אז מה היה לנו?
פרופ’ אריה אלדד

הממשלה הכי ימנית בתולדות ישראל תסיים את כהונתה אחרי ארבע שנים וזה הזמן לעשות חשבון איזו תועלת הפיק ממנה המחנה הלאומי.
רבים מבוחרי הימין נהנים בעיקר מתחושת השלטון: אנחנו בשלטון ולא השמאל. ודי להם בכך. המתוחכמים בהם מתרצים את זה ב”מה היה עלול לקרות אם חלילה” כלומר אילו אסונות-אוסלו היו עלולים להתרגש עלינו אם השמאל היה שולט בארץ. אישית אינני מכיר הבדלים אמיתיים בין התכנית המדינית של נתניהו ובין זו של גבאי או לפיד. אם יש כאלה – הם מיקרוסקופיים, טמונים בטון הדיבור ובמוסיקה יותר מאשר בתכנים. וכבר ראיתי אסונות נסיגה ועקירה באים מתוך מחנה הימין (בגין, שרון) יותר ממה שבאו עלינו ממחנה השמאל. אבל הטיעון של “מה היה קורה אילו” הוא מסוג הדברים שאין להם שיעור, ואני מבקש להעריך הישגים מדידים של הממשלה הכי לאומית.
אז מה ייכתב בתעודת הסיום ? כלכלה: טוב מאד. יחסי חוץ: טוב מאד. ביטחון: טוב מאד בצפון, מספיק באיו”ש, מספיק בקושי בדרום.
אבל המפלגות המרכיבות את הממשלה הכי ימנית הניפו דגלי חקיקה חשובים כהבטחות הבחירות הקודמות. בכנסת העשרים הגישו חבריה כששת אלפים הצעות חוק , כמחציתן מצד הקואליציה, רק 15% אושרו בועדת השרים לחקיקה, ובערך 3% השלימו את תהליך החקיקה. רוב הצעות החוק של הקואליציה אפילו לא עברו ועדת שרים וקריאה טרומית, כלומר נותרו בגדר “הצהרות חוק”, שרובן פניה לתקשורת ולדעת הקהל ורק מקצתן – חקיקה אמיתית. השמאל הישראלי, אבירי איכות השלטון והדמוקרטיה, שומרי הסף, ולוחמי זכויות האדם, האזרח והפלשתינאים – כילו את גרונם וריאותיהם בארבע השנים האחרונות בצווחות קורעות לב שעיקרן : סוף הדמוקרטיה, גל עכור של פשיזם, הרס שלטון החוק , פגיעה בשומרי הסף, חסימת פיות לעיתונות החופשית. לא נעים לי לשמח את קהל הצווחנים ולהוכיח להם שכמעט כלום לא חוקק, וברור לי גם שהם יזקפו לזכות מאבקם העיקש את הכישלון החמור של הממשלה הכי ימנית לחולל שינוי מהותי, על כל פנים : “חקיקה לאומית” מעטה עברה בכנסת הנוכחית. ורוב החוקים שהושלמו והתקבלו הם תיקונים זעירים שאינם מעלים ואינם מורידים בחיי המעשה.
ובהערת אגב : איך מזהים בים החקיקה את החוקים “הלאומיים” המעניינים אותנו בדיון הזה ? אין קל מזה. האגודה לזכויות האזרח מפרסמת מידי חודשים אחדים דו”חות מעקב אחר “החקיקה האנטי דמוקרטית”. כל ניסיון של המחנה הלאומי להלחם באליטות השמאל הקיצוני במערכת המשפט, האקדמיה, והתקשורת המבקשות לשלוט בניגוד לרצון הבוחר הוא בעיניהם “חקיקה אנטי דמוקרטית”. שיהיו בריאים ותודה על איסוף החומר.
אז בקומץ החוקים “הלאומיים” שהושלמה חקיקתם נמצא “חוק הסימון”: חובת גילוי נאות של עמותות אשר למעלה מ50% מתקציבן מגיע מישות מדינית זרה. ועוד מצאנו ניסיון לפסול חברי כנסת, או מתמודדים, אם בהתבטאויותיהם ( ולא רק במעשיהם כפי שהיה לפני כן) יש משום התנגדות לקיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית או תמיכה בארגוני טרור. ואגב – החוק שמאפשר להדיח חבר כנסת מכהן אמנם התקבל – אבל הוא קבור בבג”צ. “חוק הדגל” התקבל והוא מחמיר בענישה למי שמבזה את הדגל הסמל או ההמנון . עבר גם תיקון לחוק השירות האזרחי, כך שעמותות הפועלות רק למען ערביי יו”ש לא יקבלו תקנים . המציעים רצו גם למנוע תקנים ממי שניזון בעיקר ממימון זר. בסוף התפשרו על נוסחא מימית לחלוטין. וגם, ממש ברגע האחרון, הצליחו להעביר חוק המונע שחרור מוקדם של מחבלים. ( לא כולל “עסקאות” כמו עסקת שליט שנתניהו חתום עליה וקרבנותיה הולכים ומצטברים). כמה רעש עשו על “חוק המואזין”? בסוף לא יצא כלום. זה גם מה שנשאר מהניסיון למנוע מ”שוברים שתיקה” להעליל על צה”ל בבתי הספר, מההצעה לא לפטור ממס הכנסה עמותה הפועלת נגד המדינה או מההצעה למנוע “זכות עמידה” בבג”צ מעותרים ציבוריים שאין להם זיקה ישירה לנושא העתירה. זו אפילו לא עברה שלב חקיקה ראשון. מהצעת החוק להעדפת המשפט העברי לא נותרה אלא רוח רפאים אנמית וחסרת כל משמעות הקוראת ל”הפניית השופטים לעקרונות החירות היושר הצדק והשלום הקיימים במשפט העברי”. מה יוצא מזה? איש לא מנע מהשופטים לנהוג כך קודם ושום דבר לא מחייב אותם לעשות זאת עכשיו. לא קודמה ההצעה לאסור הוצאת דיבה רעה נגד חיילי צה”ל. חוק “עונש מוות למחבלים” – מת. “חוק החטיבה להתיישבות” לא הושלם. אבל היי! “חוק הכניסה לישראל” תוקן כך שמי שתומך בBDS לא נכנס לישראל. יופי. רק שאחרי שהחוק התקבל בג”צ הכניס ארצה תומכת כזאת והחוק נותר אות מתה. וגם תקנון האתיקה של הכנסת תוקן כך שאסור לחבר כנסת לנסוע לחו”ל במימון ארגון BDS. זהו . ניצחנו.
אבל אחרי שגמרנו להתעסק בכל זוטי הדברים הללו – נותרנו עם כמה חוקים או יוזמות חקיקה חשובים באמת. וגם בהם המאזן רע.
חוק ההסדרה, שיצא לדרך בניסיון למנוע עקירת והריסת יישובים או שכונות בהתיישבות היהודית ביו”ש, שהוקמו על קרקע השייכת לערבים – אושר לבסוף בנוסח נפתל ומרוכך מאד. אבל היועמ”ש התנגד גם לנוסח הזה והופיע בבג”צ נגד המדינה, שנאלצה לשכור עורך דין פרטי שיגן עליה. והכל תקוע בבג”צ והחוק מוקפא.
חוק יסוד : החקיקה, המכיל את “פסקת ההתגברות” המפורסמת המאפשרת לכנסת לאשר חוק שנפסל בבג”צ, היה אמור להיות הישג חשוב של ממשלת הימין. החוק הזה עדיין תקוע בשלב העוברי של “תזכיר חוק ממשלתי” ואפילו לא עבר קריאה ראשונה.
“חוק היועצים המשפטיים” שנועד לאפשר לכל שר לבחור את היועץ המשפטי שלו, וכן להגדיר ולהגביל את סמכויותיו של אותו יועמ”ש – לא אושר.
חוק “נאמנות בתרבות”: הרבה רעש וצלצולים ובסוף נאדה. גורנישט. כלום.
ובעצם – “חוק יסוד הלאום” – הוא הישג החקיקה החשוב היחידי של הממשלה הכי. חוק טוב, ראוי. חבל שהוא מתבלט בבדידות מזהרת מול כל ההצהרות החלולות והעקרות לגבי החוקים האחרים.
ואם לעבור ממישור החקיקה למישור המעשים : אפילו מילימטר רבוע לא סופח לישראל. לא מעלה אדומים, לא גוש עציון, לא הוחל החוק הישראלי אפילו רק על ההתישבות היהודית ביו”ש. הריבונות בהר הבית התערערה כשהממשלה לא הצליחה אפילו להציב מגנומטרים בשעריו. הבניה בירושלים הוקפאה. הבניה ביו”ש בקושי זזה. את עמונה ו”נתיב האבות” ובתים בעופרה – הרסה הממשלה הכי ימנית, אבל לא את חאן אל אחמר. רק עכשיו, ממש לפני הבחירות, אישר נתניהו עוד כמה מאות יחידות דיור כדי להוכיח עד כמה הוא “ימני”. יש בבית המשפט העליון יותר שופטים “שמרניים” , בזכותה של איילת שקד, אבל בהעדר “פסקת התגברות” בג”צ עדיין יכול לבטל חוקי כנסת כאוות נפשו. “ממשלת החלומות” של הימין היתה לממשלת “הרע במיעוטו” בעיקר באשמתו של ראש הממשלה שבלם כמעט כל ניסיון לעשייה או חקיקה לאומית, ושותפיו לממשלה שלא השכילו לכפות עליו את רצונם. השיגיה ה”לאומיים” של הממשלה הכי לאומית – דלים מאד.