הר הבית הוא אתר העתיקות החשוב ביותר בארץ ישראל. הואקף המוסלמי בהר הבית עסוק בעשורים האחרונים בהרס שיטתי של עתיקות בהר. בדברים הללו עסק מבקר
המדינה (בדו”ח חסוי), ונדרשו אליו ועדות שונות של הכנסת. התירוץ הניתן תמיד כמענה לטענות הללו הוא שהר הבית הוא “מקום רגיש” וכל התערבות היא בעלת
משמעות מדינית.
אפילו נניח שזה נכון – מה מצדיק שוד והרס עתיקות שיטתי, וסחר עתיקות בחסות החוק – בכל חלקי הארץ, גם במקומות שאינם סובלים משום “רגישות יתר”?
אני נדרש לנושא זה בעקבות כתבה של ניר חסון (הארץ 9 באוגוסט ). הכתבה עוסקת בפרשה משפטית סבוכה בה האשימה המדינה את עודד גולן, אספן עתיקות, בזיוף
כתובת מימי בית ראשון ,”לוח יהואש”, המפרטת שיפוצים שנערכו בבית המקדש.
אין ספק שגם בימי בית ראשון היה הר הבית “מקום רגיש”. אך למרות שבימים ההם היה מלך בישראל אין לנו תיעוד נוסף שיעיד אם הלוח אמיתי או מזויף. קטונתי מלהיכנס לשכבת הפטינה המכסה (או שלא) את האותיות החרותות באבן, האמורה להעיד על עתיקותו של הממצא. אני מבקש להידרש לשאלה איך מגיע ממצא כזה לידי אדם פרטי– בהנחה שהוא אמיתי ולא זויף כטענת המדינה על ידי מר גולן ( בית המשפט קבע שהמדינה לא הוכיחה טענה זו). איך פועלים, ברישיון, כשבעים סוחרי עתיקות בישראל ומהם מקורות הסחורה שלהם?
ב1978 חוקקה הכנסת את חוק העתיקות. ולפחות מאז ( וגם קודם לכן על פי החקיקה המנדטורית) אסור ללקט, לחפור, “למצוא באקראי” עתיקות. אפילו להחזיק או להשתמש במגלה מתכות אסור בחוק. וכל חובב או אספן רשום ( ואספני עתיקות חייבים להירשם ברשות העתיקות ולדווח לה על מה שברשותם) המגיע אליו “באקראי” ממצא עתיק ( שגילו יותר מ300 שנה) חייב לדווח עליו תוך 15 יום.
בישראל 30000 אתרי עתיקות. רובם המכריע פתוח, לא מגודר, אפילו לא נחפר בצורה שיטתית. האתרים הללו נתונים לשוד שיטתי, בידי כנופיות המצוידות בכלים מקצועיים, שוד הרסני, ממוסחר. הרשויות מדווחות על כ300 מקרי שוד עתיקות בשנה, וזה כנראה קצה קצהו של הקרחון. ועדיין יכול אדם לטייל בסימטאות העיר העתיקה בירושלים , להיכנס לחנות עתיקות , הסוחר יציג בפניו אישור ממשלתי לסחר עתיקות וישמח למכור לו גלוסקמאות, מטבעות, כלי זכוכית וחרס, פסלים, מה שירצה. מקורן של העתיקות ברור וידוע גם
לפקחי רשות העתיקות.הם מעריכים את היקף הסחר הבלתי חוקי במאות מיליוני שקלים. שום אספן לא יעיז להציג בסלון שלו רמברנדט גנוב או בוטיצ’לי שדוד, אך אין הם חוששים כלל להציג ממצאים מפוארים מימי בית שני בפינת ההסבה במשרדם המפואר או סרקופג אבן מעוטר שעבר הסבה לעציץ בגינתם. משה דיין, שר הביטחון בישראל, עסק באופן אישי
בחפירות בלתי חוקיות, שדד עתיקות שערכן הכספי מיליונים רבים וערכם ההיסטורי לא יסולא בפז וגם לא ניתן לשחזור אחרי שהפירט שתום העין הרס אתרים בחפירותיו. הוא היה “אספן” מכובד ולאחר מותו התירה המדינה ליורשיו למכור את הגניבה. מי באמת מאמין שהוא “קנה כחוק” את העתיקות ששדד? מי באמת מאמין שהזרם הבלתי פוסק של עתיקות אל מדפי הסוחרים המורשים הגיע כולו מהימים של טרם-חוק העתיקות, כלומר מלפני 1978. כולם יודעים. כולם עוצמים עין. אנו רומסים את העבר. פנינו אל השמש העולה.
כתבות נוספות
