רואים מהרהורי לבם
פרופ’ אריה אלדד
את המסלול הכמעט-בטוח שלו לרמטכלו”ת ריסק סגן הרמטכ”ל יאיר גולן בנאומו בשנת 2016. אז אמר, כזכור “אם יש משהו שמפחיד אותי בזיכרון השואה, הוא זיהוי תהליכים מעוררי חלחלה שהתרחשו באירופה בכלל ובגרמניה בפרט, אז לפני 70, 80 ו-90 שנה ומציאת עדות להם כאן בקרבנו כיום”. כשהבין, רק בגלל הסערה הציבורית שהתעוררה , מה אמר בעצם, זלזל באינטליגנציה של הציבור ואמר :” לא הייתה לי שום כוונה להשוות בין צה”ל ומדינת ישראל לתהליכים שהתרחשו בגרמניה לפני 70 שנים”, אך שב ואמר שאינו מתחרט על דבריו. המרצע יצא מהשק שלו כאשר אמר, בהיותו סגן שר בממשלת בנט-לפיד, על מי שזוהו בתקשורת כ”מתיישבי חומש” אשר פגעו לכאורה במצבות בבית קברות מוסלמי בכפר הסמוך : “אלה לא אנשים, אלה תתי אדם.” אז ניתן היה בקלות לזהות את התהליכים שעוותו את נפש הדובר עצמו. שהרי מי שהגדיר את היהודים כ”תתי אדם” היו הנאצים, בתורת הגזע שלהם. יש להניח כי גולן עצמו לא זיהה את התהליכים הנפשיים שעברו עליו, שהביאו אותו לבחור מונח נאצי כזה כלפי אחיו. הרי אין הגמל רואה את דבשתו. ואגב – גם על הביטוי “תתי אדם” לא התחרט גולן. רק לאחרונה, בתוכניתו של רוני קובן – נתנה לו ההזדמנות לכך, והוא שב ואמר כי אינו מתחרט.
*
אבל גולן אינו אלא דוגמא לתופעה המוכרת בפסיכיאטריה בשם “פרוייקציה”. השלכה. בויקיפדיה כתוב :”זהו מנגנון הגנה אישי, המשמש אדם כדי להשליך את הצדדים השליליים באישיותו על העולם שמחוצה לו . קרי, לייחס אותם לזולת, ועל ידי כך להימנע מהכרה בתכונותיו ובדחפיו השליליים שלו עצמו” . והנה דוגמא נוספת, מורכבת הרבה יותר.
להיסטוריונים יש לכאורה כלים טובים לחקור את העבר. ואף שהם מתעקשים בדרך כלל להסתייג ולומר ש”ההיסטוריה אינה חוזרת על עצמה”, רבים מהם מנסים “לזהות תהליכים” שארעו בהיסטוריה , ולחזות על פיהם מה עתיד לקרות. תקלה כזו נפלה לאחרונה בחלקו של היסטוריון מובהק, פרופ’ בני מוריס. “עוד אין ג’נוסייד, אבל הוא בדרך” הייתה הכותרת למאמר שפרסם לפני שבוע ב”הארץ”. בפתח דבריו הבהיר : “ישראל אינה מבצעת בעזה רצח עם… אין החלטה של המנהיגים לבצע ג’נוסייד, אין כוונת מכוון להכחיד את הפלסטינים…אין פקודות…לדרגים מבצעים לרצוח את ‘הפלסטינים’. הרבה מהם נהרגים, אבל אין זו מדיניות. אין ג’נוסייד. אבל הג’נוסייד אולי בדרך”. מוריס מזהיר מפני תהליכים העוברים על חלק מהעם, על הכשרת הלבבות על אלו המגדירים את הערבים בעזה כ”עמלק” ומדברים על עקירה וטרנספר, ומזכיר כי בתחילת דרכם גם הנאצים דיברו על הגליית היהודים למדגסקר לפני שהחלו בהשמדה. מוריס מזהיר מפני תופעות של דה-הומניזציה של ערביי עזה אך מכיר בכך שהתהליך הזה נובע לפחות בחלקו מתהליך מקביל של דה הומניזציה של יהודים שהתפתח בקרב הערבים המוסלמים. שורשיה בקוראן והם מגיעים עד לאמנת החמאס בימינו. השנאה, כך מוריס, לא נובעת רק מאידיאולוגיה. היא גם פרי ההיסטוריה. מ”הנכבה” בתש”ח (מוריס מזכיר שהערבים הם שהחלו במלחמה) דרך השלטון האכזרי והדכאני (בעיניו) של ישראל ביו”ש, המצור על עזה, וההפצצות הישראליות בתגובה לרקטות ששוגרו מעזה. מוריס כותב כי ההרג ההמוני בעזה מכשיר את הלבבות העזתיים לג’נוסייד נגד יהודים.
ומנגד, כותב מוריס, הכשרת הלבבות בקרב היהודים לבצע ג’נוסייד בערבים מתחילה מימי התנ”ך, הכיבוש וההתנחלות ומצוות השמדת עמלק, ועד ה-7 באוקטובר שהיה שיא בהכשרת הלבבות היהודיים לבצע ג’נוסייד, ואם לא תיפתר “הבעייה הפלסטינית” , מזהיר מוריס, “בדרך של שתי מדינות לשני עמים” – הג’נוסייד בוא יבוא, והצד החזק הוא שיבצעו.
*
מוריס הוא היסטוריון מרתק. בתחילת דרכו , מצא מסמכים המעידים כי רבין הורה על גרוש ערביי לוד ורמלה בתש”ח. אז הוקע על ידי הימין כ”בוגד” כי טען שהערבים לא ברחו מרצונם אלא, במקרים אחדים, גורשו. לקראת סופה של הקריירה שלו הוקע בני מוריס כ”בוגד” דווקא מצד שמאל, כי חזר בו, ובמחקריו האחרונים הטיל דווקא על הערבים את האשמה והאחריות ל”נכבה”. בראיון לעופר אדרת (“הארץ” 9 בינואר 2019) הסביר כי בעקבות האינתיפאדה השנייה, הבין כי “הפלסטינים לא יסכימו לוותר על דרישתם המקורית לקבל את כל ארץ ישראל לבעלותם ובריבונותם. לא תהיה פשרה טריטוריאלית, לא יהיה שלום על בסיס חלוקה של הארץ, בעיקר כי הפלסטינים דבקים ברצונם להשתלט על כל ארץ ישראל ולמגר את הציונות”. אז על מה נשענת הצהרתו הנוכחית ש”רק פתרון שתי המדינות יועיל” ואם לא – יתחולל כאן רצח עם? ההיסטוריון בני מוריס אינו עקבי בהערכותיו ובתחזיותיו.
אבל כותרת המאמר מבטיחה שחוזי העתידות הללו “רואים מהרהורי ליבם”. נשוב לאותו ראיון משנת 2019. לו היה מתמנה לשר ההיסטוריה – שאל המראיין – מה היה מתקן בתש”ח? ומוריס השיב : “לו מלחמת העצמאות הייתה מסתיימת בהפרדת האוכלוסייה בצורה מוחלטת — ערביי ארץ ישראל בצד מזרח של הירדן והיהודים בצד מערב של הירדן, המזרח התיכון היה פחות נפיץ, הסבל של שני העמים ב–70 השנים האחרונות היה פחות גדול. הם היו באים על סיפוקם עם מדינה, מסוימת, לא בדיוק מה שרצו, ואנחנו היינו מקבלים את כל ארץ ישראל”. אדרת התעקש : “אתה בעצם אומר שצריך היה לעשות בזמנו טיהור אתני לערבים?”
“אני לא יכול להיכנס לנעליים של האנשים מאז ולחישובים שלהם.” ענה מוריס. ” דוד בן־גוריון רצה שכמה שפחות ערבים יישארו במדינה היהודית בתום 1948, ודאג לרמוז לקציניו שזה מה שהיה רוצה… בלוד וברמלה הוא אישר לגרש, אבל בנצרת הוא בלם את הגירוש. כך קרה שבתום המלחמה נותרו בארץ 160 אלף ערבים”.
“ואתה חושב שחבל שכך קרה?” הקשה אדרת .
“יש אנשים שטוענים שחבל. אני חושב שמיעוט ערבי גדול במדינה היהודית, אם הוא מזדהה עם הנראטיב הפלסטיני והרצון הפלסטיני להיפטר ממדינת ישראל, כמו שעושים חלק מחברי הכנסת ונבחרי הציבור של החברה הערבית, זו בעיה.”
ואם עדיין יש מי שמפקפק בכך שמוריס מצטער על כך שלא גרשנו את הערבים מכל מערב הירדן – הנה מה שאמר בראיון לארי שביט ב2004 : “יש נסיבות בהיסטוריה שבהן יש הצדקה לטיהור אתני…אני יודע שהמושג הזה שלילי לחלוטין בשיח של המאה ה–21 אבל כאשר הברירה היא בין טיהור אתני לבין רצח עם, רצח העם שלך, אני מעדיף טיהור אתני”.
אני מסכים עם מוריס, אך חולק על קביעתו כי עתיד להתחולל כאן רצח עם. ושאם נהיה חזקים מהערבים – אנחנו נשמיד אותם. זה אולי מה שמוריס רוצה בעמקי לבו. ” כמו “התהליכים” אותם זיהה יאיר גולן שבעצם התחוללו בנפשו שלו, לא בנפש העם. אבל מה שיקרה בינינו לבין הערבים לא יהיה טיהור אתני, לא יהיה רצח עם. לא טבח חד-צדדי. זוהי מלחמה. היא נמשכת יותר ממאה שנים. במלחמה נהרגים אנשים. לפעמים הרבה אנשים. דרזדן לא היתה “רצח עם”. גם לא הירושימה ונגסקי. גם אצלנו לא יהיה. אך ככל שהערבים יתעקשו להשמידנו – רבים יותר מהם ימותו.
(צילומים -יאיר גולן בני מוריס ויקיפדיה)
כתבות נוספות
