רק לא לצאת פראייר.
פרופ’ אריה אלדד
הלשונאים מתווכחים מה מקור המלה “פראייר”. כנראה שלעולם לא נדע אם מיידיש, גרמנית, רומנית או פולנית. אבל גם בלי תעודת לידה מפורטת הכל יודעים מיהו פראייר. התמים הזה שקל לנצל אותו ולהפילו בפח. להרוויח על חשבונו. אך מעבר לנזק חומרי כל שהוא – עיקר חסרונו של הפראייר הוא בעצם היותו פראייר.
בימים הרחוקים ההם, כשהשמיים היו פתוחים, וחברות טיסה רבות הציעו מבצעים מפתים לנסיעות ליעדים נחשקים . ישראלים רבים טסו לחו”ל לחופשות. אבל תמיד, כמעט בכל טיסה, רבצה עננה כבדה של מועקה על הנוסעים. עננה שהתבטאה במבט מלוכסן אל זה שיושב לידך, בניסיון לנחש כמה הוא שילם עבור הכרטיס. גם מי שהיה משוכנע בעת רכישת הכרטיס, שעשה את עסקת חייו, לא יכול היה להשתחרר מהפחד הנורא הזה, שמא שכנו, המחכך עימו מרפק במאבק שקט על מסעד הכסא, שילם פחות ממנו. אולי אפילו – הרבה פחות. מה שהופך אותו אוטומטית לפראייר. דבר כזה יכול להרוס טיול. להחריב חופשה.
גם כשרוב הישראלים יודעים היטב שמערכת הביטחון אינה מעוניינת בתוספת של עוד רבבות חיילים סדירים לצה”ל – הכעס על אלו הפטורים, או פוטרים עצמם מגיוס, אין בו אפילו קמצוץ חרדה שמא לא יהיו לנו די חיילים ביום פקודה , כמו שיש בו כעס עצום על אלו שאינם נושאים בנטל, ובכך הופכים אוטומטית את המשרתים ל”פראיירים”. אבל כשם ששכר מצווה – מצווה, שכר השירות בצה”ל, הוא בעצם הזכות , שנשללה מאיתנו במשך אלפיים שנה, להחזיק בנשק בצבא ישראל ולהגן על העם ועל המדינה. המשרתים אינם “פראיירים”. הם הצדיקים שהעולם עומד עליהם. הם התנאי לקיומנו.
אפילו בחזית הקורונה אנחנו סובלים מהתסמונת הזו. ארבעה מיליון ישראלים כבר התחסנו, או שהם בתהליך החיסון. ואף שהם אמורים להיות מאושרים, ולהבין כי רוב העולם מקנא בהם ובמדינת ישראל בכלל – חלקם נשמעים ממורמרים כשהם טוענים שלא “הרוויחו” דבר מהחיסון הזה. הרי אולמות התיאטרון עדיין סגורים בפניהם כמו בפני אלו המסרבים להתחסן. וכך יציעי האצטדיונים, חופי הפלא של סיישל, מכוני הכושר או בתי הקפה. ואם ייפתחו כל הללו סוף סוף בלחץ דעת הקהל ששבעה סגרים – הרי הם חוששים שמטעמים משפטיים דקדקניים, ערך “השוויון” או “זכותו של האדם על גופו ” וזכותו להדביק אחרים – ייפתחו כל שערי גן העדן הנעולים הללו גם בפני אלו שלא התחסנו. ואז, מה יצא למתחסנים מכל החיסון הזה? אם כל סרבן חיסונים יכול להסתפק בהצגת אישור שנבדק אתמול , ואז גם הוא יוכל להתחכך עם המחוסנים במבואת אולם הקולנוע או להצטופף איתם במסעדה נחשקת, מה מותר המתחסן הנבון על הסרבן השוטה? אין ספק. אם הבלתי- מחוסנים יזכו ליהנות מכל אותם מנעמי החיים כמו המחוסנים – מה יצא להם משתי הזריקות האלה? מהשבב שאולי הושתל בגופם ומאפשר עתה לכל העולם לדעת שהם פראיירים? עצם הרעיון שהם זכו בדבר הגדול ביותר שאדם יכול לעשות לגופו בעת מגיפה : להגן על עצמו ועל הסובבים אותו – מחשבה זו נדחית לשעה קלה מפני החמיצות המפעפעת , והחשש “לצאת פראייר”.
אבל הכוח המניע הזה, “שלא להיות פראייר” אינו מאפיין רק את הטסים לבורגס או לדובאי. את המשרתים בצה”ל או המתחסנים. הוא חלחל מעלה אל שכבות ההנהגה של המדינה, ומסביר חלק משמעותי מדפוסי ההתנהלות שלה.
השבוע שמענו כי יציאתה של משלחת גדולה של התעשיות הביטחוניות שלנו לאבו דאבי עוכבה ברגע האחרון. מיליונים הושקעו בהכנת הביתן הישראלי בתערוכת נשק ואמצעים טכנולוגיים ביטחוניים שונים. המשתתפים הביעו תקוות לעסקאות ענק בעקבות התערוכה. גם הקשרים המדיניים שלנו עם המפרציות היו אמורים להתחזק כתוצאה מתערוכה כזו. והנה, ממש ברגע האחרון – עוכבה היציאה. הגורם המעכב היה לכאורה אותה “ועדת חריגים” של משרד הבריאות שנועדה לצמצם מאד את הטיסות לישראל וממנה, כדי להקטין את סכנת ייבוא מוטציות חדשות לנגיף הקורונה. שנה שלמה היססה ישראל וגררה רגליים עד שהחליטה סוף סוף לסגור את הפרצה הענקית הזו בנתב”ג. ומרגע שנתקבלה ההחלטה – החלו גם מכבשי הלחצים לנוע. אלפי ישראלים “נתקעו” בחו”ל בלי אפשרות לשוב ארצה. גם יציאתם של רבים אחרים נמנעה ( עיקר החשש היה כמובן משובם ארצה כשבאמתחתם או בדרכי הנשימה שלהם – תשנית נגיפית חדשה ומסוכנת). רוב הישראלים היו כנראה מקבלים את רוע הגזירה : בכעס, או במשיכת כתפיים, בהבנה או בהתמרמרות, אבל משלימים בלית ברירה. ואז אושרה הגעתם ארצה של מאות ג’ודוקאים לתחרות “חשובה מאד” בתל אביב. וכל המשלימים עם רוע הגזירה, ומבינים כי ההכרח לא יגונה – “יצאו פראיירים”. ראשי התעשיות הביטחוניות שלנו לא הצליחו להבין מדוע מונעים מהם לצאת לתערוכה החשובה באבו דאבי ומעדיפים על פניהם את אירוח הספורטאים הזרים, אפילו בלי חובת בידוד במלונית. ולכן הועלתה מיד תיאורית הקונספירציה, שמהירות המצאתה יכולה רק להשתוות למהירות הפצתה של מוטציה בריטית חדשה: לא משרד הבריאות ו”ועדת החריגים” שלו חסמו את המשלחת הביטחונית , (גורסים חסידי התיאוריה) , אלא ראש הממשלה. שהרי החליפי שלו, שר הביטחון גנץ, היה אמור לצאת בראש המשלחת לאבו דאבי. במערכת הבחירות אין כמובן לנתניהו שום סיבה להעניק לגנץ הישג תדמיתי. ואין לדעת – אפילו מפי קונספירטורים בכירים – אם החלטתו של גנץ להתנגד לחבילת המענקים שיזמו כ”ץ ונתניהו (“שוחד בחירות”) קדמה לחסימת המשלחת, או להיפך. מה זה משנה? העיקר לא לצאת פראיירים. טובת המדינה ואזרחיה אינם יכולים להוות שיקול בשעת בחירות קשה כזו. שום מתמודד אינו יכול להרשות לעצמו תדמית רופסת. אם הוא תקע אותי – אני אתקע אותו. רק לא לצאת פראייר.
כתבות נוספות
