צדק תרדוף.
פרופ’ אריה אלדד
איור – תמרה קרת
סהדי במרומים שאיני מרבה בדברי שבח לפרקליטות המדינה, אבל מה שמגיע – מגיע. הפרקליטות נקטה השבוע בצעד מבורך: סוף סוף מוגשת תביעה בהליך אזרחי כנגד יורשיו של מחבל רוצח, בגין ההוצאות שנגרמו למדינה ממעשהו: הטיפול בפצועים, הקצבאות למשפחות השכולות, הוצאות קבורה.
פאדי קונבר היה נהג המשאית שהדהיר את רכבו מול קבוצת קצינים וצוערים בבה”ד 1, בטיילת ארמון הנציב, לפני כחצי שנה. אחרי שפגע בהם סובב את המשאית כדי לשוב ולפגוע בחיילים נוספים. סגן יעל יקותיאל, והצוערים ארז אורבך, שיר חג’אג’ ושירה צור נהרגו. שלושה עשר נוספים נפגעו, חלקם באורח קשה. המחבל הרוצח נהרג מיריות אזרחים וחיילים שהיו במקום. הוא היה תושב שכונת ג’בל מוכבר, נשוי ואב לארבעה.
מאות אלפי מילים כבר נכתבו על הקושי בהרתעת מחבלים מתאבדים, או כאלו היוצאים למעשי הרצח שלהם מתוך הנחה שייהרגו בשעת מעשה. הרס בתיהם או אטימתם נחשב לצעד העשוי להרתיע . אבל בין מעשה הרצח להריסת הבית חולפים לעיתים שבועות וחודשים והעוקץ המיידי ניטל מהענישה הזאת. עמותות שמאל שונות נחלצות מיד לעכב בהליכים משפטיים את ההריסה, לעיתים הן מצליחות למנוע הריסה שלמה, לצמצם אותה לאטימת חדר או חלק ממבנה. הרשות הפלשתינאית וגורמים אחרים דואגים לפצות את המשפחה, ולבנות לה בית חדש מהר יותר משטחנות הצדק שלנו מצליחות להשלים את ההריסה. גם בכך ניטל העוקץ. וההרתעה מעטה.
מערכת הביטחון שוללת היתרי עבודה בתחומי מדינת ישראל מבני משפחתו הקרובה של הרוצח. יש לכך גם נימוקים ביטחוניים כבדי משקל כי ראינו לא פעם בני משפחה כאלו “יוצאים לנקום” את מות המחבל. גם ענישה זו מרתיעה כנראה רק רוצחים מעטים. גרוש או שלילת מעמד תושבות מוצע תמיד, וכמעט אף פעם לא מיושם. אותן עמותות שמאל ששמו להן למטרה להגן על משפחות הרוצחים מצליחות בדרך כלל למנוע את הגירוש בנימוקים “הומניטאריים” . המדינה חוששת לתדמיתה יותר ממה שהיא דואגת לחיי אזרחיה וחייליה ולכן גם צעד כזה, שעשוי היה להרתיע כמעט ואינו מיושם.
ולכן חשובה מאד הייתה התביעה, בסך מיליוני שקלים, שהוגשה נגד יורשיו של פאדי קונבר. “הארץ” הביא בהבלטה את הידיעה, ככל הנראה כדי להוקיע את הפגיעה באלמנה וביתומים הרכים בגלל מעשה האב. הכתב ציטט את מנכלי”ת “המוקד להגנת הפרט”, עמותת שמאל קיצוני הנלחמת בין השאר, להגנת מחבלים ובני משפחותיהם. היא הביעה את דעתה שמדובר בנקמנות ורדיפה. בבחינת “פוקד עוון אבות על אלמנות ויתומים”. אך אפילו המנכלי”ת של הגוף הזה הודתה שמדובר בצעד חוקי. “המוקד להגנת הפרט ניזון מתקציבים של מדינות אירופאיות שונות ובהן פינלנד, אירלנד, ספרד, שוויץ, בלגיה שוודיה ובריטניה, וקרנות פרטיות שונות, באמצעות הקרן לישראל חדשה. כל אלו נחלצים למעשה למנוע מהמדינה להגן על אזרחיה מפני הטרור הערבי.
אבל לא נקמנות כאן. ולא רדיפה. אלא צדק פשוט. כידוע נהנים מחבלים רוצחים הנמצאים בכלא בישראל, וכן משפחות מחבלים שנהרגו בשעת פעולתם, מקצבאות שמנות שאבו מאזן משלם להם ביד רחבה. גם כאן נעשה כמובן שימוש בכספים ש”המדינות התורמות” מעבירות לרש”פ. הממשל האמריקאי החדש הציב את הפסקת התשלומים הללו כנושא חשוב בניסיונותיו לחדש את התהליך המדיני. אין לדעת לפי שעה אם אבו מאזן ייכנע לדרישה האמריקאית או שימציא איזו “קרן לחדשה לישמעאל” שתממן את משפחות הרוצחים. על כל פנים – הללו מקבלות קצבאות רק בזכות מעשי הרצח שביצע “השהיד”. התביעה האזרחית מוגשת נגד עזבונו של הרוצח, וכל מה שמשפחתו זוכה לו בעטיו של הרצח – הוא בגדר עזבונו. ולכן אם תזכה המדינה בתביעה, ויורשיו של הרוצח יוכרחו לשלם למדינה מיליונים רבים – נמצא כי הרשות הפלשתינאית משלמת פיצויים אלו. אולי אם ידעו המחבלים כי כל פרוטה מהקצבה שיקבלו בני משפחותיהם מגופים תומכי טרור למיניהם תופקע מיידית בידי המדינה – אולי תושג גם הרתעה .
כתבות נוספות
