כמה פעמים בשבוע אנחנו נתקלים בשולי החדשות או הידיעות או האתרים שחלקנו מעיינים בהם באירוע של זריקת אבנים או השלכת בקבוק תבערה? הדברים כבר לא חודרים את סף התודעה וכבר לא מעוררים רושם, ואנחנו מתעלמים מהעובדה שמדובר בטרור.
אתמול, לא הרחק מגוש-עציון, הושלך בקבוק תבערה על אוטובוס בקו 160 והאוטובוס התלקח. כמה מאתנו שמעו על כך? כמה אנשים במדינת ישראל יודעים שהמרחק אתמול בין אסון נורא, רב נפגעים, לבין אירוע שולי בחדשות הוא כעוביה של זכוכית ממוגנת? זה מה שהיה אתמול על גוש-עציון – האוטובוס התלקח. כל מה שקרה – היתה פניקה נוראה באוטובוס, של אנשים שראו שהאוטובוס שלהם בוער. האש לא חדרה פנימה, הלהבה לא הציתה את כל האוטובוס, לאחר שזה כבה הם הצליחו לצאת. אבל המרחק הזה הוא בלתי נסבל. אנחנו מגיבים תוצאתית במקום להגיב לכוונה.
שנת 2010 ושנת 2011 היו שנות שפל בטרור, גם ב”טרור העממי”, מה שמכונה אצלנו – השלכות אבנים ובקבוקי תבערה. למרות שלא היו שום שיחות שלום. כך שמי שרוצה לנסות לתלות את ההתלקחות הנוכחית בתסכול של הערבים מכך שתהליך השלום אינו מתקדם, כנראה מחפש את הסיבה במקום הלא-נכון.
בחודשים האחרונים אנחנו עדים לעלייה של מאות אחוזים באירועי הפח”ע. אני אקרא לכם נתונים מהחודש האחרון בגזרת גוש-עציון: 50 אירועים של זריקות אבנים, ותשעה אירועים של בקבוקי תבערה על יד מחנה אל-ערוב, עוד שני בקבוקי תבערה בצומת אל-ח’דר, וכאמור אירוע חמור מאוד אמש.
מה קרה? מה היה האירוע שאנחנו יכולים לציין בלוח השנה שאחריו החלה להתגבר האינתיפאדה העממית הזאת, שעוד לא קראנו לה כך, אבל אני חושש שכך ניאלץ לקרוא לה? ב-18 באוקטובר בשנה שעברה שוחררו כ-1,000 מחבלים בעסקת שליט.
כתבות נוספות
