קדימה צעד!
פרופ’ אריה אלדד
לפני כעשרים שנה החליט איגוד הכוויות האמריקאי להעניק לי פרס. באולם ענק בשיקגו נקראתי לבמה כדי לשאת את ההרצאה השנתית על שם אחד מחלוצי הטיפול בכוויות באמריקה. עוד אני מתפלל חרש שמאה השקופיות שלי יעלו כסדרן ושיהיו לי די מים להעביר את מחצית השעה הקרובה בהרצאה מדעית באנגלית – והמנחה סימן לי להמתין מעט קט. הדגלים. הוא אמר.
תוף וחצוצרה צבאית הרעימו הקהל קם על רגליו , ומירכתי האולם הגיחה כיתת חיילים נושאי דגלים.צעדו שמאל ימין, עלו לבמה, הקהל הריע, ההמנון. שוב שמאל ימין, חצוצרה ותוף מתרחקים אל ירכתי האולם. הקהל התיישב. אפשר להתחיל לדבר על כוויות.
איגוד הכוויות האמריקאי הוא גוף אזרחי לחלוטין. הכנס לא היה מטעם הצבא או מול לובשי מדים. אבל המארגנים טרחו להזמין כיתת משמר מבסיס המשמר הלאומי הסמוך לתת כבוד לדגלי ארצות הברית, מדינת אילינוי, העיר שיקגו ויחידת הצבא עצמה. הרבה מנתחי כוויות מכל העולם היו באולם. לא שמעתי מי מהם מביע תמיהה על הטקס. איש לא חשב שמדובר במיליטאריזם או ר”ל פאשיזם.
כל תייר בלונדון ילך לראות את חילופי המשמרות המלכותיים, על סוסיהם ומדיהם האדומים וכובעי הפרווה הגבוהים מבצעים תרגילי סדר וצעדה. ביום הבסטיליה בפריז עובר מצעד צבאי בשאנז אליזה . מצעד צבאי מקבל את פני הנשיא האמריקאי בוושינגטון ביום השבעתו.
אבל אצלנו זה אחרת.
ראש הממשלה אמר ביום העצמאות האחרון כי אולי הגיעה העת, לקראת חגיגות השבעים למדינה, לחדש את מנהג המצעד הצבאי של יום העצמאות. זה שצעד לאחרונה בשנת העשרים וחמש למדינה. מירי רגב המופקדת על החגיגות הצהירה שבכוונתה לקדם את התכנית. ההתנפלות מאליטות השמאל לא אחרה לבוא.
את כל הנימוקים שלפו מהבוידעם: ארבעים וחמש שנים הסתדרנו בלי זה. מה פתאום נזכרתם? צה”ל מעדיף להתאמן בלוחמת מנהרות קרירות ומוצלות על פני תרגול ת”ס תס”ח בשמש. צה”ל אומר שאין לו כסף למצעדים. כבר אין מה לעשות בכסף? אם מרכבות סימן 4 , תותחים מתנייעים ונגמשי נמ”ר כבדים ייסעו על הכבישים הם יהרסו את האספלט. בשביל מה צריך את זה בכלל? להוכיח שצה”ל חזק? הערבים יודעים זאת גם בלי מצעדים. למה אנחנו צריכים להיראות כמו שליטי איראן או צפון קוריאה? זה מתאים רק למשטרים טוטליטאריים, (דיקטטורות קומוניסטיות או איסלמיות). הצבא הוא הכרח במציאות חיינו אבל אין שום סיבה לסגוד לו. מיליטאריזם ופאשיזם. פאשיזם ומילטאריזם. אחרי הכל אנחנו רוצים שלום. לא מלחמה. ולא באנו הנה/ייבשנו ביצות/ספסרנו בקרקעות רק כדי למחוא כפיים לתותחים. והערבים אזרחי ישראל לא יוכלו להזדהות עם מפגן הכוח הזה. גלי צה”ל (צה”ל!) הגדילו לעשות ויסדו פינה בתכנית יומית בה התבקשו המאזינים לעלות לשידור ולהציע מה כדאי יותר לעשות בכסף הרב שהמצעד עתיד לעלות. (אלו אותם “גלי צה”ל” שחדלו זה מכבר לבשר לנו כי “כל חיילינו/מטוסינו שבו בשלום לבסיסם” והם נוקטים בשפה “אובייקטיבית” : דובר החמאס בעזה מסר..לדברי דובר צה”ל…) ועוד אומרים לנו כל מתנגדי מצעד צה”ל כי כל המצעד הזה נועד רק כדי שראש הממשלה ורעייתו הבלתי נמנעת יעמדו על במת הכבוד וינפנפו. על גופתנו המתה ניתן להם כבוד כזה.
רק על מיליוני עם ישראל שאוהבים את צבאם אהבת נפש, גאים בו, רוצים להריע לו, להתבשם מריחות הדיזל , למחוא כפיים בקצב מרש צה”ל כשהתזמורת שלו צועדת בסך מפיקולו ועד סוזהפון ענק , רק על עם ישראל, זה שיתפוס מקומות מבעוד לילה לאורך המסלול כדי לשאוב כוח וגאווה מצבא העם – עליהם לא חשבו. ואם חשבו – התעלמו מהם. ואם לא התעלמו – בזו ולגלגו. וכי מי אוהב מצעדים? שואלות האליטות המצקצקות קפוצות שפתיים, רק הפרימיטיבים, אנשי הפריפריות הגיאוגרפיות והחברתיות .
השנים האחרונות היו רעות ליחסי עם-צבא. התקשורת אינה מהססת לחשוף כשלים וחולשות, הטרדות ופרשיות וחשדות. גם הפעלת הצבא נגד אזרחים בימי ההתנתקות ועמונה, גם מחאות נגד חוסר השוויון בנטל, הפגיעה במשרתים במילואים, גם רדיפות החיילים החרדים המשרתים. ובעת האחרונה ממש – משפט אלאור אזריה שקרע קרעים. מגיע לעם ישראל, ומגיע גם לצה”ל – מצעד שבו יתרחבו הלבבות מחדש. שהאהבה תזרום באין מפריע משתי גדות המצעד אל הצועדים ומהם אל העם.
גם מאות אלפי דגלים וזיקוקי הדינור הם בזבוז. אפשר לקנות בכסף תרופות לניצולי שואה. גם מאות האלפים מכספי הציבור המשלמים שכר מופקע לאמנים המופיעים בבימות הבידור יכול לשמש לשיפוץ פגיות או תוספת סייעות לגני ילדים. אבל הזיקוקים משמחים כל עין, והאומנים טובים לאוזן, וקבבוני הטלה טובים לחך. והלב? מה איכפת לכם שמיליוני לבבות יפעמו בקצב אחד עם החיילים הצועדים. למה צרה עינכם בשמחת הלבבות של עם ישראל שאוהב באמת את צבאו? אולי כי יש מכנה משותף לרוב מתנגדי המצעד, והוא הרצון הנסתר שהעם לא יתגאה ויבטח בצבאו. שהעוצמה שלנו לא תופגן לעיני ההמונים, כדי שיהיה קל יותר לשכנע אותו שאין ברירה אלא להתקפל ולסגת. תחושת עוצמה לאומית אינה טובה לתכניות המדיניות שלהם.
בן שבע עשרה הייתי , בירושלים המחולקת, כשצעד בה מצעד צה”ל , ערב מלחמת ששת הימים . לאורך המסלול חילקנו, חברי ואני, תמונות של הכותל המערבי עם השבועה “אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני”. מצעד מסכן ומקוצץ, אסור היה להכניס לירושלים נשק כבד, לחיל האוויר אסור היה לטוס בשמיה. אבל עם ישראל שמח גם במה שהיה, ועוד באותו ערב שרה שולי נתן את “ירושלים של זהב” של נעמי שמר, ואחרי שלושה שבועות כבר נלחמו ברחובות ירושלים. וגם טנקים היו, ומטוסים הורשו להפציץ את עמדות הלגיון באוגוסטה ויקטוריה, ומר אליאס בואכה בית לחם. ורבבות תושבי ירושלים המופגזת הסתתרו בבתיהם או במקלטים, חוששים שמא ייפגעו לפני הניצחון הקרב, שהם בטחו בו.
וביום העצמאות השבעים יבוא מפקד המצעד אל מול במת הכבוד בירושלים. ויבקש את רשותו של נשיא מדינת ישראל להמשיך. והנשיא יאשר. והמצעד יצא לדרך ברעם תופים וחצוצרות. וכל החיילים העוברים על פני הבמה יצדיעו ויחלקו כבוד לדגלים ולראשי המדינה, ואז יעברו בסך בין חומות האדם, מאות האלפים שיצטופפו לאורך המסלול.
ועם ישראל ישמח.
כתבות נוספות
