שקר ההרתעה
פרופ’ אריה אלדד
בבסיס תפיסת הביטחון הלאומי שלנו מונח המאמר “קיר הברזל” שכתב זאב ז’בוטינסקי לפני 100 שנים. ז’בוטינסקי טען כי אין סיכוי שהערבים יוותרו מרצונם על ארץ ישראל, והם ימשיכו להילחם בנו ולנסות להשמידנו או לגרש אותו כל עוד תפעם בליבם התקווה כי יצליחו במלחמתם. רק אם נקים “קיר ברזל” המושתת על עוצמה צבאית – קיים סיכוי כי יבוא יום והם יתייאשו מתקוותם זו וישלימו עם קיומנו כאן.
גם אם מעולם לא הודה בכך בפומבי – אימץ דוד בן גוריון את התפיסה הזו. “הקיר” של בן גוריון ניצב על שלוש רגליים : הרתעה, התרעה והכרעה. תפיסה זו הכתיבה את בנין הכוח של צה”ל ואת ההחלטות המדיניות בתחום הביטחון הלאומי עד לתחילת המאה ה21. אז הציע דן מרידור להוסיף “רגל” נוספת. ההתגוננות. במישור המעשי כללה התגוננות זו פיתוח מערכות הגנה מפני ירי תלול מסלול , ומכשול תת-קרקעי נגד מנהרות. תוספת “ההתגוננות” מבטאת הכרה כי כוחה הצבאי של ישראל לא תמיד ירתיע את אויביה, וגם הכרעה מהירה, באמצעות העברת המלחמה לשטח האויב מוקדם ככל האפשר לא תתאפשר כנראה, מטעמים צבאיים או מדיניים. ההצעה לא אומצה באופן רשמי בידי ממשלת ישראל , אך היא הפכה מסמך עבודה במערכות הביטחון שלנו לצרכי בנין הכוח וההצטיידות. “הניצחון מתחיל בהגנה” כתב אלוף הרצי הלוי ב 2020. היה בשינוים אלו משום הודאה באבדן המעמד המחייב של ההרתעה וההכרעה בתפיסת הביטחון הלאומי.
ובכל זאת – כל מומחה או “מומחה” צבאי, כל נבחר ציבור או דעתן המתראיין בתקשורת – שב ומשנן באזנינו בכל הזדמנות, וביתר שאת אחרי 7 באוקטובר, כי ישראל חייבת להשיב לידיה את ההרתעה שאבדה.
*
כאשר פתח חמאס במתקפת ה-7 באוקטובר הוא לא פחד מישראל. למרות קביעות ה”מומחים” השוטים וכל מי שציטט אותם בהתלהבות – חמאס לא היה “מורתע”. אבל ראש אמ”נ בדימוס עמוס ידלין קבע נחרצות “חיזבאללה מורתע” כשנשאל מדוע צבא הטרור הזה לא הצטרף מיד למתקפה. ומדוע איראן לא סייעה מרחוק? פשיטא : היא מורתעת. לא עלה על דעת “המומחים” שלא ההרתעה מנעה מתקפה משולבת אלא התכנית המבצעית הסדורה של איראן , שיש בה מטרות אסטרטגיות ולוחות זמנים אחרים.
אבל כל מי שמבין שטעינו, והאויבים שלנו אינם “מורתעים” ותובע עכשיו מהלכים צבאיים נחרצים כדי “להשיב את ההרתעה” – חייב לשאול עצמו ביושר מתי בכלל היו אויבינו מורתעים?
אחרי תבוסת ערביי א”י וצבאות ערב הפולשים במלחמת העצמאות היה סביר להניח כי האויב הערבי יירתע ממלחמה נוספת. אבל בתוך חודשים אחדים החלה והמדינה הצעירה לדמם בגלל הטרור של מה שכונה אז “מסתננים” ואח”כ “פידאיון”, רבים מהם הופעלו ישירות , אומנו וצוידו בידי מצריים וירדן. ישראל הגיבה ב”פעולות תגמול” ואחת ממטרות מלחמת סיני ב-1956 היתה להסיר את האיום ולהשיב את ההרתעה. הקמתו מחדש של “הארגון לשחרור פלשתין” בפיקודו של ערפאת הוכיחה כי אין הרתעה. ב1967 הוכיחו גם מדינות ערב כי אינן חוששות מישראל ועוצמתה הצבאית. מצריים ירדן וסוריה ( עם חילות משלוח ומתנדבים ממדינות נוספות) יצרו טבעת חנק שאיימה להשמיד את ישראל. בתוך ששה ימים הן הובסו. במלחמה שהדהימה את העולם כולו. לכאורה היה הגיוני לצפות כי תבוסה צבאית כזו תמנע כל ניסיון לתקוף אותנו שוב. תקים את “קיר הברזל” המיוחל. אבל ההיגיון הערבי היה אחר. מיד לאחר תום המלחמה החלו המצרים לירות מעבר לתעלה, אחר כך עברו להפגזות ארטילריות שגבו מחיר דמים כבד. 1000 ימים נמשכה מלחמת ההתשה, שהתקיימה במקביל גם בבקעת ירדן וגם ברמת הגולן. מלחמת יום הכיפורים הוכיחה שוב שישראל לא הרתיעה את מצריים וסוריה. “מבצע ליטני” (1978) לא “הרתיע” את אש”פ בלבנון ומלחמת לבנון הראשונה (1982) לא הרתיעה את חיזבאללה. צה”ל התעצם והשתכלל. גם האויבים הערבים. אז מה זו “ההרתעה” הזו שהייתה , שאיבדנו, ואנו רוצים להשיבה? אולי מעולם לא התקיימה אלא רק כמשאלת לב שלנו, ורק רימינו את עצמנו, כדי שיהיה על מה ללהג בדיונים בממשלה, במטכ”ל ובאולפני הטלוויזיה? כי האמת מרה וקשה הרבה יותר לעיכול. והיא לא אלקטוראלית.
*
לאחר הניצחון על גרמניה ויפן במלחמת העולם השנייה הסתמנו בעולם שני גושים בהנהגת מעצמות-על. אף שברית המועצות נשאה את דגל הקומוניזם וארה”ב את דגל הדמוקרטיה והקפיטליזם – לא ההבדלים האידיאולוגיים היו המניעים של המעצמות במאבק הבין גושי. הרצון לשלוט בעולם כולו היה משותף לשתיהן. מה שמנע מלחמת עולם שלישית הייתה רק ההרתעה ההדדית שהתקיימה בין המעצמות. לשתיהן היה ארסנל גרעיני שדי בו להשמיד זו את זו. לא רק השאיפה לשלוט בעולם הייתה משותפת להן. גם ההיגיון המדיני והצבאי שהוביל למסקנה שמלחמה תהיה הרסנית לשני הצדדים ואין בה טעם. הרתעה הדדית או אפילו חד צדדית יכולה להתקיים כאשר שני הצדדים חולקים מניעים דומים ואותו רציונל. אבל כשקיים הבדל תהומי במניעים, בכוונות וביחס למשמעות המחירים שמלחמה כזו תגבה מהצדדים הלוחמים – אין לצפות להרתעה. אם מה שמניע את איראן, חיזבאללה, חמאס והגיהאד האסלאמי הפלשתינאי, הוא מניע דתי, והמלחמה היא מלחמת דת, ולא “סכסוך טריטוריאלי” – חישובי עלות-תועלת “מערביים” אינם מרתיעים אותם. תרבות המוות האסלאמית, הצווים הדתיים ל”ג’יהאד” בכופרים על מנת להשמידם או לסלקם מאדמת ה”וואקף” (טריטוריה שנשלטה בעבר בידי המוסלמים) הם הכוח המניע העיקרי. כשם שעונש מוות אינו עשוי להרתיע מחבל מתאבד – גם חורבן שלם של עזה אינו מרתיע את סינואר. ומי שמסתמך על ההיגיון של “המלחמה הקרה” וסבור כי אם חלילה תשיג איראן נשק גרעיני היא לא תעז להשתמש בו כי (על פי מקורות זרים) “גם לישראל יש” – מוטב ילמד טוב יותר מהם הכוחות שהניעו את האסלאם באלף וחמש מאות השנים האחרונות, ולא יהמר על קיומנו מתוך הנחה ש”איראן מורתעת”.
*
אז אם אי אפשר להרתיע מוסלמי הנלחם מלחמת דת – מה כן?
דאעש הוא ארגון טרור ג’יהאדיסטי סלפי שאיים לכבוש את המזרח התיכון. במלחמה עקובה מדם רובו הושמד. הטריטוריה שכבש בעיראק ובסוריה נלקחה ממנו. רסיסים ממנו עדיין פעילים בארצות אחרות. דאעש לא “הורתע”, הוא חוסל. זה הפתרון היחיד לטרור האסלאמי. שום “הסכם” עם חיזבאללה לא ישנה את תוכניותיה של איראן להפעיל אותו להשמדתנו במלחמה רב זירתית בתוך שנתיים. רק חיסול חיזבאללה וחמאס, תפיסת השטחים מהם הם פועלים נגדנו, ואחזקתם לאורך שנים ( על דעת המחירים שנצטרך לשלם) – יצמצמו את האיום. אהוד ברק היה בטוח שאם ישראל תפנה את רצועת הביטחון ותברח מלבנון – יובטח שלומנו. גם בכך, כמו ברוב האסטרטגיות שלו הוא טעה. כמו במשחק סכום אפס רצועת ביטחון חייבת להיות. ואם אין כזו בדרום לבנון – היא קמה בגליל. הנסיגה מעזה בהסכמי אוסלו, והשלמתה בהתנתקות הביאו עלינו את ה-7 באוקטובר ואת המלחמה הנוכחית. בנסיגות , “הכלה” ואשליה עצמית של “הרתעה” לא נבטיח את קיומנו. האם הפעם יבינו זאת אצלנו? האם נהיה מוכנים לשלם את מחירי קיומנו כאן?
כתבות נוספות
