17/06/2015
שלוש עמדות על האכלה בכפיה פרופ' אריה אלדד מחבלים הנמצאים בכלא ישראל שובתים רעב. אם ישראל תיכנע - מאות נוספים יצטרפו אליהם. להבנתי השביתה נועדה לעורר את מנהיגי החמאס המקיימים בימים אלו מו"מ נמרץ עם ממשלת ישראל, כדי שלא יישכחו בעיסקה המתרקמת, שבה החמאס מבטיח שקט לחמש שנים ומחזיר את גופות החיילים שבידיו ומקבל שקט, פתיחת מעברים ימיים ויבשתיים, הרבה ברזל ומלט, ושחרור מחבלים רבים, בהם גם רוצחים. אבל הסוגיה שעל הפרק היא האכלתם בכפייה של המחבלים שטרם שוחררו בעסקה מופקרת או במחווה פושעת.. אני יהודי ישראלי ורופא ולפיכך אני זכאי לשלוש עמדות בנושא סבוך זה, גם אם אינן זהות. מה לעשות. החיים קשים. כיהודי - מצדי שיצומו עד מוות, ושיהיה להם לבריאות. כישראלי - אני יכול להבין את דאגתם של קברניטי ישראל החוששים מביקורת בין לאומית אם ימותו מחבלים בכלא. גם אם אני סבור שהדאגה מוגזמת. ודאי תהיה ביקורת כשימות הראשון, פחות מזה בעשירי ובכלל לא כשיגיע תורו של העשרים וחמישה ( כי לא יגיעו לזה. הם לא באמת רוצים למות, הרוצחים הללו). ולכן אני מבין מדוע המדינה מבקשת להאכילם. כדי לחמוק מביקורת. אך טעות היא לחוקק חוק מיוחד להזנה בכפייה שתעמיד רופאים אחדים בדילמה מוסרית. אפשר להסתדר בלי חוק. ההסבר להלן. כרופא אני תמה על קביעתה של ההסתדרות הרפואית כי אסור לרופא להשתתף בהאכלה בכפיה משום שמדובר בעינויים. זוהי החלטה פוליטית ולא אתית. אין להסתדרות הרפואית שלנו זכות יוצרים על העיוות הזה. האגודה העולמית לרפואה בהצהרת טוקיו שלה קבעה כך. שמאלנים יש לא רק אצלנו. זוהי עמדה הסותרת מניה וביה את ערך קדושת החיים, וגם אלו המחזיקים בה יצפצפו על רצונו המפורש של מתאבד ויעשו כל שביכולתם להציל את חייו, ואז ינשימו אותו, יחדירו בו ערויים, וגם צינור להאכלה, הכל על פי הצרך. ואם ישתולל - ירגיעו אותו בתרופות. אם יש לאדם אוטונומיה על גופו והוא רשאי במסגרת מחאה פוליטית לצום עד מוות - הוא רשאי גם להצית עצמו כמחאה נגד מחיר הדיור או הקוטג' וכל אותם רופאים מוסריים יכפו עליו טיפול. גם אם הוא כרוך בייסורים קשים. למה? ככה. כי הם צבועים. ובחרו בגישה פטרונית כלפי המתאבד ובכניעה מוחלטת לשאיפותיהם הלאומיות של הערבים (במקרה שלנו, של המחבלים בגואנטנמו במקרה האמריקאי). ולפיכך ירתמו את האתיקה הרפואית למרכבה הפוליטית והאידיאולוגית שלהם. ההסתדרות הרפואית צריכה היתה להציג את הדילמה המוסרית בפני חבריה ולקבוע כי כל רופא יצטרך להכריע בינו לבין מצפונו הרפואי איזה ערך גובר. שתי ההחלטות מוסריות. מה שלא מוסרי הוא לקבוע שמי שאינו מחזיק בדעתך הוא לא אתי. אבל הבטחתי פתרון - יש פתרון. כל רופא יודע כי אם החולה, מתאבד לצורך הדיון, מאבד את הכרתו - הרופא חייב לקבל החלטה להילחם על חייו גם בניגוד לרצונו של החולה. ולפיכך תנו למחבלים לצום עד שיתעלפו, עד שיאבדו הכרתם, ואז, תחת טיפול תרופתי מתאים ניתן להכניס להם צינור הזנה בבטיחות רבה, ללא סיבוכים חריגים. ניתן להמשיך את הטיפול התרופתי ( הרדמה/הרגעה) ככל הנדרש להציל את חיי החולה. והרי זה עומד בראש מעייניהם של הרופאים. לא תמיכה בתביעתם של המחבלים. לא?
כתבות נוספות
