שובה של ארה”ב
פרופ’ אריה אלדד
בעשורים האחרונים צפינו , מי מרוצים ומי מודאגים, בנסיגתה של ארה”ב ממעורבות בעסקי העולם. כשהתפרקה ברית המועצות בשנת 1991, דומה היה כי נותר רק כוח עולמי אחד השולט בכיפה. אך ארצות הברית החמיצה את ההזדמנות להתבסס במעמדה זה לדורות רבים. קברניטיה לא העריכו אולי כי לאחר התפרקות המשטר הקומוניסטי תשוב ברית המועצות, בהנהגת צאר חדש, תעמוד על רגליה, ותתחיל שוב לפעול כמעצמה. בשרשרת הנשיאים האמריקאיים : בוש האב, קלינטון, בוש הבן, ואובמה – הדמוקרטים (קלינטון ואובמה) העלו את התרומה העיקרית לירידת מעמדה של ארה”ב, כשהחליטו לוותר על מעמד “השוטר העולמי” . הרפובליקאים לבית בוש אמנם שלחו צבאות למפרץ הפרסי, לאפגניסטן ולעיראק אך לא זכו להצלחות מדיניות ניכרות גם כשהגיעו להישגים צבאיים. ובמשמרת של בוש הבן הפכה צפון קוריאה מדינה גרעינית.
ואז הגיע טראמפ.
לא-מדינאי. לא פוליטיקאי, מיליארדר שפשט רגל ושב והתייצב בראש אימפריה כלכלית, מוזר, קפריזי, גס ובוטה, רודף נשים, שהבטיח בסיסמת הבחירות שלו “להשיב את אמריקה לגדולתה”. כסיסמת בחירות קליטה – היא עבדה. עובדה. כמו רבים מקודמיו גם הוא פיזר הבטחות ביחס אלינו: להעביר את השגרירות לירושלים, להיות מחויב לביטחון ישראל ושלמותה, לחסום את איראן, והוסיף והבטיח לתקן כל מה שקלקל אובמה באזורינו. המחנה הלאומי בישראל רצה בבחירתו בעיקר מחשש מהילארי קלינטון שהיתה בבחינת סכנה ברורה ומיידית. היא היתה ממשיכה את מדיניותו של אובמה, שהיה הנשיא העוין ביותר לישראל מאז קארטר. ידענו שאם תיבחר תנסה להוריד את ישראל על ברכיה תוך ניסיון לכפות עלינו מין “הסכם שלום” עם הפלשתינאים, שיהיה בגדר אסון לאומי עבורנו. אבל גם תומכיו הנלהבים בקרבנו קיבלו את הבטחותיו של טראמפ במערכת הבחירות כפי שנהוג להתייחס להבטחות במערכת בחירות, כלומר : לא משהו שאפשר לשלם איתו במכולת. והחודשים הראשונים שלו כנשיא באמת לא הבטיחו טובות. אנשי הסגל והיועצים שלו הוחלפו בקצב מסחרר. שערוריות מין, ציוצים מביכים, סתם סקנדלים. טראמפ הסתבך בחקירות פדראליות באשר לקשריו עם רוסיה במערכת הבחירות, והחקירות נמשכות עדיין. פרשנים מדיניים ו”מומחים” לארה”ב הרהרו כאן בקול רם אם טראמפ יוציא את שנתו הראשונה בבית הלבן, המלה “אימפיצ’מנט” (הדחת נבחר ציבור בידי הפרלמנט) הורדה מהבוידעם ומורקה. המדיניות שהוביל בסוריה אפשרה לרוסיה ולאיראן להתבסס בשטחה, וטראמפ ויתר על סוריה והבטיח להוציא משם את החיילים האמריקאים שהשתתפו בתקיפות הקואליציה נגד דאע”ש. דומה היה שגם הוא שואף לצמצם את מעורבותה של ארצות הברית במלחמות רחוקות. פוטין קרא היטב את המפה. הקים בסיסי ים ואויר בסוריה ותקע מגף בקרקע . גם כששמחתי כשטראמפ שחט בזלזול את הפרה הקדושה של “פתרון שתי המדינות” ופטר את הענין בקלות : מדינה אחת, שתיים, מה שתרצו – קשה היה לדעת מה הוא מכין לנו בחבילת “העיסקה” שהוא מתכנן עבורנו, ולאילו ויתורים מפליגים תידרש ישראל.
טראמפ החל לפרוע את התחיבויותיו לישראל קמעא-קמעא. הוא מינה לשגריר את דייויד פרידמן, שיכול היה בקלות להיות נציג האגף הניצי בבית היהודי. גם השגרירים המיוחדים שלו למזרח התיכון, חתנו קושנר וג’ייסון גרינבלט, אולי לא אנשי ארץ ישראל השלמה, אבל כאלו שזכו במהירה להיות מוחרמים בחצרות אבו מאזן – שימחו אותנו. לפחות את אלו בינינו הרוצים מדינת ישראל חזקה, היושבת בטח בארץ ישראל בין הירדן לים. ואז הודיע טראמפ על החלטתו להעביר את השגרירות לירושלים, זכה לברכת “ייחרב ביתך” מאבו מאזן ההולך ומתחרפן, ואפילו השמאל הציוני בישראל נאלץ למחוא כפיים.
אז החליט טראמפ כנראה שהגיעה השעה לקיים עוד הבטחת בחירות. להשיב את אמריקה לגדולתה. להפוך מכוח מובל ונגרר לכוח מוביל. בנאומו השבוע, בו הודיע על פרישת ארה”ב מהסכם הגרעין עם איראן הוא עשה זאת. בנאום – שרבים חשבו שנתניהו כתב עבורו – הוא מנה אחד לאחד את כל פשעי איראן. בבחינת “על שלושה פשעי פרס ועל ארבעה לא אשיבנו”. הוא פתח מחדש את החשבון ההיסטורי איתם מימי המהפכה האיסלמית, והמצור על השגרירות בטהראן. חשבון על אלפי האמריקאים שאיראן גרמה למותם בארבעים השנים האחרונות, על הטרור והרצח שזרעה באזור, המיליארדים שהזרימה לחיזבאללה, לחמאס, לטליבן, על מלחמת האזרחים העקובה מדם שהובילה בעיראק ובתימן, על תעלוליה בסוריה : אחד לאחד. לא שכח כלום. וגולת הכותרת – תכנית הגרעין שלה. וההסכם המחפיר שחתמו איתם רוסיה סין צרפת בריטניה וארה”ב. הסכם המאפשר לאיראן להתקדם בבטחה אל הפצצה.
עד לנאום טראמפ ברברו בתקשורת מנהיגים ישראלים, בעיקר בדימוס, שהסבירו מדוע ההסכם אולי לא טוב, אבל הוא עדיף על העדר הסכם. ביטחוניסטים שטענו בלהט שאיראן עומדת בכל התחיבויותיה בהסכם מ2015. “שהצליח לדחוק את תכנית הגרעין האיראנית שנים רבות אחורה”. הסבירו למה רצוי שטראמפ לא יסתלק מההסכם אלא רק יאיים בסנקציות. שישאיר דלת פתוחה למו”מ עם רוהאני. כשהופיע נתניהו במצגת שלו וחשף את מה שהביאו סוכני המוסד מארכיון הגרעין האיראני הם הזדרזו, כמה הזדרזו, לצעוק “אין אקדח מעשן”, כאילו הם נציגי משטר האייתוללות בארץ הקודש. ומיהרו להסביר כי פרישת ארה”ב מההסכם דווקא תקל על איראן לרוץ לפצצה. וכשהודיעו מנהיגי איראן כי הם ידבקו בהסכם גם אם ארה”ב תפרוש ממנו – לא ראו בכך הבדימוסים הוכחה שההסכם כנראה כל כך טוב לאיראן שהם יהיו מוכנים לבלוע כל דבר ובלבד שההסכם לא יבוטל כליל. גם היהודים המינימליסטים האלה חטפו סטירת לחי כשהאזינו לנאומו של טראמפ. כי הנשיא האמריקאי שרטט תמונת עולם פשוטה : שחור ולבן. טוב ורע. איראן היא הרע המוחלט. והם, יהודים מתוחכמים ומכילים, המסוגלים להבין גם את האויב, ואת המורכבויות, ואת הרע במיעוטו, שכחו בדרך את האבחנה הפשוטה בין טוב ורע.
טראמפ עשוי במפתיע להתגלות כאחד הנשיאים האמריקאים החשובים. אם יצליח לפרוק את צפון קוריאה מנשק גרעיני ולעצור את איראן – יהיה גם ראוי לפרס נובל לשלום. פרס מוצדק, לא כזה שניתן לאובמה כמפרעה תמורת כלום. אני עדיין חושש מתג המחיר שטראמפ עלול להצמיד ל”עיסקת השלום” שהוא רוקח עבורנו. חושש עוד יותר כי אין סיכוי שנתניהו יוכל לסרב לו, וגם אם לא יצא דבר מעיסקה כזאת – הסכמה עקרונית של ראש ממשלת ישראל למרכיביה היא כבר בבחינת ויתור מדיני מסוכן. אפשר רק להתפלל שהערבים יעשו עבורנו את העבודה.
כשנבחר טראמפ היו רבים אצלנו שלעגו לאמריקאים ולא הבינו איך הם היו מסוגלים לבחור להם נשיא “כזה” . הם כנראה לא הצליחו לראות בו מה שעשרות מיליונים של אמריקאים ראו. אולי הם לא טמבלים כמו שהם נראים.
כתבות נוספות
