולדת שלנו, מתוך תקווה שלעולם לא יקום מנהיג ערבי פלשתינאי שיסכים לתנאים שהוכתבו להם – או להכריז כי “מצווה הבאה בעבירה” פסולה היא. ואסור לקבל “מתנה” מורעלת כזו אם מחירה הוא ויתור על חלקי מולדת. אם תרצו – ויכוח מוכר בין טהרנים אידיאולוגיים ופשרנים פרגמאטיים.
אלא שלהבנתי יש יותר משתי האפשרויות הללו. ועם מידה ראויה של נחישות ציונית, וזיהוי שעת הכושר ההיסטורית – ניתן לאכול את פרוסת העוגה בלי לוותר על כל השאר.
אינני יודע כמה תקיפה היא התביעה האמריקאית מנתניהו להכריז על הסכמתו והכרתו העקרונית במדינה פלשתינאית כתנאי להכרה אמריקאית בריבונות. אבל מעצם פרסום התכנית כבר ברור מה גבולות הריבונות שארה”ב של טראמפ נכונה לקבל. אם אכן הציבו כאולטימטום הכרה ישראלית במדינה פלשתינאית כתנאי להכרתם בריבונות – אסור כמובן לנתניהו לקבל את עיסקת החבילה הזו. וכיון שאינו רוצה להגיד “לא” בוטה לטראמפ – הוא יכול להכריז על החלת הריבונות בבקעת הירדן וכל ההתיישבות היהודית ביו”ש כצעד חד צדדי, ובלי לקשור הכרזתו זו לתכנית טראמפ. הוא יכול כמובן לצרף להכרזה גם הודעה שישראל מוכנה בכל עת להיכנס למו”מ עם נציגי הפלשתינאים על הגדרתם העצמית במסגרת התכנית “ירדן היא פלשתין”…
לוי אשכול אזר אומץ להחיל את החוק על ירושלים בצעד חד צדדי בימי הנשיא ג’ונסון, ובגין ניסה לכפר על עקירת היישובים בסיני ותכנית האוטונומיה כשהחיל את החוק הישראלי על רמת הגולן בימי רייגן, והם התעלמו מהלחצים הבינלאומיים והאיומים האמריקאים, אשכול לא נבהל מכך שהקהילה הבינלאומית לא הכירה באיחוד ירושלים, בגין לא נבהל מהאיום של רייגן להשעות את מזכר ההבנות האסטרטגי עם ארה”ב ולהקפיא את בקשות הסיוע הביטחוני של ישראל. שני הצעדים הללו ננקטו חד צדדית. ועברו עשורים שלמים עד שהגיעה ההכרה האמריקאית בהם בימי טראמפ. אם אשכול ובגין יכלו – גם נתניהו יכול.

אסור לישראל להצהיר על הסכמתה להקמת מדינה ערבית בלב המולדת שלנו. אסור לישראל להכריז כי גבולות הריבונות שהיא מחילה עתה הם הגבולות הסופיים של המדינה, אסור לישראל להסכים להקפאת הבניה או לעיקרון של שיבת “פליטים” ערביים לתחומי יו”ש. אבל היא יכולה להימנע מכל הצעדים הללו גם בלי להחמיץ הזדמנות היסטורית להחלת ריבונות.
כמו באיחוד ירושלים והחלת החוק בגולן צריכה ישראל להעדיף צעד חד צדדי, (מתוך הבנה שהאמריקאים כבר הכירו עקרונית בזכותנו לעשותו) על פני קבלה של עסקת טראמפ ככתבה וכלשונה.
מקובל לחשוב כי נתניהו חושש מאד מטראמפ ומגחמותיו . הכוח המניע את נתניהו אינו החזון אידיאולוגי של ארץ ישראל השלימה אלא שיקול פרגמאטי טהור, מדיני ופוליטי. אין הוא רוצה בעימות חזיתי עם טראמפ אך עליו לזכור כי הנשיא האמריקאי נתון עתה בקשיים עצומים בשנת בחירות, כשמשבר הקורונה ומהומות הגזע בארה”ב מאיימות על בחירתו מחדש. טראמפ כזה לא יעיז לצאת נגד בסיס התמיכה האוונגליסטי שלו ולא ינסה להעניש את ישראל על צעד חד צדדי במסגרת גבולות תוכניתו.
זו שעת הכושר וזה הצעד הנדרש. ריבונות בלי וויתורים.