שלא נדע
פרופ’ אריה אלדד.
הוצאה להורג בירייה כמעט עברה מן העולם. כך היו מוציאים להורג בעיקר אנשי צבא שנמצאו אשמים בבגידה בעת מלחמה. לפני שהיו יורים בנידון למוות היו מכסים את עיניו. כך היו נוהגים גם באלו שהוצאו להורג בתליה. ספק מתוך רחמים על הנידון, ואולי יותר מזה – על התליין, או על חיילי כיתת היורים.
היועץ המשפטי לממשלה בישראל הוא אדם עתיר סמכויות וכוחו עצום. אולי מחמת עומס עבודה הנחה את משנהו, עו”ד רז נזרי להחליט בעניין דרכי פעולתו של ארכיון המדינה. נושא אשר לכאורה עצם אזכורו מעלה אבק, גורם להתקף שיעול או לתרדמת שעמום עמוקה. כי מי בעצם מתעניין בארכיון המדינה, זולת קומץ היסטוריונים?
מיליוני מסמכים שמורים שם. בתיקים ממוספרים, בתוך ארגזי קרטון מסומנים המונחים על ארבעים וחמישה קילומטרים של מדפים. ההיסטוריה השלטונית והמנהלית של מדינת ישראל, המנדט הבריטי, השלטון העותומאני, ואוספי מסמכים פרטיים חשובים שנמסרו למדינה. ההיסטוריה של המדינה , של ההתיישבות היהודית, וארץ ישראל במאתיים השנים האחרונות: ניירות. סלילי הקלטה. מפות. תצלומים.
את אולם הקריאה של ארכיון המדינה פקדו בעבר בעיקר חוקרים אקדמיים , רובם היסטוריונים אך גם עיתונאים וחוקרים מתחומים שונים. רוב החומר שבארכיון אינו חסוי. או לפחות אמור להיות גלוי לכל חוקר. אבל חוק הארכיונים 1955 אינו קובע שכל מסמך שאינו מסווג צריך להתפרסם מיד, לאחר פרק זמן מסויים. החוק מתנה את חשיפת המסמך באישור הגורם שהפקיד אותו. אם משרד החקלאות הפקיד בחודש אלול תשי”ז דו”ח שנתי מסכם על ייצור הביצים בארץ במגזרים השונים – משרד החקלאות היום צריך להחליט אם אין בחשיפת הנתונים משום מידע שעלול לגרום נזק למדינה או ליחסי החוץ שלה, או מבוכה לחקלאים קשישים או לפנסיונרים של המשרד, צער לתרנגולות, או העמקת השסעים החברתיים בימינו אם יסתבר, דרך משל, שהקיבוצים הופלו אז לטובה לעומת מושבי העולים, או להיפך. אבל החוק הזה, הקובע כי יש לבקש אישור מהגורם שהפקיד את החומר – היה אות מתה בספר החוקים. איש לא נהג על פיו בעשורים האחרונים, ולכן הפכו אולמות הקריאה של ארכיון המדינה בית ועד לחוקרים, אשר הגישו לארכיון את רשימת הנושאים והתיקים שהם חפצים לחקור – ועובדי הארכיון היו דולים ממעמקיו את הארגזים לעיונם. מאליו מובן שמסמכים ביטחוניים וצבאיים, ומסמכים ממשלתיים שמראש סווגו כסודיים או סודיים ביותר – נשארו חסויים או נחשפו רק לאחר עשרות שנים, וגם אז רק לאחר שנסרקו במסרק צפוף, מקצתם שבו להיגנז ולא ראו אור, ובאלו שנפתחו לעיון היו לעיתים פסקאות שלמות שהוסתרו או משפטים שנמחקו . אבל לגבי מיליוני המסמכים שלא היה להם כל סיווג סודיות בעת שנכתבו -לא נדרשה רשות . עובדי ארכיון המדינה לא שאלו את משרד הבריאות היום אם הוא מסכים שחוקר פלוני יבדוק כמה מקרי שחפת היו במדינה ב1950. איש גם לא חשב שלמשרד הבריאות יהיה איכפת. ולמי איכפת מה כתוב במסמכי המשטרה הבריטית ב1946, אולי זולת זה המתעניין לדעת מי מאנשי “ההגנה” הלשין על סבא שלו, לוחם האצ”ל. אופס. אולי גם למשפחת המלשין איכפת.
אבל אז קרו כמה דברים : הומצא המחשב, והסריקה הדיגיטאלית של מסמכים, והאינטרנט. והמהפכה הגיעה גם לארכיון המדינה. לאחרונה כבר אין צורך להגיע לאולם הקריאה בהר חוצבים בירושלים. גם אי אפשר להגיע. יש להזמין באתר המקוון את התיקים הנחוצים, ועובדי הארכיון סורקים ומעלים לרשת. החוקר יכול לעיין בהם כאוות נפשו. החיסרון העיקרי הוא שאין הוא יכול לעיין בכל הארגז. והממצאים האקראיים, הפתקים הצמודים, התיקונים בכתב יד דהוי, והחללים הריקים, היכולים להצביע על מה שאינו מוצג לעיון הציבור – כל אלו אינם אפשריים עוד. עשרות שעות ביליתי באולם הקריאה הישן. כמה מהתובנות החשובות שהיו לי בעת שחקרתי בארכיון את מדיניותם ודפוסי קבלת ההחלטות של מנחם בגין ויצחק שמיר – לא הייתי יכול להגיע אליהן אלא בדרך של דפדוף בתיקיות שלמות.
אבל המהפכה הדיגיטאלית החלה להדאיג את משרדי הממשלה כאשר הסתבר שלא רק קומץ היסטוריונים מעיינים לעיתים נדירות במסמכים שלהם. עתה כל הציבור יכול לקרוא ולדעת. מי שחלה בגזזת ב2001 יכול לבדוק אם לא הוקרן ב1953. והידע שנאגר בפרשת ילדי תימן הנעדרים – זמין עתה לכל (לאחר לחץ ציבורי כבד). ויהודי או ערבי שאדמותיו הופקעו לפני שנים רבות יוכל לדעת מי מעבד אותן היום, או בנה עליהם את ביתו, ומדוע זכה בהן דווקא הוא. עסק רגיש בלי ספק. מה תעשה הממשלה אם כל אזרח יוכל לדעת הרבה כל כך? ידע הוא כוח. הממשלה החלה להיות מודאגת שמא ייחשפו כמה פרקים מביכים בהיסטוריה. אולי נדע כי פלוני, שהוחזק גיבור לאומי היה בעצם פחדן והססן או מעל בשליחותו? אולי נדע כי מי שהוכפש ונודה ופוטר מעבודתו זכה בכך לא בשל חוסר כישרון או עצלות, אלא בשל עמדותיו הפוליטיות או בשל תככים סתם? ואם הציבור יֵדע מה היה – הוא עלול גם להבין שהממשל בימינו לא למד דבר משגיאות העבר. לא הפיק מהן לקחים. לא מנע מה שניתן היה למנוע כי האזהרות נכתבו ונחתמו והופצו ליעדיהן, אך זכו רק לפיהוק ולתיוק.
ג’ורג’ אורוול, שחזה חלק גדול מאימי התקופה המודרנית בספרו “1984”, וחזה את עולם “השיח החדש” בו אנו חיים, עולם בו שלום הוא מלחמה, אמת היא שקר – הבין היטב מדוע תנסה הממשלה – כל ממשלה – להסתיר ולטייח את העבר. “מי ששולט על ההווה – שולט על העבר ומי ששולט על העבר שולט על העתיד” כתב אורוול. מי שיש לו כוח לשכתב את ההיסטוריה יכול לקבוע את העתיד. או מה שאמר צ’רצ’יל בציניות הידועה שלו: ” ההיסטוריה תיטיב עמי כיוון שיש לי כוונה לכתוב אותה”.
גם היועץ המשפטי לממשלה מנדלבליט וגם משנהו רז נזרי הם יהודים יודעי ספר. והם ודאי מכירים את הפסוק בקוהלת ” ברוב חוכמה – רוב כעס, ויוסיף דעת יוסיף מכאוב”. הם ודאי אינם רוצים לגרום מכאוב וכעס לעם ישראל, ולכן נמנו וגמרו כי עדיף שנדע פחות. ולכן החליטו להקשות ככל האפשר על העיון בארכיון המדינה והחיו חוק מת, שאיש לא נהג על פיו. חוק שיש צורך לתקנו לאלתר, ברוח “חוק חופש המידע”.
“מי שלא לומד מההיסטוריה – נידון לחיות אותה שוב”, אמר ג’ורג’ סנטיאנה, משורר ופילוסוף אמריקאי. ואולי לא היה הראשון שאמר זאת. ואנשי השררה, המתכוונים במודע לחזור כנראה בדיוק על אותן טעויות או פשעים שבהם נכשלו קודמיהם – מבקשים לדון גם אותנו לאותו מסלול. עתה הם גם מבקשים להקל עלינו בכך שהם דואגים לכסות את עינינו. שלא נדע מה היה כדי שלא נדע לאן מוליכים אותנו.
כתבות נוספות
