קיר ברזל סדוק
פרופ’ אריה אלדד
לפני שבוע, מעל דפי עיתון זה פרסם עמיתי בן כספית ראיון מקיף שהתבסס על סדרת שיחות שערך עם הרמטכ”ל לשעבר גדי אייזנקוט. ההמשך מתפרסם השבוע.
אייזנקוט הוא לוחם. צמח בגולני מטוראי למפקד החטיבה. נלחם בלבנון ביהודה ובשומרון וברצועת עזה. כשהיה ראש אגף מבצעים במלחמת לבנון השניה הוביל את “דוקטרינת הדאחייה”, הפגיעה במרכז העצבים של חיזבאללה בביירות. בתקופת כהונתו כרמטכ”ל החלה להקים את המכשול התת קרקעי נגד מנהרות החמאס. הוא יזם והוביל את המב”מ, המערכה שבין המלחמות, הצבא בפיקודו היכה קשות ב”גייס אלקודס” של סולימאני. אייזנקוט הוביל את מבצע “מגן צפוני” וחיסל את איום המנהרות ההתקפיות של החיזבאללה. חדשים אחדים לאחר כניסתו לתפקיד, פרסם בצעד חסר תקדים , לידיעת הציבור הרחב , את מסמך “אסטרטגיית צה”ל”. וגם לאחר שחרורו פרסם מסמך מקיף: “קווים מנחים לתפיסת ביטחון לישראל”. הוא מרבה לכתוב מסמכי מדיניות ואסטרטגיה. והכותרת של הראיון עימו, לפני שבוע, היתה “אין לישראל תפיסת ביטחון, זה ליקוי אדיר”.
אני מעריך מאד קציני צבא לוחמים. ואפילו יותר – אם יש להם גם השקפת עולם רחבה יותר מזוית הראיה הנשקפת מבעד לכוונת הרובה. אבל שני אלו צריכים להתלכד לאחדות עקבית, מהותית ולא בנאלית, כדי שיהא בהם תועלת.
אייזנקוט מסיים בקרוב את תקופת הצינון ופניו לפוליטיקה. כל אחת מהמפלגות הציוניות בשמאל או במרכז תוכל להיות הפלטפורמה שלו. שם ילמד שוב כי פוליטיקאים שונאים מסמכים כתובים המגבילים את חופש התמרון שלהם. כדי להיראות יסודיים ומסודרים הם אמנם מזמינים מסמכים כאלו, מתהדרים בהם, ואז דוחפים אותם למדף נידח, שלא יפריעו. פוליטיקאים זהירים גם משתדלים לא להתחייב כי הם יודעים שיפרו את התחייבויותיהם כשיגיעו לשלטון. הם יודעים שהספרים והדוקטרינות שכתבו יוטחו בפרצופיהם בלגלוג. אבל המסמכים שפרסם אייזנקוט , בשנותיו בצבא ואחריהן, הם כלליים דיים ואינם מחייבים, ולא יגבילו אפילו אותו. אין סיכוי שמישהו יזרוק בפניו את ה”קווים המנחים לתפיסת הביטחון לישראל”, כי מי יכול להתווכח עם אמיתות מוחלטות, בנאליות, כמו “האתגרים ביטחוניים שבפניהם ניצבת מדינת ישראל מאז הקמתה מחייבים את קברניטיה לעצב עקרונות כתובים לביטחון לאומי ולגבש לאתגרים אלה מענה רלוונטי המשתרע על מגוון מאמצי הביטחון הלאומי. האיום המרכזי מולו מתמודדת ישראל הנה שאיפתה של איראן להשיג הגמוניה אזורית ונשק גרעיני. לצד אלה עולה הצורך להתמודד עם שינויים פנימיים בחברה הישראלית, כאשר לצד צמיחה באוכלוסייה, בעוצמה הכלכלית וביכולותיה מדעיות וטכנולוגיות, מתגלעים בקיעים מטרידים בלכידות החברה .” (ותודה לויקיפדיה שאמל”קו את הבשורה המהפכנית הזו).
אייזנקוט מודאג מאד, כאמור, מ”העדר תפיסת ביטחון לאומי”. אבל מה יקרה אם ביום א’ תתכנס הממשלה ותחליט לאמץ את המסמכים המכוננים שכתב, ותגדיר אותם כתפיסת הביטחון הלאומי שלנו?
במקרה הטוב – כלום. וכי מה יקרה אם יהיה כתוב שם כי עמודי התווך שעליהם אנו נשענים הם “הרתעה, התרעה התגוננות והכרעה?” גם ברשימת היעדים הלאומיים, האיומים, הפעלת הכוח ובנין הכוח ( גם מאמץ אש וגם תמרון!) – אין שום חידוש. ואם יש כזה – אינו לטובה. וכאן אנו מגיעים למקרה הרע.
בסעיף “ההישגים הנדרשים” דווקא מחדשים מסמכי אייזנקוט. ההישג הנדרש הוא “שיפור המצב הביטחוני כהישג נדרש בלחימה מול האיומים שהוגדרו”. וזאת בניגוד לתפיסה כי יש למוטט את היריב או לכבוש שטח.
תאמרו – הרמטכ”ל היה נבון דיו כדי לדעת שישראל אינה מוכנה לשלם את המחירים הנדרשים להכרעת החמאס והחיזבאללה, או שהדרג המדיני לא יאפשר אותה בגלל מגבלותיו. אבל מההגדרה הזו מצטייר אייזנקוט כמי שאומר : אני רוצה רק מה שאני בטוח שאני יכול.
וזו אולי החולשה המרכזית של הצבא בעשורים האחרונים. הבינוניות.
לא חלילה במידת אומץ לבם המופלא של הלוחמים או נכונותם להקרבה. אלו – אין להם שיעור. אבל הפיקוד הוא קצוץ-כנפי-חזון. מגדיר את יעדיו בקלישאות, בדפוסים קבועים המנוסחים בתקינות פוליטית, נמנע מנטילת סיכונים ציבוריים וארגוניים. מי שמגדיר את ההישג הנדרש מצה”ל כ”שיפור המצב הביטחוני” ולא כ”ניצחון במלחמה”, גוזר על כל הגוף הכפוף לו בינוניות ממארת. עוד ועוד סבבי לחימה המסתיימים בתיקו, שמשמעותו בעיני האויב החלש מאיתנו, אחת : לא ניצחו אותנו.
אייזנקוט היה רמטכ”ל התקפי מאד. הוא הוביל יוזמה התקפית ראויה לשבח והכה בהצלחה רבה באיראנים בסוריה, אבל מול “האויב בעין” , קרי חמאס וחיזבאללה היה בעיקר הגנתי. הוא הקים “קיר ברזל” בדמות המכשול התת-קרקעי האדיר בדרום והשמיד מנהרות התקפיות בצפון. אך בשנים האלו , כשישראל התגוננה מפני כוונותיהם ההתקפיות – התעצמו מאד גם החמאס וגם החיזבאללה.
בראיון עם כספית מזכיר אייזנקוט את המאמר שכתב ז’בוטינסקי ב1923 : “קיר הברזל”. לא יהיה שלום עם הערבים עד שלא יתייאשו מתקוותם לנצח אותנו. אייזנקוט מבין כי גם לאחר שנחתמו הסכמי שלום עם מצריים וירדן, והסכמי אברהם, לא נולד עדיין הפלשתינאי שיוותר על 100% מהשטח, והסכסוך איתם “בלתי פתיר”.
וכאן אנו מגיעים לנקודה בה נפרדת תפיסת הביטחון הלאומי של אייזנקוט מדוקטרינת “קיר הברזל”. וניירות העמדה התיאורטיים של אייזנקוט האסטרטג-בדרך-לפוליטיקה אינם נובעים ואינם מחוברים לגדי, הגולנצ’יק הלוחם. כיון שהוא חושש מהאפשרות שישראל תספח את יהודה ושומרון , ונגיע למציאות של מדינה אחת, שהיא בעיניו אסון – הוא חותר לפתרון של “שתי המדינות” גם אם הוא קורא לזה “היפרדות”. הוא כבר מספיק פוליטיקאי כדי לא להגיד שהוא בעד הקמת “מדינה פלשתינאית ” כי הוא יודע שהפתרון הזה פשט את הרגל, ולא יביא שלום. אבל הוא מתעלם מכך ש”היפרדות” כזו תוביל מיד למציאות של עזה גם ביו”ש. קרי : שלטון חמאס.
אייזנקוט אינו מבין שבכך הוא מקעקע את הסיכוי להצבת “קיר ברזל”. כי ערביי יהודה, שומרון ועזה יראו ב”היפרדות” כזו הוכחה ניצחת לכך שישראל אינה מסוגלת לנצח אותם. ולכן, אט אט, יוכלו לכרסם בכוח העמידה שלנו. עוד מאה שנים. עוד מאתיים. לא בוער. יש תקוה. כי אם היהודים מוותרים מרצונם, מנימוקים דמוגרפיים, על לב המולדת שלהם – הם לא מחוברים אליה באמת. ואם שוב ושוב אינם מכריעים את החמאס – סימן שאפשר יהיה גם לנצח אותם.
גם אלף ניירות של תפיסת ביטחון לאומי לא יוכלו להסתיר את הכניעה הזאת לשאיפות הלאומיות הערביות. גם כשהיא מוצגת כאינטרס שלנו.
אייזנקוט הוא פטריוט. אבל “פטריה” היא מולדת. הסכמה למדינה ערבית בלב המולדת שלנו, נובעת מהתפיסה שמדינה יהודית בארץ ישראל היא מכשיר הכרחי לקיום העם היהודי. ואם היא מכשיר – היא יכולה להיות מכשיר גדול או קטן. למי שבעיניו ארץ ישראל היא מולדת, כלומר ערך בפני עצמו ולא מכשיר – הפתרון הזה, שאייזנקוט רוצה שיהיה מונח בבסיס תפיסת הביטחון שלו – אינו קביל. אייזנקוט קובע את מפת מדינת ישראל הרצויה בעיניו על פי מפת האינטרסים הביטחוניים שלנו. אפשר לפנות שטח ויישובים אם אינם משרתים את האינטרסים הללו. בכך הוא מוכיח שיחסו לארץ ישראל הוא אינסטרומנטלי ולא ערכי.
לא “תפיסת ביטחון לאומי” דרושה לנו – אלא הגדרת היעד הלאומי שלנו : כל עם ישראל בכל ארץ ישראל. וכיון שהיעד הלאומי הזה אינו מוסכם – לא יועילו כל הניירות האחרים.
(צילום דובר צה”ל)
כתבות נוספות
