ריקבון השמאל בשולי הבריחה
פרופ’ אריה אלדד
בריחתם של המחבל הרוצח זכרייא זביידי, וחמשת שותפיו, הסבו את תשומת הלב הציבורית לריקבון שפשה בשירות בתי הסוהר. ריקבון שלא ינוקה עד לסילוקם של כל ראשי הגוף המסואב הזה והחלפתם בקצינים ראויים , כאלה שלא יהיו מוכנים לקנות “שקט תעשייתי” במחיר הטבות ותפנוקים למחבלים הכלואים והיענות לכל דרישותיהם.
אבל בשולי הפרשה נתקלתי לפני שבוע ( מוסף “הארץ” 24 ספטמבר) ברשימה שכתב אודי אלוני על היכרותו עם זכרייא זביידי בג’נין. זה לא היה מאמר פוליטי מבית מדרשו של השמאל הרדיקלי, שאלוני נמנה עליו אלא מעין פרק נוסטלגיה משועשע, “שלוש תמונות ממחזה אבסורדי” קרא אלוני למאמר שלו .
אלוני הוא אינטלקטואל שמאלני, במאי סרטים, מחבר מניפסטים משיחיים על מדינת ישראל דו לאומית שהשתחררה מכבלי הציונות. הוא קורא “לנקות את הציונות מהאלמנטים הלאומיים שלה מבלי לוותר על הלהט המשיחי שלה לחופש חירות ושוויון”.
ברשימתו ספוגת הנוסטאלגיה והגעגועים מצטייר המחבל הרוצח כמין צ’ה גווארה: פילוסוף חמוש, אמן יוצר והומוריסטן. במשך כשנה גר אלוני בביתו של המחבל בג’נין, לימד קולנוע ב”תיאטרון החופש” שהקימו שם המחבלים בשיתוף ישראלים בוגדים. כשהם מייצרים מכשירי תעמולה פלשתינאית : מחזות, קולנוע עלילתי ותיעודי , שתכליתם להעצים אהדה בינלאומית לארגוני הטרור הרצחניים הנלחמים בישראל. הרוצחים ידעו להפעיל נשק אבל לא ידעו לצלם היטב את סרטי התעמולה שלהם. אלוני הדריך אותם איך לצלם באופן משכנע ירי באקדח. ובמאמרו הוא מספר על כך בפירוט ובגאווה. זביידי ואחד מאחיו היו חניכי “הבית של ארנה”, תיאטרון ילדים שהקימה ארנה מר בג’נין. בנה, ג’וליאנו מר, הלך בדרכיה והקים במחנה הפליטים את “תיאטרון החופש” בו לימד גם אודי אלוני. את ג’וליאנו מר רצחו הערבים בג’נין. אלוני מדלג על הקטע הזה בסיפור. ביתו של זביידי , שהיה אז לדברי אלוני “בכיר המבוקשים בידי ישראל”, צפה על מחנה הפליטים, וממנו ניתן לראות מתי נכנסים כוחות ביטחון ישראלים למחנה, להזהיר את המחבלים ולהסתתר. הטויוטה האדומה של שולמית אלוני שימשה אותם להסעות במחנה ולהפקת סרטי המחבלים. אודי אלוני כותב כי הסכים עם זביידי ש”המאבק המזויין לחופש הוא לרוב מוצדק” , אבל ניסה לשכנע אותו ש”הוא לא תמיד הכרחי”. ( ואני מפרש : בוא ננסה קודם לגרש את הציונים הכובשים בעזרת הקולנוע, ורק אם זה לא יצליח – גם מאבק מזוין מוצדק.) זכרייא זביידי אחראי, בין השאר, לרציחתם של 6 יהודים בסניף הליכוד בבית שאן ב- 2002. אלוני משתבח בכך שלא הסכים להסיע את הרוצח כשהוא חמוש בקלצ’ניקוב “כי הנשק עלול להיות מופנה נגד בני עמי” אבל הסכים להסיע אותו נושא אקדח. אלוני נזכר כמה צחקו הוא וזביידי כשהסכים , למרות תמיכתו המוצהרת במאבק לא מזוין, להסיע רוצח חמוש . הוא פשוט האמין לזביידי שאמר לו שהאקדח ישמש אותו רק כדי להתאבד, כדי לא להיתפס חי ולהיות מוחזר לכלא. והקוראים יחליטו אם אלוני אינטלקטואל בעל שיעור קומה, או אידיוט שימושי המשרת מחבל רוצח ומתגאה במעשיו.
אודי הוא בנה של שולמית אלוני המנוחה. אינני מאלו הגורסים שיש לפקוד עוון אבות או אימהות , על הבנים. אבל הבנת השינוי שעברה שולמית אלוני בחייה הפוליטיים מאפשר להבין איך הגיע אלוני הבן לאן שהגיע. ואם ניעזר באקסטרפולציה פשוטה – לנחש לאן הוא עתיד להגיע.
שולמית אלוני החלה את דרכה הפוליטית במפא”י. מפלגת השלטון הציונית-סוציאליסטית. מרכז המפה הפוליטית. אחרי מלחמת ששת הימים נסחפה אלוני בגל הפטריוטיות והצטרפה להכרזה כי “כיום ישראל שלמה בגבולותיה כפי שנקבעו על ידי חבר הלאומים בעת שהובטח להקים את ביתו הלאומי של עם ישראל”.( “דבר” 16 יוני 1967) אבל אט אט הלכה והקצינה שמאלה , אל המחוזות האנטי ציוניים, עד שהגדירה את ישראל כמדינת אפרטהייד, תמכה ב”זכותם” של ארגוני הטרור בעזה “להגיב על הפיכת עזה למחנה מעצר ענק”, והשוותה פוליטיקאים ישראלים לנאצים. מה הפלא שבנה העמיד את מכוניתה לשירות מחבל רוצח במחנה ג’נין? (לצרכים אומנותיים כמובן.)
נסחף באותו גל זיכרונות נוסטלגי שהתעורר בו עם בריחתו של זביידי מספר לנו אלוני הבן איך הגיע ערב אחד המחבל הרוצח כשהוא מחזיק את התינוק שלו וקלצ’ניקוב , ומכריז, מול אלוני וג’וליאנו מר, שיהרוג את הילד שלו אם יהיה הומו. נפשו הפרוגרסיבית של אלוני הזדעזעה ( ציטוט). ורק בדי עמל הצליחו הוא וג’וליאנו מר לשכנע את זביידי שאין צורך להרוג הומואים, בנימוק המעניין שלפעמים הם שוכבים עם גברים רק כחלק מתפקיד בתיאטרון או בקולנוע. זביידי התרצה והבטיח לא להרוג הומואים, ואלוני האמין לו כפי שהאמין שהאקדח שבחגורתו של זביידי נועד רק לצרכי התאבדות.
אלוני כאמור – אינטלקטואל. מתכתב עם פילוסופים חשובים. כותב מאמרים ומסות וספרים. עושה סרטים. מתנגד לאלימות. האם ייתכן שאינטלקטואל יאמין למחבל רוצח סדרתי? הומופוב רצחני? ונניח שלפני 11 שנה האמין לו שזנח את דרך הטרור וכל מעייניו בסרטי תעמולה וBDS -. איך הוא יכול היום להתרפק בגעגועים על זיכרונותיו כמשרתו של המחבל לאחר שב2019 נעצר זביידי ונכלא שוב כי היה מעורב בפיגועי ירי? מה על העקרונות הנעלים של אי-אלימות?
מסתבר שבמדרון החלקלק של השמאל הישראלי, מי שמסכים שיש לערבים זכות להקים מדינה בארץ ישראל חייב להפוך בהכרח לאנטי ציוני. כי אין ציונות בלי ציון. והר הבית ומערת המכפלה ובית לחם ויריחו ושכם הם ארץ ציון ירושלים. ומי שמוותר על המולדת שלו בציון לא יכול להיות ציוני. ומכאן הדרך ל”הבנת” האויב וסיוע לו – קצרה מאד. ובמקרה של אלוני ודומיו – הדרך גם נושאת פירות ופרסים ותהילה בינלאומית מטעם שונאי ישראל. ולכן נייר הלקמוס החשוב ביותר בהבחנה בין ימין ושמאל, ובין ציונים ואנטי ציוניים – הוא התנגדות או תמיכה במדינה פלשתינאית בלב המולדת שלנו. כל התומך בכזו – הוא שמאל. ואם יהיה עקבי – סופו תומך בטרור ובמחבלים רוצחים.
לא זאת אף זאת: השמאל התומך במדינה פלשתינאית נידון לא רק לוותר על הציונות שלו. או לעוות אותה. להגדיר אותה כמין “מהפכה צרפתית” לחופש חירות ושוויון, נטולת לאומיות יהודית ארץ ישראלית. אלוני מוכיח כי השמאל הרדיקלי נידון גם למכור את הערכים ההומניסטיים , הכלל אנושיים שלו – בשם “המהפכה”. הרי כך הפכה המהפכה הקומוניסטית ברוסיה לרוצחת מיליונים. כשאנשי השמאל הישראלי תומכים ב”זכותם” של הפלשתינאים למדינה במולדת שלנו הם גם מכירים בזכותם ל”מאבק לא מזוין”, ובהכרח, בהמשך , להכיר גם ב”זכותם” של הערבים למאבק מזוין , שהוא, לדעת אלוני, “לרוב מוצדק”. ואז, כשאתה תומך במחבלים ובמאבק נגד ישראל, אתה גם מוכן “להכיל” (כמה הם אוהבים את הביטוי הזה) הומופוביה רצחנית של המחבלים הללו. כי לצ’ה גווארה ערבי סולחים הכל.
הנה כי כן. המנהרה בכלא גלבוע חשפה לא רק את ערוות השב”ס, הסיאוב והריקבון שלו, אלא, כבדרך אגב, גם את אלו של השמאל הרדיקלי בישראל. “תמונות ממחזה אבסורדי” כינה אלוני את זיכרונות זביידי שלו. כאינטלקטואל הוא ודאי יודע שאבסורד הוא “סיטואציה שאינה מתיישבת עם ההיגיון והשכל הישר”. זה הסיפור של השמאל בישראל. אבסורד.
( צילום – כרזת סרט של אלוני וחבריו. ויקיפדיה)