93 השנים הראשונות. התפרסם במעריב סופהשבוע ב16 ספטמבר 16 בכותרת “איש הכן ולהא”.
פרופ’ אריה אלדד.
ביום ג’ בערב עמדו בנו של שמעון פרס ומנהל בית החולים שיבא מול המצלמות והודיעו על ארוע מוחי קשה.
ביום ד’ בקר, בשעות בהן נכתב מאמר זה , מסרו רופאיו כי הוא כבר הגיב. לחץ יד.
שמעון פרס תלוי בין החיים והמוות.
מעולם לא נמניתי על מעריציו ואוהביו. אבל דווקא בשעות הללו אני מבקש למצוא לו כפות זכות רבות. להכריע בהן את הדין. את הסך הכל.
כף ראשונה וגדושה היא תרומתו לביטחון ישראל. חלקו המרכזי בהקמת הקריה הגרעינית בדימונה, בשנים בהן פעל כיד ימינו של דוד בן גוריון, כמנכ”ל משרד הביטחון, גם כשליחו האישי. יכולתו לקשור קשרים דיפלומטיים ואישיים עם מנהיגי צרפת היה לה משקל מכריע בנכונותה של צרפת לסייע לישראל. אבל באותן שנים – בן גוריון היה הקברניט ופרס “רק” המבצע. החזון והמעוף היו של הקברניט, אך התהילה מגיעה גם לסוללי הדרך.וגם אם בשנותיו האחרונות דיבר לא פעם על כך שישראל צריכה להתפרק מכוחה זה – יבואו מעשיו המוקדמים ויכריעו את דבריו המאוחרים. יפה כוח המעשה מכוח הדיבור.
וגם בהסכמים הביטחוניים האחרים עם צרפת, אשר נתנו בידי צה”ל שריון ומטוסים רבים – היה לפרס חלק מכריע. ישראל שילמה במטבעות קשים. גם בדמים וגם בדם. חלקה של ישראל במבצע קדש – במקביל למבצע האנגלו-צרפתי הכושל לשוב ולהשתלט על תעלת סואץ, היה חלק מהמטבעות הללו. גם תרומתנו למלחמתה של צרפת באלג’יריה הייתה חלק. פרס היה השותף הבכיר בטוויית ההסכמים והוצאתם לפועל. מההישגים ואם ההישגים הצבאיים של המבצע היו קצרי ימים – הרי המעמד המדיני החדש שרכשה לה ישראל באותם ימים – שותפה בקואליציה בינלאומית היוצאת למלחמה – האריך ימים יותר. עד למלחמת ששת הימים, והגדיר תקופת זוהר , שלא חזרה מאז בממדים אלו. מאז – נלחמנו בעיקר לבד. עוד כף זכות.
מקטרגיו מן הימין יאמרו כי הסכמי אוסלו, והאסון שהמיטו עלינו בגל דמים איום, יכריעו כל כף זכות . שתמונתו, מקבל פרס נובל לשלום עם רב המרצחים ערפאת תיחרט לדיראון עולם בהיסטוריה שלנו. סניגוריו, גם מן הימין יאמרו כי רק המשיך את המהלך של מנחם בגין, בתכנית האוטונומיה שלו, בה הכיר בגין “בזכויות הלגיטימיות של העם הפלשתינאי”. את קיר הברזל שלנו פרץ מנחם בגין. ופרס ורבין רק עברו בפרצה שהוא הבקיע.
אבל דווקא בשעות הללו אני מבקש להזכיר כי שמעון פרס, האיש של “כן ולא” לא היה רק בין מניחי היסודות להקמת מדינה פלשתינאית. לפרס יש גם מניית יסוד במהלך שעשוי להתגלות כזה שהציל אותנו מהאסון הזה. מחלוקת הארץ. שמעון פרס הוא אחד מהתורמים החשובים ביותר למפעל ההתנחלות, ההתיישבות היהודית בגב ההר.ודווקא בשעה קריטית.
מיד לאחר מלחמת ששת הימים הציג יגאל אלון את תכניתו: התיישבות יהודית רצופה לאורך בקעת הירדן, ובהר חברון, בירושלים רבתי, תוך השארת שתי מובלעות ערביות בגב ההר – בשומרון וביהודה. משה דיין התנגד לתכנית. תכנית ההתיישבות והאחיזה הביטחונית של דיין גרסו דווקא המשך קשר טריטוריאלי בין ערביי יו”ש וממלכת ירדן. וסוג של “פשרה פונקציונאלית” , חלוקת סמכויות בלי חלוקת שטח עם הערבים ממערב לירדן. ממשלות אשכול, גולדה ורבין – אף שלא קיבלו מעולם באורח רשמי את תכנית אלון – החלו לבצע אותה. עשרות יישובים הוקמו בבקעה, בצפון סיני וברמת הגולן.
שמעון פרס , מאנשי רפ”י של בן גוריון, התנגד לאלון וצידד בעמדת דיין. כשהיה שר ביטחון בממשלת רבין הראשונה נתגלעו במהירה חילוקי דעות מרים בינו ובין רבין. וכאשר עלו מתנחלי “גוש אמונים” לתחנת הרכבת בסבסטיה והתמידו בניסיונותיהם להיאחז בלב השומרון, הורה רבין להורידם בכוח, אך פרס תמך בהם בממשלה, והוא היה זה שכפה על רבין את “פשרת קדום”. לראשונה אושרה התיישבות יהודית בגב ההר. זכות ראשונים נדירה. פרס נטע עץ ראשון גם בעופרה שהוקמה אז , והיה חלק מועדת השרים להתיישבות שאישרה את רכישת אדמות אריאל, וההתנחלות בה. איש לא יצליח לקחת ממנו את מניות הבכורה שלו במפעל ההתנחלויות. אפילו לא הוא עצמו.
כן – ולא. אוסלו – וההיאחזות בגב ההר.
לבני המחנה שלי קל לדון את פרס לכף חובה בגלל אוסלו, בגלל נכונותו לויתורים טריטוריאליים מפליגים על לב המולדת. אך בבית דינה של ההיסטוריה ייזכר תמיד כאחד מבעלי הזכות הגדולים ביותר בהתיישבות היהודית בכל רחבי הארץ. וגם אם בשנים שלאחר מכן התנגד להתיישבות נוספת, אין ספק כי בערוב ימיו ידע כי במו מעשה ידיו הוא עצמו סייע להכשלת תכניתו המדינית. הבין כי הציונות המעשית, הביטחונית והניצית שלו הכשילו את המדינאות הפרגמאטית שלו.
אך בין כך ובין כך – ציוני מובהק. ואין הדברים מובנים עוד מאליהם כפי שהיו לפני עשורים אחדים. השמאל הישראלי, שנולד במפלגות הציוניות הסוציאליסטיות, מתנדנד היום אל עבר הפוסט ציונות. אחדים הרחיקו לכת אל האנטי ציוניות. אך לא פרס. הוא היה ציוני גאה. חולם תעשייה גדולה, עתירת ידע, מרכזי מצויינות, מדינת ישראל איתנה תרבותית וכלכלית וצבאית. לא מתנצל גם כשאנו מכים מכות נאמנות באויבינו. נכון: הוא חזה “מזרח תיכון חדש”. וחזונו הפך להזייה. כי הערבים לא היססו לזרוק בפניו את חזונו זה ולומר לו , ולעולם כולו כי אין הם רוצים בנו כחלק מהעולם החדש שלהם. והוא, אופטימי בלתי נלאה, לא חסך מפלי התלהבות מ”האביב הערבי”. גם בו ראה פתח לתקווה. לדמוקרטיזציה, לעולם חדש יפה. גם במקרה הזה לא היססו הערבים, כמו ערבים, להסביר לו ולעולם כולו כי אין להם כל עניין בניסיון המערבי לכפות עליהם קידמה ודמוקרטיה וערכים כלל אנושיים. הם הטביעו ומטביעים את כל המזרח התיכון בדם רב. איסלמיזציה במקום דמוקרטיזציה. ואף אחד, אפילו לא פרס, לא הצליחו לשכנע אותם כי יש דרך טובה יותר.
אין לדעת איך תשפוט אותו ההיסטוריה.מה יכריע? מעשי בנין ארץ ישראל וההתיישבות היהודית בכל חלקיה – או תכניותיו להקים מדינה פלשתינאית בלב הארץ ולחלק אותה. שני הכוחות הללו התחרו גם בנפשו של פרס. כוונתו בשתי הדרכים הייתה אחת : טובת עם ישראל בארצו. רק הדרכים להשגת המטרה היו מסוכסכות בו, ממש כמו בציבור הישראלי כולו.
כתבות נוספות
