קללת הדריינוס
פרופ’ אריה אלדד
אבי ע”ה, ישראל אלדד, היה נוהג ללכת בימי ט’ באב , למוזיאון ישראל, לעמוד נוכח פסל מפואר של הקיסר הרומאי הדריינוס, זה שדיכא בנהרות דם את מרד בר כוכבא. הפסל נמצא סמוך לבית שאן, ואבי היה מישיר מבט אל עיניו המתות של הקיסר ואומר לו : “נו? איפה אתה ואיפה אנחנו?”
את שם המאמר שאלתי מסרט שידידי צפריר רונן ע”ה הגה, יזם ושקד עליו זמן רב, עד למותו. כשהפיקה רשות השידור את הסרט שנים אחדות לאחר מכן – נותר מהרעיון המקורי רק השם. את המסר המרכזי – איבדו בדרך.
במוצאי שבת אצא, כדרכי בשנים האחרונות , לסוב את חומות ירושלים, ולדבר בשער האריות אל קהל האלפים הצועד שם , כמידי שנה, ובראש הצועדים – “נשים בירוק”. למוזיאון ישראל, אל פסל הדריינוס – איני הולך. בשנים האחרונות דומה ששאלתו הנוקבת של אבי- זוכה לתשובה מעוותת שקולה הולך וגובר. קללת הדריינוס עודנה מרחפת עלינו. ואף שאנו חיים במדינת ישראל חופשית וחזקה, עוד מעט בת שבעים, והאימפריה הרומית נמחקה מן העולם ואין יודע מקום אבק עצמותיו של “הדריינוס שחיק עצמות”. ובכל זאת. משהו ממנו נותר, וקללתו מפעפעת.
אנו זוכרים, מתאבלים, חלקנו גם צמים בתשעה באב על חורבן בית המקדש הראשון בידי הבבלים, לפני כ2600 שנה, והבית השני בידי הרומים לפני 1946 שנים. חכמינו קשרו ליום ט’ באב גם סדרה של אסונות היסטוריים רבים אחרים שהתרחשו ביום זה או סמוך לו ממש: חטא המרגלים, נפילת ביתר בימי מרד בר כוכבא, וחרישת תלם סביב ירושלים כדי להכריז עליה עיר אלילית בידי הקיסר הדריינוס, שדיכא את המרד ושינה את שם ירושלים ל”איליה קפיטולינה” ואת שם ארץ ישראל שינה מ”פרובינציה יודיאה” ל”פרובינציה סוריה-פלשתינא”. ובימינו – חורבן קהילות גוש קטיף וצפון השומרון בימי “ההתנתקות”.
רק פסלי שיש וברונזה נותרו מהדריינוס קיסר. מהפלישתים שבשמם קרא את ארץ יהודה נותרו רק חרסים וצלמיות ושברי עצמות במישור החוף הדרומי.
הפלישתים הללו נכחדו מארץ ישראל מאות שנים לפני שהגיע אליה החייל הרומאי הראשון, אך בשינוי שם הפרובינציה ביקש הדריינוס למחות את זכר העם היהודי מארץ ישראל ולהפכה ל”פלשתינא”.
וקללת הדריינוס זו שורדת עד ימינו. היא הפכה למותג המוביל של אחד השקרים ההיסטורים המוצלחים ביותר של המאה העשרים : קיומו של “עם פלשתינאי” וזכות הבעלות שלו על ארץ ישראל. אפילו יהודי לאומי נאמן כמנחם בגין חתם, כחלק מהסכמי קמפ דייויד, על הכרה ב”זכויותיו הלגיטימיות של העם הפלשתינאי”, וביקש להעניק לו אוטונומיה בלב המולדת שלנו. מה נלין איפה על אנשי שמאל הכמהים בכל נימי נפשם להקמת מדינה פלשתינאית בארץ ישראל?
אבל זה לא היה מתרחש בזירה המדינית לולא שרתה הקללה על הזירה התודעתית. מי שיחפש בויקיפדיה באנגלית את הערך “תלמוד ירושלמי” יקרא בתדהמה כי הוא מכונה גם “התלמוד הפלשתינאי” או “התלמוד של ארץ ישראל”. כאילו היו אלו שני שמות נרדפים, שווי ערך, שקולים, לאותו תלמוד. שמעתי כבר אומרים כי לשקר אין רגליים, אך מעולם לא שמעתי אומרים שיש לו תלמוד… והוא ממש התלמוד שלנו. ואם תקשיבו לערבים תלמדו מהם שגם ישו הנוצרי היה פלשתינאי, ובירושלים על הר הבית מעולם לא היו בתי מקדש , רק מסגדים. ואם רוב הישראלים מעולם לא ביקרו בהר, והרבנות הראשית מפקירה אותו בידי המוסלמים עד שיבוא המשיח – מה הפלא שארגון אונסק”ו של האו”מ קבע לאחרונה כי הר הבית הוא מקום קדוש למוסלמים , והיהודים אינם נזכרים כלל בהחלטה זו.
האין כל אלו מעידים על נצחונו המאוחר של הדריינוס?
הקיסר הרומי הדריינוס לא הסתפק בהריגת מאות אלפי יהודים במהלך דיכוי מרד בר כוכבא, לא היה לו די בחורבן הפיסי של מאות קהילות ביהודה. הוא רצה גם למחוק את התרבות היהודית – וחוקק את “גזרות השמד”, שאסרו על קיום מצוות, לימוד תורה, סמיכת רבנים ומורי הלכה. אך גם בכל אלה לא היה לו די – הוא רצה למחוק גם את ההיסטוריה היהודית. למחות אותה מעל מפת הארץ. כי ידע כי עם שאין לו עבר – אין לו גם עתיד. ולכן שינה את שם העיר ירושלים ושם הארץ כולה. הוא קיווה שעם מחיקת השם “יהודה” תחדל הארץ להיות ארצם של היהודים גם בעיניהם. בכך דווקא נכשל. אלפיים שנה זכרו היהודים את חורבן מקדשם ואת גלותם מהארץ. ידעו כי גם כשהם מתענים בכל הרדיפות והייסורים והשמד וההשמדה בגלויות – אי שם במרחקים ממתינה להם ארץ ישראל, והיא שלהם, והם עתידים להיגאל ולשוב אליה. הכיסופים לציון היו הדלק במיכלי המנוע האדיר של הציונות – החילונית דווקא – שהפכה לתנועת השחרור הלאומי של העם היהודי. “אמת תורת בר כוכבא גם בנפול ביתר!” כתב גדול משוררי ישראל בדורות האחרונים, אורי צבי גרינברג. אבל דווקא כאן, לאחר שהקמנו את המדינה, ושחררנו את רוב הארץ מהכובשים הזרים – דווקא כשלכאורה יש בידינו הכלים החזקים והמדויקים ביותר להגשמת כיסופי הדורות – אזל הדלק לרבים מאיתנו. הם איבדו את האמונה בצדקת הדרך. את האמת האחת הפשוטה : שזוהי ארץ ישראל ולא ארץ ישמעאל. שזו המולדת שלנו ולא “פרובינציה פלשתינא” של הדריינוס ובטח לא “פלסטין” של חאג’ אמין אלחוסייני וערפאת.פתאום יש “נאראטיב” שלנו, ונאראטיב של הדריינוס, ונארטיב של הערבים. וכל הנארטיבים “טובים” באותה מידה. ואין אמת מוחלטת. הכל יחסי ועקום ומעוות.
יש רק דרך אחת לבטל את הקללה.
למחות את זכר “פלשתינא”.ולהחיל ריבונות. לשוב להר הבית שויתרנו עליו בחולשת דעת גלותית עלובהולמחות את זכר איליה קפיטולינה. להבין כי זהו לב העניין. אם הר הבית שלהם – הארץ היא פלשתינה. אם הר הבית בידינו, ולא בידי הואקף – זוהי ארץ ישראל.
המדרש מספר כי ביום שחרב בית המקדש גם נולד המשיח. ביום תשעה באב צריכה להיוולד בנו התובנה כי רק בניין חדש יתקן את החורבן. ורק מחיקת השם פלשתינה תמחק את קללת הדריינוס הרובצת עלינו עדיין.
כתבות נוספות
