ביקור הנסיך
פרופ’ אריה אלדד
בעוד כעשרה ימים יגיע היום קיווינו לו. הביקור אשר ייחלנו לו. הנסיך ויליאם, השני בתור לרשת את כתר מלכות בריטניה , מתעתד לערוך ביקור רשמי בישראל, בירדן “ובשטחים הפלשתינאיים הכבושים” כלשון הודעת ארמון בקינגהם. שגרירות בריטניה בתל אביב ריככה את הנוסח : ” ברשות הפלשתינאית” הם אמרו. אבל השבוע שמענו כי את ביקורו בכנסיה בהר הזיתים ובעיר העתיקה מגדיר בית המלוכה הבריטי כחלק מהביקור הרשמי שלו ברשות הפלשתינאית. שהרי אין הם מכירים ב”כיבוש” של ששת הימים או באיחוד ירושלים. בסיפוח “הגדה המערבית” לממלכת ירדן ב1950 – אנגליה דווקא הכירה. היא ופקיסטן.
בשבעים שנות המדינה כבר זכינו כאן לביקורי בני משפחת המלוכה הבריטית. אך היו אלו “ביקורים פרטיים”, לא ממלכתיים-רשמיים: כשנרצח רבין. כשמת פרס. אגב : בהלוויותיהם של בגין או שמיר, לא נרשמו ביקורים כאלה. החשבון הבריטי מול אצ”ל ולח”י, עוד לא סגור כנראה לגמרי. לעיתים ניצלו את ביקוריהם להשתטח על קברי המשפחה בירושלים. הנסיך פיליפ, בעלה של מלכת אנגליה, עלה לקבר אמו אליס (“חסידת אומות העולם” בזכות פעולותיה להצלת יהודים יוונים) ודודתה אליזבת, וגם בנו ,הנסיך יורש העצר צ’ארלס, עלה לקבר סבתו אחרי הלווית פרס. אלו הן חלקות אדמה מלכותית בריטית בירושלים.
אבל לא רק חלקות הקבר המלכותיות הללו נתפסות בעיני בריטניה כשייכות להם, ולא רק בתי הקברות הצבאיים המטופחים להפליא, בבאר שבע, ברמלה, בירושלים ובחיפה, בהם נקברו חללי מלחמת העולם הראשונה, למעלה מעשרת אלפים שנהרגו בכיבוש הארץ מידי התורכים בשלהי המלחמה. דומה שבסתר ליבם הבריטים עדיין מתייחסים לארץ ישראל שלנו, כאילו היתה עדיין פלסטיין שלהם. געגועים טמירים עולים בהם כשהם נזכרים בתקופה הנפלאה ההיא, כשמייג’ור סייקס (עם עמיתו הצרפתי פיקו) נטלו עיפרון וסרגל וחילקו בחוצפה והתנשאות אימפריאלית את המזרח התיכון ל”עמים” ומדינות מלאכותיות, קלעו אותו למאה שנות מלחמות, ודומה כי טרם נגמלו מהתחושה שהם יכולים להחליט למי שייכת ירושלים, למשל.
כשלושים שנה שלטו כאן הבריטים, בכוח ניצחונותיהם על התורכים במלחמת העולם הראשונה ובזכות המנדט מטעם חבר הלאומים, להקים כאן בית לאומי לעם היהודי ברוח הצהרת בלפור. שלושים שנה בה נעה המדיניות הבריטית מתמיכה ברעיון הציוני ועד לעוינות חריפה, התכחשות לכל התחייבויותיהם בסן-רמו ובהצהרת בלפור, ובגידה גלויה בציונות ובעם היהודי בימי המלחמה ואחריה, כאשר נעלו את שערי הארץ בפני הפליטים היהודיים מאירופה . ב1947 גברה ההכרה בבריטניה כי גם 100,000 חיילים, ואינספור ועדות אינם מצליחים לפתור את הסכסוך בין יהודים וערבים בארץ ישראל , ואינם מצליחים לנצח במלחמה שהכריזו עליהם לח”י ואצ”ל, ובימי “תנועת המרי” – גם ההגנה. למעלה מאלפיים חיילים ושוטרים בריטיים נהרגו במלחמה הזאת, מלחמת השחרור שלנו. מצבה הכלכלי הקשה, והארונות שנשלחו למולדת מידי שבוע גרמו לבריטניה לפנות לאו”מ כדי שיחליט מה יעלה בגורל הארץ. יש רגליים לסברה כי בריטניה קיותה שהאו”מ יטיל עליה להמשיך במנדט תוך שחרורה מההתחייבויות שקיבלה עליה להקמת בית לאומי לעם היהודי. אבל כזכור החליט האו”מ אחרת. ואף שבאותן שנים הלכה האימפריה הבריטית והתפרקה, ובריטניה עזבה את מושבותיה באסיה, עדיין רצו מדינאים בריטיים רבים לשמור לעצמם נחלות, מדרך רגל, בסיסים אוויריים וימיים בתחומי ארץ ישראל. הם רצו בסיסים ברפיח, בשדה התעופה בלוד ובחיפה. ורצו לשמור גם את ירושלים בשליטתם הישירה או העקיפה. מתווך האו”מ הרוזן פולקה ברנדוט שנשלח למזרח התיכון עם פרוץ מלחמת העצמאות לא היה אלא סוכן האינטליג’נס הבריטי, ותוכניותיו היוו ביטוי לרצונות האימפריה המתפרקת. אנשי לח”י בירושלים הוציאו אותו להורג ותוכניותיו נקברו עימו. אבל בריטניה. אף שהנציב הבריטי העליון האחרון, סר אלן קנינגהם הוריד את הדגל והפליג מחיפה ביום הכרזת העצמאות – לא התייאשה בריטניה משאיפותיה להכתיב את גורל הארץ. היא לא מיהרה להכיר במדינת ישראל לאחר הכרזת העצמאות, ורק ב1949, כשנצחון ישראל במלחמה היה ברור – הכירה במדינה, אך לא השלימו עם ההישגים הטריטוריאליים של ישראל , ועוד ב1955 הציעו “פשרה” בין ישראל למדינות ערב, כך שישראל תיסוג מחלק גדול מהשטחים ששוחררו במלחמת העצמאות. ראש ממשלת בריטניה אנתוני אידן הציע כי הגבולות שייקבעו יהיו “משהו בין הצעת גבולות החלוקה מ1947 – לקווי שביתת הנשק של 1949”. הממלכה ההאשמית המלאכותית שהוקמה כמדינת-בובה בעבר הירדן היתה תלויה לחלוטין בבריטניה. מפקד הלגיון הירדני היה הגנרל הבריטי ג’ון גלאב. בריטניה קיימה חוזה הגנה עם ירדן ואיימה על ישראל, יותר מפעם אחת, כי תתקוף אותה אם ישראל תשתמש בזכותה להגנה עצמית ותגיב צבאית נגד ירדן על פעולות חבלה. היא גם היתה שותפה להצעה לבתר את הנגב לרוחבו, ולהעניק לירדן ולמצריים “מסדרון” בנגב ( “תכנית אלפא”). רומן סוער וקצר ימים עם ישראל בימי “מבצע קדש” (1956) והכישלון הבריטי-צרפתי להשתלט על תעלת סואץ, ההפיכה הצבאית ונפילת המשטר המלוכני הפרו בריטי בעיראק ב1958 – סימנו את סתימת הגולל על השאיפות האימפריאליות הבריטיות במזרח התיכון. מדיניותם השתנתה בהדרגה. הם מכרו לנו צוללות. מכרו לנו גם טנקי צנטוריון. אך כשעלתה הקריזה מלפניהם – גם הטילו אמברגו על נשק וחלפים קריטיים (היתה תקופה שמטוסי קרב קורעו כאן כי רכיב קריטי הדרוש לכסא המפלט של מטוס קרב אמריקאי יוצר בבריטניה והיא מנעה את מכירתו).
שאיפות מדיניות אימפריאליסטיות אולי כבר אין לבריטניה כאן. אבל רבים בבריטניה – ובייחוד בבית המלוכה – עדיין מתייחסים ל”פלסטיין” כאל משהו שהיה שלהם, ונגזל מהם בכוח. לכן גם ייערך הביקור המלכותי במזרח ירושלים לא כחלק מהביקור בישראל, אלא כחלק מהביקור “בשטחים הכבושים”. המארחת שלו בחלק הזה של הביקור היא בעיניו הרשות הפלשתינאית. האתרים בהם בחר הנסיך לבקר ב”ישראל” הם יד ושם ותל אביב. ולזה קוראים הצבועים המלכותיים “ביקור שאינו נושא אופי פוליטי”. כך בדיוק נראתה הפוליטיקה הבריטית בארץ ישראל.
זה בדיוק הזמן לומר, בנימוס המתחייב כלפי מי שבעורקיו זורם דם מלכותי כחול: תודה, הוד נסיכותו, אבל – לא, תודה. מצדנו אל תבוא בכלל. שבעים שנה חיינו ( בקושי רב) בלעדיכם. בלי ביקור מלכותי ממלכתי בריטי בארץ. נחכה עוד שבעים שנה, או שבע מאות, עד שתבינו שאתם לא קובעים בארץ ישראל למי שייכת ירושלים. כשם שבריטניה אינה מכירה בריבונות ישראל גם במערב ירושלים, והקונסוליה הבריטית בעיר לא מסרה כתב האמנה לשום מדינה – נסתדר בינתיים גם בלי ביקור מלכותי.
כתבות נוספות
