מעט עובדות לסוגיית המסתננים דרך גבול הנגב מסיני לישראל:
עשרות אלפים הסתננו בשנים האחרונות. הם רוצים להיות מוכרים כ”פליטים” או “מבקשי מקלט מדיני”, אך בעצם אינם אלא מהגרי עבודה. ארגוני השמאל, במסווה ארגוני זכויות אדם, השואפים כי ישראל תחדל להיות מדינה יהודית ותהפוך להיות “מדינת כל אזרחיה”, מבקשים לעודד את הפלישה הזאת ולטעון שהמסתננים אינם אלא “פליטים” הנמלטים מרדיפות, סכנת חיים מיידית עקב מלחמה ו…כו’, שסכנת חיים מיידית מרחפת מעל ראשם בארצות מולדתם והגיעו לארץ. הדרישה להתייחס למהגרים הפולשים הללו כאל פליטים עוברת כחוט השני בכל טיעוני הארגונים הללו. ובכן : בתשובה לשאילתא שלי כמה מהמסתננים הללו ענו על הקריטריונים של “פליטים” בשנים האחרונות – נתקבלו הנתונים ממשרד הפנים: בין השנים 2007-2011 הוכרו 10 בני אדם כפליטים ( 3 מחוף השנהב, 3 מצפון קוריאה, 1 מערב הסעודית, 1 מאתיופיה, 1 מזימבאבווה -1 מרואנדה). בשנים הללו הוחזרו לארצותיהם 2272 מסתננים. בין אלו שיצאו מהארץ במסגרת פרוייקט “יציאה מרצון” חזרו ארצה 17 מסתננים שקיבלו סיוע כספי בישראל, חזרו לארצותיהם ושבו והסתננו. אכן : שיטת הדלת המסתובבת פועלת. ו-לא. המסתננים הללו, רובם ככולם, אינם “פליטים”. הם מסתננים מחפשי עבודה ואין לישראל שום חובה מוסרית או משפטית להעניק להם מקלט.
כתבות נוספות
