פרק ראשון מתוך הספר – דברים שרואים מכאן : מה קורה למנהיגי הימין כשהם מגיעים לשלטון : מנחם בגין

• מנחם בגין או: תשכח ימיני הרועדת

במאי 1977, כשניצח בגין בבחירות, עלו תרועות שמחה ממחנה נאמני ארץ ישראל. אנשי גוש אמונים, שהיו רגילים לריקודי “עוצו עצה ותופר”, עברו למחולות “ייבנה המקדש”; ותיקי אצ”ל ולח”י הורידו מהבוידעם את מילות “שתי גדות לירדן”, ניערו מהן את האבק ופרשו מפות טופוגרפיות; וה”הטבנקינים”, אנשי ארץ ישראל השלמה מעין חרוד, הפסיקו להיאנח “היו זמנים” ושבו לזמזם את “שיר בוקר” של אלתרמן, “ממורדות הלבנון עד ים המלח”. הכול זכרו את דברי בגין במערכת הבחירות: כל קול לגח”ל הוא קול נטו לארץ ישראל.
תרועות השמחה החרישו את מה שנאמר בשעות ובימים הבאים, ובעיקר את מה שלא נאמר. חלפו ימים ושבועות, והסימנים המדאיגים הלכו והתרבו. מי שהקשיבו אך ורק למוזיקה שהשמיע בגין, ולא למילים, היו האחרונים להבחין בשינוי. הרטוריקה המשובחת שלו לא שינתה את מקורותיה, ואלוהי ישראל, פסוקים מהתנ”ך וציטוטים מדבריו של ראש בית”ר זאב ז’בוטינסקי נותרו כפי שהיו והמשיכו לגדוש את נאומיו. אבל מי שציפו כי חניך האסכולה הז’בוטינסקאית ימהר להכריז על ריבונות ישראל על יהודה ושומרון החלו לגלות קוצר רוח, וכאשר נפלו עליהם תוכניות השלום עם מצרים ותוכנית האוטונומיה, הם היו כאנשים נדהמים.
עבור השמאל הישראלי, ששקע בדיכאון עם עליית בגין לשלטון וראה בניצחון ה”ימין” סכנת חורבן ומלחמה קרבה והתמוטטות המפעל הציוני כולו, היו מהלכי השלום הללו של בגין הוכחה לצדקת דרכו. אנשיו ראו בהם, ובדין, ניצחון של הציונות ה”מעשית” על הרוויזיוניזם. הם אמרו כי הנה, כשאדם הנושא את דגל שלמות הארץ מגיע אל כס ההנהגה, מתנפצת האידיאולוגיה שלו אל סלעי המציאות. הנה הוכחה שהאסכולה הזאת טובה אך ורק לנאומים מתלהמים של ראש אופוזיציה; הנה ההוכחה שכאשר מגיעים לשלטון אין ברירה אלא לאמץ את המסלול הפשרני, הוותרני, הפרגמטי, של הציונות הסוציאליסטית. כשהימין מגיע לשלטון, אמרו, הוא מיישם את מדיניות השמאל פשוט מפני שאין ברירה. אין אפשרות מעשית אחרת. דווקא משום כך היה השבר במחנה הלאומי גדול כל כך. השאלה שריחפה באוויר היתה: שמא אין החולשה חולשתו של בגין האיש, שלא הצליח לדבוק באידיאולוגיה שלו, אלא חולשת האידיאולוגיה עצמה. כשהתמלא דלי הליכוד במשאבי השלטון, התברר לפתע שאין הוא מחזיק מים, והאידיאולוגיה ניגרת ארצה. האדמה רעדה תחת רגלי נאמני הארץ. היו בהם שהרחיקו לכת וקראו לבגין “בוגד”. אחרים איימו לרדת מהארץ.
מנחם בגין הצטייר תמיד כמי שנאמן בכל נימי נפשו לרעיון שלמות המולדת ולזכותו של עם ישראל להתיישב בכל רחבי הארץ. דווקא משום כך היתה התדהמה גדולה כל כך כאשר התבשרו אזרחי ישראל על פרטי תהליך השלום עם מצרים, כאשר דלפו פרטי הוויתורים הישראליים לעיתונות וכאשר נפרשה התוכנית כולה לפני הכנסת. ההסכמה של בגין לוותר על כל חצי האי סיני (כולל היישובים היהודיים בו) ולהעניק אוטונומיה לפלשתינאים בשטחי יו”ש ועזה נתפסה כמהפך אידיאולוגי שלם של בגין. המחנה הלאומי הוכה תדהמה. “מה קרה לבגין?” היתה השאלה הרווחת בחוגי הימין שהתנגדו להסכם. התשובות נעו על הרצף שבין “חולשה” ל”בגידה”. ויותר ממה שתהו בימין על בגין היו שם מי שפיקפקו בצדקת שיטתם המדינית.
אבל כדי להגיע למסקנה כזאת עלינו לבדוק את השינויים שחלו במנחם בגין מאז ימיו כמפקד האצ”ל ועד שהיה לראש הממשלה: האם הכרת המציאות השונה שנפרשה לעיני בגין ממרום שבתו החדש היא שגרמה למהפך בתפיסת עולמו? האם האחריות הכבדה שהוטלה על כתפיו מנעה ממנו ליישם את האידיאולוגיה שהטיף לה שנים רבות? או שמא לא היה כאן שבר אידיאולוגי אלא שינוי הדרגתי שחל בו עוד בשנותיו כמנהיג אופוזיציה? מתי ולמה החליט בגין שאפשר לוותר על חצי האי סיני? האם זה קרה לאחר שהתיישב על כס ראש הממשלה וחש באחריות הכבדה המונחת על כתפיו (כולל הלחץ האמריקאי) או שמא קרה הדבר בגלל האווירה הקסומה של מעון הקיט במהלך שיחות השלום בקמפ דייוויד? ומתי החליט לוותר על עבר הירדן המזרחי? והאם הוויתור הזה גרם לו לקושי נפשי או גופני מהסוג שקיבל על עצמו כאשר דיקלם ושר “תשכח ימיני הבוגדת אם אשכח את שמאל הירדן”? והאם יש הבדל בין “פלשתינאים” ל”ערביי ארץ ישראל” ומתי הם היו בעיניו לגורם שצריך להתחשב בשאיפותיו ובמעמדו הבינלאומי? והאם כל השינויים הללו התרחשו בבגין משום שהיה לראש ממשלה, או שהוא אימץ אותם כדי להיות לראש ממשלה? האם “אלוהים לשלטון בחרתנו” של ז’בוטינסקי גבר בו על ה”חד־נס” ועל “שתי גדות לירדן” של מורו ורבו? והאם נכון שהופתענו אך ורק משום שלא הקשבנו לו באמת שנים קודם לכן, והעדפנו להתעלם ממה שלא התאים לדימוי שלו?
בפרק זה אבחן את האיש ואמונותיו, אבדוק אם השלטון הוא שהביא לשינוי או שהשינוי התחולל שנים רבות לפני הניצחון בבחירות ואולי אף נועד להביאו לשלטון, וכן אנסה לבחון אם “אמת תורת בר כוכבא גם בנפול ביתר”. כלומר, האם פניית בגין לדרך אחרת הביאה לנפילת בית”ר, או שמא רעיון שלמות הארץ לא נפל עמו.
שלמות הארץ או: שתי ידי לך הקדשתי מולדת
מנחם בגין היה מפקד הארגון הצבאי הלאומי כאשר ראשי הסוכנות היהודית וההגנה החליטו בסוף 1944 לפעול נגד ארגוני “הפורשים”, ולמנוע מהם להמשיך את מלחמתם בשלטון הבריטי. ראשי הסוכנות וההגנה הורו לאנשיהם, בעיקר לאנשי הפלמ”ח, לחטוף אנשי אצ”ל ולח”י, לחקור אותם, גם בעינויים, ולתפוס מחסני נשק. הרדיפה הזאת כונתה סֶזוֹן, ומפקד הפלמ”ח, יגאל אלון, היה מפקד מטה הסזון. כשהחלו אנשי ההגנה גם להסגיר את לוחמי המחתרות לידי הבריטים, סירב אלון (כך הוא טען לימים) לשתף את אנשי הפלמ”ח בפעולות האלה. כעבור שנים הוא סיפר כי “ידו רעדה” כשחתם על פקודות לפעולה נגד אנשי אצ”ל. בתגובה אמר מנחם בגין: “רעדה — אבל חתמה…”
האם רעדה ידו של מנחם בגין כשחתם על הסכמי השלום עם מצרים? האם היו הדברים בבחינת “שבר אידיאולוגי” עבורו, או שעלו בקנה אחד עם תפיסת העולם שלו ותפיסתו הלאומית?
כדי להיטיב לענות על כך צריך לדעת מה היו היסודות שעליהם נבנתה אישיותו: הוא נולד ב־1913 בעיר בּרֶסט־ליטוֹבסק, שהיתה בעברה חלק מממלכת פולין. ערב מלחמת העולם הראשונה היתה פולין מחולקת בין רוסיה, אוסטריה וגרמניה, וברסט היתה חלק מ”תחום המושב” של יהודי רוסיה. הסכם סיום המלחמה בין רוסיה וגרמניה, שנחתם בברסט במרס 1918, ובעיקר כניעת גרמניה שבאה בנובמבר אותה שנה, יצרו את הקרקע המתאימה לפרץ פטריוטיות פולני, שבשיאו חידשו הפולנים את עצמאותם. ברסט סופחה למדינה החדשה־ישנה, הידועה בגאוותה הלאומית, ומנחם בן החמש היה יכול לספוג פטריוטיזם, מדים וטקסים במינון גבוה. הערצתו ללובשי מדים ולגינונים הפולניים דבקה בו עד יום מותו. משפחתו היתה ציונית. את “גירסא דינקותא” שלו למד ב”חדר”, ואחריו בבית הספר העברי־דתי תחכמוני. כחבר כנסת אהב להזכיר כי בנעוריו היה חבר ב״השומר הצעיר” (כשזו היתה תנועת הנוער הציונית היחידה בעיר), אך כשנפתח סניף בית”ר בברסט, הצטרף בגין בן השש־עשרה לארגון של ז’בוטינסקי.
בגין טיפס במהירות בשלבי ההנהגה של בית”ר והיה במהרה למפקד מחוז וחבר נציבות בית”ר בפולין. כבר ב־1935 הוא גם התפלמס עם מורו ורבו ז’בוטינסקי על רקע פרשת ארלוזורוב. הוא לא הבין כיצד ז’בוטינסקי מוכן לקרוא לפיוס עם בן גוריון, שכינה אותו “ולדימיר היטלר”. בגין נאסר והיה כלוא שבועות אחדים בגלל הפגנה שאירגן מול שגרירות בריטניה בפולין בתביעה לאפשר ליותר חניכי בית”ר לעלות ארצה, והמאסר הזה העלה את קרנו בעיני רבבות הבית”רים בפולין. בגין היה נציג הזרם האקטיביסטי, שתבע לעבור משתדלנות ופעילות מדינית לפעילות צבאית. בכינוס העולמי השלישי של בית”ר, שנערך ב־1938, לאחר תלייתו של שלמה בן יוסף אשר “שבר” את ההבלגה בניגוד לדעתו של ז’בוטינסקי, הוא הגיע לעימות גלוי עם ז’בוטינסקי. בגין הציע, וזכה לתמיכת רוב צירי הוועידה, לשנות את הנדר הבית”רי, ולהחליף את השורה “לא אשא זרועי אלא להגנה” במילים “לא אשא זרועי אלא להגנה ולכיבוש מולדתי”. לצידו באותה ועידה התייצב אבי, ישראל שייב, שהדף את ביקורתו של ז’בוטינסקי על נאום בגין. שישה חודשים לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה התמנה בגין לנציב בית”ר בפולין, ותחת פיקודו כשבעים וחמישה אלף בית”רים.
לאחר פרוץ המלחמה התכנסו חברי נציבות בית”ר פולין בוורשה, והחליטו להודיע לממשלת פולין שהבית”רים מתגייסים להגנת ורשה. בהחלטה הזאת בא לידי ביטוי הרכיב הפטריוטי הפולני באישיות של בגין — רכיב שלימים עיכב את עריקתו מצבא פולין החופשית. בגין עסק בהקצאת אנשי בית”ר לחפירת שוחות הגנה בעיר כאשר אורי צבי גרינברג פרץ אל הישיבה, “ניער” את חבריו והציע להם לברוח מהר ככל האפשר מזרחה אל השטח שכבשה ברית המועצות מפולין. ואכן, ערב כיבוש ורשה בידי הגרמנים יצאו בגין ורוב חברי הנהגת בית”ר מן העיר. תחילה ברחו ללבוב, שם כבר שלטו הרוסים, ואחר כך לווילנה בירת ליטא.
עם כניסת הסובייטים לווילנה ביוני 1940 יצאו בגין ואבי־מורי ישראל שייב (אלדד) עם רעיותיהם אל הכפר הקטן פויליניוס, כ־10 קילומטרים מהעיר, ושכרו בו שני חדרים. יום אחד, בעת שבגין ושייב היו שקועים במשחק שחמט, הגיעו למקום כמה אנשי נ־ק־וו־ד ועצרו את בגין. הוא הורשע ב”שיתוף פעולה עם האימפריאליזם הבריטי”, נידון לשמונה שנות מאסר, ונשלח למחנה עבודה בסיביר. כאשר הוקם “צבא פולין החופשית” (“צבא אנדרס”) בפיקוד הגנרל ולדיסלב אַנדֶרס, שוחרר בגין כדי להתגייס לצבא החדש, ובמאי 1942 הוא הגיע לארץ ישראל במדי חייל בצבא פולין החופשית. כל בני משפחתו שנשארו בפולין נרצחו בידי הגרמנים. בגין סירב לקבל עליו את הפיקוד על הארגון הצבאי הלאומי כל זמן ששירת כחייל בצבא אנדרס. כשנשאל מדוע אינו עוזב את הצבא הפולני ומתמסר למלחמת המחתרת בארץ, השיב: “בית”רי אינו עורק!” כך המתין בגין שמונה־עשר חודשים במדי הצבא הפולני כשהוא משמש פקיד־שלם, ורק לאחר ששוחרר בסוף 1943 מהצבא קיבל לידיו את הפיקוד על הארגון הצבאי הלאומי.
יהודי, ציוני, בית”רי. שלושה מרכיבים אלה נוצקו בבגין בילדותו ובנעוריו. כשהיה למפקד הארגון הצבאי הלאומי, הוא לחם למען חירות עם ישראל ושחרור המולדת השלמה. וכשהיה לראש ממשלת ישראל, הוא ראה את עצמו כמנהיג העם היהודי כולו ולא רק כראש ממשלת ישראל. אִם עם ישראל, אלוהיו ומולדתו השלמה נעדרו מאחד מנאומיו, גם אם היה זה נאום על מחיר הלחם, אות וסימן היה זה כי בגין אינו במיטבו.
אבל לא פחות חשובים מאלה היו בעיניו ערכים כלל אנושיים — חירות ושוויון זכויות, ליברליזם וכבוד האדם, עליונות שלטון החוק וכמיהה לשלום — הן בנוסחם הז’בוטינסקאי והן בנוסחי המהפכה הצרפתית והאמריקאית. נאומיו עוטרו בפסוקים מהתנ”ך, בציטוטים מז’בוטינסקי ובמובאות מג’פרסון. ערכיו ההומניים הכלל־אנושיים וכמיהתו לשלום נסתרו מעיני יריביו הפוליטיים, או נתפסו כמסכה רטורית הבאה להסתיר תמיכה בשלטון טוטליטרי, פאשיזם וחרחור מלחמה. שנים רבות הוטחו האשמות אלה בו ובחבריו. בגין באמת לא היה כזה, ודומה שחלק ניכר ממרצו בעשורים האחרונים לחייו הוקדש לא רק ליישום הערכים ההומניים הללו בהחלטות ממשלה, בחקיקה, ובחינוך העם באמצעות המילה הכתובה והננאמת, אלא גם לניסיון להוכיח שהוא לא פאשיסט מחרחר מלחמה.
המסע להבנת דרכו של בגין והשינויים שחלו בה הוא מסע שעובר בין דפים מצהיבים, הקלטות ישנות ואולמות ארכיונים. הוא כולל דברים שנכתבו בעיתונים והושמעו בכיכרות, מעל דוכן הכנסת, ברדיו ובטלוויזיה. גם פרוטוקולים סודיים, שנחשפו רק לאחרונה, כלולים בו, אם כי חשיבותם לצורך הדיון הזה אינה גדולה, כי אינני מנסה להראות מה שלא היה גלוי לעין כל מי שרצה לראות. הפרוטוקולים הללו מובאים כדי לבחון אם יש הבדל בין בגין של הכיכרות ובגין של ישיבות הממשלה. בין האידיאולוגיה שלו לפוליטיקה שלו.
המסע הזה בזמן היה יכול להתחיל בכרוזים לא חתומים של האצ”ל, אבל יש ודאי הבדל בין מה שאומר אדם המסתתר מאחורי האנונימיות של עיתונות המחתרת לבין מה שהוא אומר בקולו וכשהוא מזדהה בשמו. נוותר אפוא על הכרוזים, ונפתח במוצאי שבת 15 במאי 1948, יום אחד לאחר שדוד בן גוריון הכריז על הקמת מדינת ישראל. ביום זה נאם מנחם בגין ב”קול ציון הלוחמת”, תחנת הרדיו של האצ”ל. זהו נאום של מפקד מחתרת שיצא מהמחתרת. ברקע לו עומדת לא רק הכרזת המדינה, אלא גם ההסכמה של בן גוריון, הסוכנות היהודית ומינהלת העם, שהפכה ביום הכרזת המדינה לממשלה הזמנית, לקבל את תוכנית החלוקה של ארץ ישראל למדינה יהודית ומדינה ערבית. תוכנית זאת, שהתקבלה בעצרת האו”ם בכ”ט בנובמבר 1947, קרעה לגזרים את ארץ ישראל המערבית. במדינה היהודית העתידה לקום לא היו כלולים ירושלים וחלקים גדולים מהנגב והגליל. השמחה העצומה על הקמת המדינה נמהלה אפוא בכאב חלוקת המולדת. ואלה מקצת דבריו של בגין באותו שידור רדיו:
“שחרור המולדת: מדינת ישראל קמה. אך נזכור כי המולדת עדיין לא שוחררה. נמשכת המלחמה ועיניכם הרואות כי לא שווא דיברו הלוחמים: הנשק העברי הוא שיקבע את גבולות השיפוט של השלטון העברי. כן הוא במערכה זו; כן יהיה בעתיד. המולדת היא שלמות. הניסיון לבתרה לגזרים הוא לא רק ניסיון נפשע; הוא גם ניסיון נפל. המולדת היא שלמות היסטורית וגיאוגרפית. מי שאינו מכיר בזכותנו למולדת כולה, אינו מכיר גם בזכותנו לשטח משטחיה. ואנחנו על זכותנו הטבעית והנצחית לא נוותר. נישא את חזון השחרור המלא. נישא את חזון הגאולה השלמה ונגשימו. בבוא היום נגשימו. על כן נשוא נישא בגאון את חזון הגאולה השלמה, את חזון המולדת המשוחררת תחת הדגל העברי, דגל החופש, דגל השלום, דגל הקִדמה. עוד הנף יניפו חיילי ישראל את דגלנו על מגדל דוד, עוד חרוש תחרוש מחרשתנו את שדות הגלעד”.1
האזכור של “שדות הגלעד” בנאום אינו מפתיע. בתודעתו של בגין היה עבר הירדן המזרחי חלק בלתי נפרד מארץ ישראל בשלמותה. כבר בפתח המחקר הזה ראוי לבחון את “מפת המולדת” של בגין. איזו חטיבה גיאוגרפית נשא לנגד עיניו כשאמר “המולדת היא שלמות”?
כידוע, הגבולות של ארץ ישראל אינם מוגדרים באופן חד משמעי, ומה נכלל בהגדרה “ארץ ישראל השלמה” אינו קבוע לאורך ההיסטוריה של עם ישראל בארץ ישראל. אבי, פרופ’ ישראל אלדד, נהג להצביע על ספר עב כרס שניצב בספרייתו — ספרו של חיים בר דרומא, “וזה גבול הארץ” — ולומר לי שאילו היה הגבול פשוט וברור, לא היה צורך בספר גדול כל כך…
כבר באזכור הראשון של הארץ המובטחת, בברית בין הבתרים, הגבול המזרחי אינו מפורט והארץ עצמה מוגדרת על פי העמים ששכנו בה באותה העת: “ביום ההוא כָּרַת ה’ את אברם ברית לאמור לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פּרת. את הקיני ואת הקניזי ואת הקַדמוֹני. ואת החִתִּי ואת הפְּריזי ואת הרְפָאים. ואת האֱמוֹרי ואת הכְּנַעֲני ואת הגִרגָשי ואת היְבוּסי (בראשית ט”ו 21-18). בספר במדבר פרק ל”ב משה מקצה לשבטי גד וראובן וחצי המנשה את עבר הירדן המזרחי, וההקצאה שם היא לתחומים שתפסו הממלכות שהביסו בני ישראל בדרכם אל מערב הירדן (ממלכת סיחון מלך האמורי וממלכת עוג מלך הבשן), אבל כשהעלה הקב”ה את משה לפני מותו אל הר נבו אשר על פני יריחו, הוא הראה לו משם את כל הארץ ואמר “לזרעך אתננה, הראתיך בעינך ושמה לא תעבור” (דברים ל”ד 4); מכאן, ובמשתמע, שהמקום שמשה ניצב בו באותה עת ממזרח לירדן לא היה בתוך גבולות “הארץ המובטחת”. גם בפתח ספר יהושע — ספר הכיבוש וההתנחלות הגדול — אנו קוראים “בעוד שלושת ימים אתם עוברים את הירדן הזה לבוא לרשת את הארץ אשר ה’ אלוהיכם נותן לכם לרשתה” (יהושע א’ 11), ואי אפשר לשרטט על פי ספר זה גבול מזרחי ברור. במשנה ובתלמוד אנו מוצאים דיונים נרחבים על מעמדם של שטחי עבר הירדן המזרחי לצורך דיני תרומות, מעשרות ושמיטות.
אבל מנחם בגין לא נזקק לכל המקורות הללו כשהוא אומר “שלמות המולדת”. יש לו מפה ברורה, שעבר הירדן המזרחי נכלל בה בלי כל סימן שאלה. והסיבה להיעדר סימן השאלה היא שהמפה שבגין מאמץ היא מפת המנדט הבריטי על ארץ ישראל, המתפרשת על שתי גדות הירדן. דווקא את המפה ה”קולוניאליסטית” הזאת, פרי חלוקת האימפריה העות’מנית שהתפוררה בתום מלחמת העולם הראשונה לשטחי השפעה בריטיים וצרפתיים, חרת בגין על דגלו. דווקא מפה זו, שזכתה לאישרור ותוקף בוועידת סַן רֶמוֹ, שהתכנסה באפריל 1920 והעניקה לבריטניה מנדט לשלוט על ארץ ישראל־פלשתין לשם הקמת בית לאומי לעם היהודי בה, היא שזכתה אצל בגין למעמד של ערך מוחלט. אולי משום שמפה זו היתה מוכרת במשפט הבינלאומי, ולא טקסט מקראי או הלכתי שתקפותו בהתדיינות המדינית אינה מוחלטת. מפה זו, עם ציור של יד מניפה רובה בחזיתה, היתה לסמלו של הארגון הצבאי הלאומי שמנחם בגין היה מפקדו; והסיסמה “רק כך”, המופיעה בתחתית המפה ומתייחסת לרובה המונף, באה לומר כי רק במלחמה ישחרר העם העברי את מולדתו, והבטחות אומות העולם לא יספיקו. סמל זה התנוסס על הבמה שמנחם בגין ניצב עליה ב־14 באוגוסט 1948, כשהקים את “תנועת החרות מיסודו של הארגון הצבאי הלאומי”. עוד נעמוד בהמשך על גלגוליו של הסמל הזה כמשל לשינויים הרעיוניים והפוליטיים שעבר בגין, וננסה לעמוד גם על המועד שבו ויתר בגין על עבר הירדן המזרחי, תחילה בלבו ואחר כך (גם אם לא במפורש אלא במשתמע) גם בהצהרותיו. זה היה הרגע שבו הסיר את המרכאות מהשם “ירדן” כשמה של הממלכה ההאשֶמית שממזרח לנהר.
אין להתעלם כמובן משורשיו האידיאולוגיים של בגין בתנועה הרוויזיוניסטית ובבית”ר, ומהעובדה שגדל על ברכי תורת ז’בוטינסקי. הוא היה מודע לכאבו של ז’בוטינסקי על ה”ספר הלבן” של צ’רצ’יל שקרע ב־1922 את עבר הירדן המזרחי מארץ ישראל, ולחרטה של ז’בוטינסקי על שהסכים בחופזה להצטרף לחיים ויצמן בהשלמתו עם ״הספר הלבן”: ז’בוטינסקי הסביר לימים כי חשש שאם ויצמן לא יחתום על הסכמה בשם ההסתדרות הציונית, תסרב ממשלת בריטניה להעניק להנהלה הציונית מעמד של “סוכנות יהודית”. הוא ראה בחתימה הזאת “רע במיעוטו”, שנועד למנוע שינוי יסודי בנוסח המנדט. גם הג’נטלמניות של ז’בוטינסקי הכתיבה לו גילוי יחס של לויאליות כלפי עמיתיו להנהגה, אם כי לימים התחרט על מעשהו וציין כי לויאליות היא דבר שאדם צריך לנהוג בו בחיסכון.
כששוחררה ירושלים העתיקה במלחמת ששת הימים הייתי בן שבע־עשרה, וזכיתי לעלות להר הבית ולרדת לכותל המערבי עם אבי ד”ר ישראל אלדד ועם מנחם בגין (שהיה אז שר בממשלת האחדות הלאומית שהוקמה ערב המלחמה) ולשמוע את שיחתם. אינני יודע מה גרם לאלדד לשאול את בגין דווקא באותה שעה, “האם זכור לך כיצד כפו על ז׳בוטינסקי הסכמה לספר הלבן הראשון?” ובגין השיב: “אני זוכר. ראש בית”ר הצטער על כך כל חייו”.
כשהקים ז’בוטינסקי ב־1925 את המפלגה הרוויזיוניסטית (צה”ר), ועשר שנים אחר כך, כשפרש ב־1935 מההסתדרות הציונית והקים את ההסתדרות הציונית החדשה (הצ”ח), הוא חרת על דגלן את שלמות הארץ משני עברי הירדן. “מטרת הציונות — מדינה. שטח המדינה — משני עברי הירדן”. גם שיריו של ראש בית”ר, שהיו לשבועה, קיבעו את יחסו הערכי של בגין לעבר הירדן המזרחי. כי הרי כך כתב ז’בוטינסקי בשיר “הנדר”, בבית הנושא את השם “ציון”:
ציון: אני בונה ממלכת זֶרַע עֵבֶר,
בֵּיתָר לישראל הַשָׂר והרוֹזֵן
אשר יָדוֹ תמלוך מֵהֵנָה ומֵעֵבֶר
ללַהַב הירדן.2
וכך כתב בשירו “שמאל הירדן”:
כעמוד שבתווך לגשר
אף כחוט השדרה לאנוש
לארצי קו הציר והקשר
הוא ירדן, הירדן הקדוש.
שתי גדות לירדן. זו שלנו זו גם כן
שתי ידי לך הקדשתי מולדת
שתי ידי למגל ולמגן
אך תשכח ימיני הבוגדת
אם אשכח את שמאל הירדן.3
שתי גדות לירדן או: השטח הכבוש הקרוי “ירדן”
כבר בשלהי תקופת השלטון הבריטי בארץ ישראל פנה בגין לעסוק בשאלת גבולותיה של המדינה העברית העתידה לקום. זמן קצר לפני שהעצרת הכללית של האו”ם שיגרה לארץ את “הוועדה המיוחדת של האו”ם לעניין ארץ ישראל” (UNSCOP) פירסם הארגון הצבאי הלאומי בארץ ישראל “תזכיר למשלחות לעצרת האו”ם המיוחדת” (5.4.1947) ובו כתב:
“א. הקשר שלנו עם ארץ ישראל: ארץ ישראל, על שני חלקיה הבלתי נפרדים, מזרחה ומערבה מן הירדן, היא, לפי כל הקריטריונים המקובלים: ההיסטורי, המוסרי, התרבותי, וכפי שנוכיח להלן, האתני, הטריטוריה הלאומית של עמנו. היא ארצו ומולדתו… ו. בעבר הירדן השליטה בריטניה נסיך זר: על אותו חלק של הטריטוריה הלאומית שלנו, הידוע בשם עבר הירדן (כלומר, עבר הירדן מזרחה, מאחר שהשם הנרדף של ארץ ישראל המערבית הוא, במקורות ההיסטוריים, עבר הירדן מערבה) השתלטה בריטניה על ידי כך שהשליטה עליו נסיך זר, אך כולו נתון כווסל נאמן לרצונה, מן השושלת ההאשמית. חלק זה של ארצנו, שהיה ידוע בימים עברו כאסם המזרח, והיה קרוי [בימי הרומאים] ‘פלסטינה סלוטריס’, עומד בשממתו ואוכלוסייתו אינה עולה על 300 אלף נפש. מה שנקרא היום ‘ממלכת עבר הירדן’ אינו אלא מושבה בריטית, שבה עורכים צבאות הכיבוש הבריטיים את תמרוניהם”.4
כבר ראינו כי בגין לא שכח את “שדות הגלעד” בנאומו המשודר הראשון לאחר קום המדינה. וגם בשנים 1950-1948, הן בביקוריו בארצות הברית ובאמריקה הדרומית והן בנאומיו בארץ, הוא תבע במפגיע ובתכיפות להביא תחת ריבונות ישראל את שטחי עבר הירדן המזרחי שנגזלו בידי האימפריאליזם הבריטי. הוא התנגד להסכמי שביתת הנשק עם הממלכה ההאשמית משום שראה בהם השלמה עם כיבוש אדמת המולדת בידי כובש זר.
בנאום שנשא בכנסת ב־3 במאי 1950 במסגרת הוויכוח על “סיפוח המשולש”, מתח בגין ביקורת על הניסיונות הרבים שעשתה ממשלת ישראל לרכוש את ידידותו של המלך עבדאללה מתוך תקווה שקרוב היום שבו ייחתם עמו הסכם שלום (תקוות שנגוזו לאחר שעבדאללה נרצח על הר הבית ב־20 ביולי 1951), והזכיר כי הוויתור על עבר הירדן המזרחי היה טעות וכי לממשלה אין מנדט לוותר על שטחים מארץ ישראל. את עבדאללה הוא שב וכינה “עבד עמוני”, הגדיר את ממלכתו שטח כיבוש בריטי במזרח הירדן, והזכיר כי בשלהי מלחמת העולם הראשונה, בעת שבריטניה וצרפת דנו על חלוקת האזור, דחתה בריטניה את תביעת צרפת לעבר הירדן המזרחי בטענה כי “ארץ ישראל היא שלמות היסטורית גיאוגרפית וכלכלית”. בגין גם סקר את כוחו הצבאי של “הלגיון העבר־ירדני”, שמנה באותה העת חמישה־עשר אלף חיילים, והגיע למסקנה כי צבא ישראל יוכל להכותו על נקלה, ותקף את הממשלה על נכונותה להשלים עם סיפוח “הגדה המערבית” לירדן (בעצם חתירתה לעשות שלום עם המלך עבדאללה).5
ימים אחדים לאחר רצח עבדאללה נאם בגין בכיכר ציון בירושלים והכריז שהוחמצה שעת כושר היסטורית לשחרר את העיר העתיקה בלא קרב.6 למרות ההכרזה הזאת, מהשנה הזאת ואילך מיעט בגין יותר ויותר לדבר על עבר הירדן המזרחי כעל יעד ריאלי לשחרור, והדבר בא לידי ביטוי בדבריו המופיעים בעיתון “חרות”, שיצא לאור מאז קום המדינה ועד ייסוד גח”ל והיה ראי נאמן לתפיסת העולם של תנועת החרות והעומד בראשה. עתה, כשבגין מדבר על הגנה יזומה ועל שחרור חבלי מולדת כבושים, הוא מרבה להזכיר את שטחי “ארץ ישראל המערבית”, קרי יהודה ושומרון הכבושים בידי ירדן ורצועת עזה הכבושה בידי מצרים. את קריאות הקרב שלו אין הוא מפנה עוד לשחרור מזרח הירדן, אלא כלפי נושאים כמו השילומים והיחסים עם גרמניה, רדיפות היהודים ברוסיה הסובייטית ומשפטי פראג, השחיתות של שלטון מפא”י, והקיפוח של העולים החדשים ובני עדות המזרח. האזכורים של עבר הירדן המזרחי הם אזכורי זכות היסטורית, וקביעות מדיניות ביחס לסכנה האורבת לישראל משלטון זר, פרו־בריטי או פרו־מצרי, בשטח זה של ארץ ישראל. ולא רק התוכן הִשתנה — גם הרטוריקה השתנתה בהדרגה. הנאום המשלהב שלו בכיכר ציון בהפגנה נגד “הסכם השילומים” עם גרמניה בינואר 1952 הניע את שומעיו להסתער לעבר הכנסת. למתנגדיו של בגין, ובראשם דוד בן גוריון, היתה זו עילה להציגו כפאשיסט השואף לתפוס בכוח את השלטון. דומה שבגין עצמו נרתע מהשפעתו זו על ההמונים. בשנים שלאחר מכן הוא עמל לשנות את הדימוי הזה שדבק בו.
לא בבת אחת נמחק עבר הירדן המזרחי, ולא בהחלטה המתועדת במאמר, בנאום או בפרוטוקול של מרכז המפלגה או ועידתה. פה ושם חוזרים שדות הגלעד ועולים בנאומיו של בגין. במהלך מסע שערך בדרום אפריקה בסוף 1953 נאם בגין לפני מאות יהודים ואמר להם: “אינני מאמין שצפויה התקפה ערבית חדשה על ישראל מפני שאני מכיר את הערבים ויודע שאם נגיע למלחמה — אנו נילחם עד לכניעתו של האחרון בחיילי האויב ואנו נחתום על הסכם שלום רק ברבת עמון”.7 ובנאום אחר שנשא בדרום אפריקה כחודש לאחר מכן הצהיר בגין כי “השלום עם הערבים ייכון רק לאחר שעבר הירדן ישוב לשלטון ישראלי”.8
אבל ככלל היה השינוי ההדרגתי הזה עקבי:
בנאום שנשא בכנסת ב־1953 הזכיר בגין כי האימפריאליזם הבריטי עדיין שולט בירדן באמצעות “טרוריסט בריטי מאוסלם העומד בראש לגיון” (כוונתו היתה לגנרל ג’ון גלאב, קצין בריטי שהיה למפקד הלגיון העבר־ירדני), וציין כי “שלום קבע לא ישלוט כל עוד הטרוריסט גלוב לא ילך… ולא ישוב לונדונה מירושלים שלנו, מבית לחם שלנו, ומשדות הגלעד שלנו”.9 בעצרת־עם בירושלים, שהתקיימה במקביל להכתרתו של המלך חוסיין בירדן, קרא בגין לבריטניה לכפר על חטא קריעת עבר הירדן מהבית הלאומי שנועד לעם היהודי: “אם יש את נפשכם לכפר על עוון הדמים כלפינו — החזירו לנו את נחלתנו. אבל גם בלעדיכם ואף נגדכם היא תוחזר לעמנו. לא נאמר: נכבשנה. נאמר על פי האמת ההיסטורית — נשוב אליה, כי נחלתנו היא ולנו תהיה לעדי עד”. אפשר שהתבטאות זו — “לא נאמר: נכבשנה. נאמר: נשוב אליה” — מבטאת נסיגה מהקריאות למלחמת שחרור יזומה שהוציאו לבגין שם של “מחרחר מלחמה”. שינוי זה “במוזיקה” לא נעלם מעיני מבקריו מימין, ועוד אעמוד על כך בהמשך.
ב־27 ביולי 1953 דיווח עיתון “חרות” על פתיחת הכינוס העולמי השישי של בית”ר בהשתתפות “מפקד האצ”ל מנחם בגין”. על הבמה הוצבו בין השאר סמל האצ”ל והסיסמה: “הים אינו גבול עמנו, הירדן אינו גבול ארצנו, חומת העיר העתיקה אינה גבול ירושלים”. הסיסמה הזאת התנוססה על הבמה גם בעצרת שנערכה בחיפה ביוני 1954, אבל בפרק המדיני בנאום שנשא בגין במהלך אותו אירוע לא הזכיר מנהיג תנועת החרות את עבר הירדן המזרחי, ורוב נאומו עסק בשאלות כלכלה וחברה.10
בדיון שנערך בכנסת ב־2 בינואר 1956 תקף בגין את הממשלה על שהסתפקה בהימנעות מהצבעה בשאלת קבלתה של “ירדן” לאו”ם. “זהו שטח כיבוש של ארץ מולדתנו! הוא נקרע מעלינו ביד חזקה… עם ישראל לא הכיר מעולם במעשה הקריעה המרושע הזה. ואתם לא העזתם להרים יד בארגון האומות המאוחדות נגד קבלתה של מדינה־לא־מדינה כזאת, המשתרעת על נחלת אבותינו, כחברה בארגון האומות המאוחדות?”11 בגין המשיך לתבוע מהממשלה מדיניות של “הגנה יזומה” (הוא התנגד למונח “מלחמת מנע”, שיש לו צליל תוקפני, שכן טען שישראל מצויה במצב קבוע של מלחמה, שמדינות ערב הן שפתחו בה וממשיכות בה), וקרא לשחרר את רצועת עזה ולהרחיב את הגבול מזרחה, אבל כבר לא הזכיר את שדות הגלעד.
ב־15 באוקטובר 1956, ימים אחדים לפני מבצע קדש, הביא “חרות” ידיעה מתורגמת מהעיתון “אכבר אל־יום”. העיתון המצרי דיווח על ביקור של בגין בצרפת, וציין כי “הטרוריסט הציוני [בגין] אמר בראיון ל’איבנינג סטנדרד’: יש לכבוש את רצועת עזה בשלמותה… ממלכת ירדן עצמה אינה טבעית והיא שייכת לישראל מבחינה היסטורית. אנו לא נוכל להסכים שגבולות שביתת הנשק יהיו גבולות הקבע של ארצנו”. ציטוטים אלה מדברי בגין מבשרים את הניסוח הזהיר שבו השתמש בעתיד: הבחנה בין רצועת עזה, שאין ויכוח שהיא חלק מארץ ישראל המנדטורית וכבושה בידי מצרים, לבין ממלכת ירדן, שלגביה יש לנו תביעות היסטוריות, אך כל מה שבגין מוכן להתחייב לגביו ביחס אליה הוא שקווי הפסקת הנשק של רודוס לא יהיו גבולות הקבע.
בתום מבצע קדש קרא משה דיין בשארם א־שייח’ נאום שכתב דוד בן גוריון ובו דיבר על “מלכות ישראל השלישית”. אלא שאולטימטום סובייטי, שדרש נסיגה מיידית מסיני, וכן לחץ אמריקאי כבד, הביאו במהרה את בן גוריון להורות על נסיגה שלמה מחצי האי סיני ומרצועת עזה.
בנאום שנשא בכנסת על החלטת הנסיגה מתח בגין ביקורת קשה על בן גוריון ועל הסכמתו לסגת מסיני ללא תנאי. כאן גילה בגין במפורש מה יחסו לחצי האי סיני: קלף מיקוח בהתדיינות להשגת חוזה שלום. “כשנדון על שלום נדון על גורל השטחים המוחזקים בידינו”. (לרצועת עזה הוא התייחס כאמור כאל חלק מהמולדת, ועליה אין לקיים שום משא ומתן, שלא לדבר על מסירתה בידי האויב.) כאן הגיע בגין לדיון על “ירדן” ואמר: “עלינו לשים עין לא רק דרומה אלא גם מזרחה… יש ברכה רבה בניתוק קשר החסות בין בריטניה לבין שטח הכיבוש של מולדתנו, מזרחה ומערבה לירדן, הקרוי, מתוך לעג לאמת ההיסטורית ולזכותנו הנצחית, בשם ‘ירדן’. הניתוק הזה סולל בפנינו את הדרך ההיסטורית, שאין מנוס בפניה, לשחרר את ארץ האבות”. אך כשהוא מפנה קריאה ישירה לממשלה, הוא אומר: “שחררו את ירושלים ואת חברון”. קרי: את מערב הירדן. השאיפה לחריש בשדות הגלעד חלפה לפי שעה.
ארץ ישראל השלמה, בעיקר כערך חינוכי, עלתה בעוד נאומים של בגין. בכינוס העולמי של בית”ר ב־10 ביוני 1957 נשא בגין נאום פרוגרמטי ארוך, ובו אמר בין השאר: “תפקידה של בית”ר לשאת בקרב העמים את השם של איחודה מחדש של ארץ אבותינו… אנו מציעים לעמנו לבחור באפשרות של ארץ ישראל השלמה כמדינה עברית לאומית במהותה, ורבת לאומים ועדוֹת בהרכבה”.12
ב22 ביולי 1958 דיווח “חרות” על דיון מדיני שהתקיים יום קודם בכנסת ובו הזהיר בגין מפני ניסיון השתלטות של נאצר נשיא מצרים על ירדן: “כל שלטון בכל פינה של א”י, זולת העברי, הוא שלטון זר, בלתי חוקי. כל צבא, על כל שעל של מולדתנו, זולת העברי, הוא צבא כיבוש נוכרי. ואנו מאמינים באמונה שלמה כי זכותנו תקוים, בשלמותה תקוים… הסכנה בריכוז זה היא השתלטותה של כנופיית נאצר, הדרומית־צפונית־מזרחית… על ארץ ישראל המזרחית… ישראל חייבת… להיות מוכנה לפעול בכל האמצעים העומדים לרשותה למנוע סכנה זו. ואם נפעל — נוכל ונמנע ונשחרר… העולם החופשי חייב לדעת כי קיימת אפשרות שלישית, והיא הראשונה הנכונה הצודקת המעשית המצילה: להשיב לריבונות ישראל את נחלתו הנצחית”.
עד מועד הפסקת הוצאתו לאור של העיתון “חרות” בדצמבר 1965 הקפידו לכתוב בו “ירדן” במרכאות. עם זאת, לאחר 1958 לא מצאתי בעיתון עוד התייחסויות של מנחם בגין למזרח הירדן.
השינוי ההדרגתי שחל ביחסו של בגין אל שטחי המולדת שממזרח לנהר הירדן משקף אולי תהליך של השלמה עם מציאות מדינית שנתפסה בעיניו כבלתי הפיכה (תקוותיו להתפוררותה המהירה של הממלכה ההאשמית לא התגשמו), או אולי צעד הכרחי בדרך להשגת השלטון בישראל, אבל ברור שהוא לא היה תוצאה של הגעתו של בגין אל כס ראש הממשלה.
בשיחה עם אחד ממקורביו של בגין אמר לי האיש, כי בגין השלים למעשה עם אובדן עבר הירדן המזרחי שנים רבות קודם לכן. זה קרה, לדבריו, “כבר כשהתבררו ממדי השמדת העם היהודי באירופה, והמסקנה שאין בידי העם היהודי די עתודות כוח אדם ליישב גם את עבר הירדן המזרחי”.13
בשיחה עם דן מרידור, מזכיר הממשלה בממשלת בגין השנייה, התייחס מרידור להצגת תביעות מקסימליסטיות כאל צעד טקטי מתבקש ביחסים בינלאומיים: “יש עניינים שתלויים בך, יש עניינים שתלויים בהשגת רוב בעם, ויש עניינים שהשגתם תלויה בצדדים שלישיים. וכאן צריך להיזכר ב’שניים אוחזים’ במסכת בָּבַא מציעָא. נניח שמדברים על גבול. אני אומר לציבור: ‘אני רוצה להשיג כך וכך’. אם אומר מראש ‘חציה שלי’ — לא אשיג גם חצי… זה מטבע הדברים. אינני יודע מה ז’בוטינסקי היה עושה אילו הגיע לשלטון. הוא הרי אמר ‘תשכח ימיני הבוגדת אם אשכח את שמאל הירדן’… [אבל] במחזה ‘שמשון’ ז’בוטינסקי מספר איך שמשון יושב כשופט ובא אליו אדם וטוען שחלקת אדמה שייכת בחציה לו. ושמשון צועק עליו: ‘טיפש שכמוך. אם אתה רוצה חצי תדרוש הכול’… אפשר להציע לערבים כל מיני דברים. אבל זה לא יעזור. הם לא יקבלו. אני מוכרח להגיד ‘כולה שלי’… אבל זה לא פשוט לומר לנערים ‘תשכח ימיני הבוגדת’ ואחר כך לומר — ‘תשכח’… אתה צריך לחנך אנשים כדי שיהיו מוכנים להיאבק. לחנך דור ולעשות אותו נלהב וזו בעיה. אקח את בגין באופן קונקרטי. כשקמה תנועת החרות ב־48’ היא המשיכה לשאת את דגל שלמות המולדת… ‘ירדן היא יצור מלאכותי בלי זכות קיום’. היא במרכאות. אבל לא ניזום מלחמה… כלומר: זו נשארת אמונתנו, אבל לא נעשה מלחמה אלא ‘והיה פן תקרינה מלחמה'”.14
אם בשנים הראשונות לקיומה של המדינה נשמע בגין נחוש בקריאתו לכיבוש עבר הירדן המזרחי ואולי אפילו קיווה לתמיכה של ברית המועצות ברעיון הזה — אחרי הכול, ירדן נהנתה מתמיכתה של בריטניה ה”אימפריאליסטית”, ובגין קיווה שברית המועצות תשתמש בתביעה הישראלית כדי לסלק את בריטניה מהמאחז שלה בירדן — אחרי מערכת קדש ב־1956 הלכו קריאות אלה והתמעטו. בגין עדיין קרא ל”איחוד המולדת”, סיסמה חשובה שניתן לראות בה כבר בשלב הזה שֵם מקוצר ופחות מחייב לשחרור יהודה שומרון ועזה ואיחוד ירושלים, אם כי מי שרצה היה יכול לקרוא בה גם התייחסות לעבר הירדן המזרחי בלי לנקוב בשמה של “המדינה הקרויה ירדן”.
מזרח הירדן כנחלת אבות או כטריטוריה ליישוב פליטים? או: תלוי מתי שואלים
בהדרגה החל בגין לדבר יותר ויותר על הצורך לפתור את בעיית הפליטים הערבים. בשנים הראשונות שלאחר קום המדינה הוא כינה אותם “בורחים”, אבל בהדרגה אימץ את ההגדרה המקובלת לגביהם בישראל ובעולם כולו. הוא גם התחיל לרמוז על תוכניתו ליישב את הפליטים, ולא רק במדינות ערב, כפי שנהג תחילה, אלא גם בתחומי ארץ ישראל.
בהינתן יחסו הערכי והרגשי העמוק לחבלי המולדת הכבושים במערב הירדן (יהודה, שומרון ורצועת עזה), ניתן לשער כי ב־9 במאי 1957, כאשר דיבר במסיבת עיתונאים בוושינגטון על יישוב פליטים בתחומי ארץ ישראל, הוא התכוון ליישובם במזרח הירדן. בגין אמר כי “ירדן” היא ממלכה מלאכותית אשר נוצרה בידי בריטניה תוך הפרת הצהרת בלפור שהבטיחה את ארץ ישראל כולה כבית לאומי, הדגיש כי הקמת “ירדן” היתה “חלוקה” של ארץ ישראל, ואז הוסיף וציין כי: “הדרך לשלום במזרח התיכון עוברת דרך איחודה מחדש של ארץ ישראל ויישובם ושיקומם של כל הפליטים הערבים במדינה יחידה ובת קיימא. אינני מאמין כי ניתן להציל לזמן ארוך את ‘ירדן’ מהתפרקות. אנו סבורים כי עמנו יש לו זכות היסטורית על טריטוריה זאת, כשם שיש לו זכות על תל אביב. בעיית האיך והמתי להפעיל זכות זאת היא בעיה אסטרטגית… ירדן תתפרק ביום בהיר אחד ועל ישראל לספח את כולה, באמצעים צבאיים אם הם דרושים, כחלק בלתי נפרד של מולדת העם היהודי”.15
כאן המקום לציין כי יחס דומה לירדן איפיין גם את דוד בן גוריון בתחילת שנות החמישים, כאשר הגדיר את גבול ישראל־ירדן “מגוחך” וראה בירדן יצור מלאכותי שלא יאריך ימים. רק ב־1958, ועל רקע האיחוד קצר הימים של מצרים וסוריה (קע”ם), ראה בן גוריון בקיומה העצמאי של ממלכת ירדן גורם חשוב לביטחונה של ישראל. עד אז הוא בחן תכופות את האפשרות לכבוש את יהודה ושומרון ולספחם לישראל תוך הענקת אוטונומיה לתושביהם הערבים.
בגין חזר על תוכניתו זו בנאומו בוועידה החמישית של תנועת החרות ב־24 בנובמבר 1958. “ביום בו נעלה לשלטון”, אמר בגין באותה ועידה, “נעמיד בפני עמי ערב ברירה בין חתימה על חוזה שלום לבין עובדה של יחסי שלום. חוזה כי ייחתם ייכללו בו התנאים הבאים: 1. הוצאת כל החילות הזרים מארץ ישראל השלמה. 2. הכרה בארץ ישראל המאוחדת כמדינה עברית בה יינתן שיקום מלא לפליטי 1948 ויובטח שיווי זכויות לכל תושביה ללא הבדל מוצא ודת. 3. תשלום פיצויים עבור נזקי המלחמה של ישראל והחזרת הרכוש שנשדד מיהודי ערב… אם יבחרו עמי ערב לקיים מצב מלחמה, ישתמע כי זכותנו לקיום כוללת ‘יוזמה הגנתית'” (ביטוי שבגין השתמש בו תכופות, ואשר משמעו היה שישראל רשאית לפתוח במלחמה יזומה כדי להחזיר לידיה את שטחי המולדת הכבושים).
ב־16 בדצמבר 1959, בנאום שנשא בכנסת כחודש לאחר שמפלגתו הובסה בבחירות לכנסת הרביעית, מתח בגין ביקורת על הממשלה, שנסוגה מעמדתה הקודמת כי בעיית הפליטים תיפתר כחלק ממשא ומתן ישיר לשלום בין ישראל ועמי ערב, והיתה מוכנה עתה לדון בבעיה במסגרת נפרדת או באמצעות מתווך. בגין קרא להשיב בלאו מוחלט ללחץ שהפעיל האו”ם בסוגיה הזאת: “אין פתרון לבעיה זו במדינת ישראל אך יש לה פתרון בארץ ישראל המאוחדת. קיום זכות נצחית בשילוב עם פתרון אנושי של בעיה אנושית — זו התשובה”.16 בכך רמז בגין כי יהיה אפשר ליישב את הפליטים באותם חלקי ארץ ישראל שהוא קרא לשחרורם. הכותרת שניתנה בעיתון לנאום היתה: “במקום ציפייה לנסים — מתקפת־נגד מדינית וכוננות כלכלית”. כלומר: כלים מדיניים, התמודדות במערכה כלכלית, אך לא עוד קריאה למלחמה יזומה לשחרור שטחי המולדת.
השינויים האידיאולוגיים בראי הסמלים או: גודל החזון כגודל המפה
על השינוי שחל בהתייחסות של בגין אל מזרח הירדן ניתן ללמוד גם מהשינויים שחלו בסמלים של תנועת החרות ובשימוש שנעשה בהם. אחרי הכול, כל מי שעוסק בבגין יודע מה רבה היתה החשיבות שהוא ייחס לסמלים ולטקסים.
ד”ר אופירה גראוויס קובלסקי חקרה את השינויים האלה והציגה את מחקרה בכנס שנערך לציון עשרים שנה לפטירתו של מנחם בגין: בשנת 1938 קבע אצ״ל את סמלו — מפת המנדט הבריטי על רקע יד מניפה רובה והסיסמה “רק כך” (כלומר, רק בכוח הנשק תשוחרר המולדת). גם הקק”ל ותנועת המחנות העולים קבעו בסמלן את מפת ארץ ישראל על שני עברי הירדן, אבל בלי גבולות מדיניים מוגדרים. עד 1939 השתמשה גם המפלגה הרוויזיוניסטית בגירסה זו של “מפת ארץ ישראל השלמה”, ולאחר מכן היא אימצה את מפת המנדט.
באספות עם שבהן הופיע בגין לאחר קום המדינה ופירוק אצ״ל הוצב סמל האצ”ל בקדמת הבמה, אך הסיסמה “רק כך!” הלוחמנית הוחלפה כבר אז בסיסמה “מולדת וחרות”. ביטאון התנועה “חרות”, שהופיע בשנים 1965-1948, נשא ככותרת משנה מתחת לשם העיתון את הסיסמה: “לשלמות המולדת, לקיבוץ גלויות, לצדק סוציאלי, לחרות האדם”. סמל מפת המנדט (ללא הרובה המונף שאופסן בינתיים) לא הופיע בשער העיתון, אלא מוזער והוגלה לירכתי עמוד 3 או 4, כסמליל של מדור קטן שנקרא “בתנועה”. גם משם נעלם הסמל לקראת סוף חודש מרס 1953.
השינוי הורגש גם בוועידות התנועה: בוועידות האלה נהגו להציג על במת הנואמים תמונה של ז’בוטינסקי (שהלכה וגדלה מוועידה לוועידה) ואת סמל מפת המנדט (שהלך וקטן). כבר בוועידה השנייה של חרות בפברואר 1951 דרש שמואל תמיר, נציג סיעת למרחב האופוזיציונית לבגין, להסיר את הסמל ואת הכתובת “תנועת החרות — מיסודו של הארגון הצבאי הלאומי”, וטען כי לא ראוי שמפלגה במדינה דמוקרטית תתהדר בסמל ובייחוס מחתרתיים. בגין הסכים עם רוח הדברים, אבל נמנע מלקבל החלטה רשמית ברוח זו. ב־1977 חוקת תנועת החרות עדיין קבעה כי שם התנועה הוא “תנועת החרות בארץ ישראל מיסודו של הארגון הצבאי הלאומי” וסמל התנועה הוא “מפת ארץ ישראל השלמה ועל הרקע שלה יד מחזיקה ברובה מכודן והכתובת מולדת וחרות”. בפועל נשארה מפת המנדט, הכוללת כמובן את עבר הירדן המזרחי, על פנקסי החבר של תנועת החרות עד 1988 — השנה שבה התמזגו תנועת החרות והמפלגה הליברלית מיזוג מלא. אפשר ששכחו לשנות את הסמל. ואפשר כי תעודת חבר הטמונה בארנק או במגירת שולחן הכתיבה אינה דומה לכרזת בחירות או לדגל על בימת נואמים.
דומה כי במרוצת השנים הבין בגין כי קריאה בקול רם לכיבוש עבר הירדן אינה מעלה את מספר הקולות שחרות מקבלת בבחירות לכנסת. ובאופן גרפי — מספר המנדטים עומד ביחס הפוך לגודל השטח, בסנטימטרים רבועים, שתופסת מפת “שתי גדות לירדן” בכרזות הבחירות של המפלגה…
ארץ ישראל המערבית או: לפחות זה
בזמן הזה, שבו חל כרסום זוחל בהתבטאויות של בגין על עבר הירדן המזרחי, לא ניכר כל סימן לשינוי ביחסו לשטחי ארץ ישראל המערבית שהיו נתונים תחת כיבוש ירדני (יהודה ושומרון) או מצרי (רצועת עזה). ליחס הזה של בגין היו ממדים מדיניים, ביטחוניים, גיאופוליטיים, אך לא פחות מזה גם ממדים ערכיים־אמוניים. ממד הקדושה שזור בכתביו ובנאומיו.
ז’בוטינסקי, שנתפס בראשית דרכו הפוליטית כאנטי־דתי, הבין בסופו של דבר את המשקל המכריע שיש לאמונה בתולדות העם היהודי ובעתידו הלאומי, וביטא בשנותיו האחרונות יחס של הערכה כלפי אמונתם של בני אדם. “הירדן הקדוש”, הוא כתב, ואפשר שלא ביטא בכך אמונה אישית, אלא העניק לנהר את ממד הקדושה שהיה לו כל הדורות בעיני העם היהודי. בגין הוסיף לנדבך הלאומי־רציונלי של ז’בוטינסקי קרבה רבה למסורת ישראל ולקודשי ישראל. “יש למדינת ישראל ערובה אחת”, הוא אמר בפתיחת המועצה הארצית של תנועת החרות בסוף 1957. “היא כפולה והיא אחת. וזאת ערובתה של מדינת ישראל: א) האמונה בהשגחה העליונה. ב) צבא ישראל. ואין שום ערובה אחרת”.17
אם יחסו של ז’בוטינסקי לארץ היה כאל מולדת — ושום עם אינו מוותר על מולדתו — בעיני בגין המולדת היתה גם קדושה. קדושה מהיותה הארץ שהבטיח אלוהי ישראל בתורת ישראל לעם ישראל. האדמה קדושה וירושלים קדושה, והר הבית קודש קודשים, וקדוש דמם של הלוחמים לשחרורה ולהגנתה — כל אלה היו מרכיבים מרכזיים, ובמינון גבוה, בכתיבה של בגין ובנאומיו בשנות המחתרת ובראשית שנות המדינה. ככל שנקפו השנים והשתנה סגנון השיח הפוליטי בארץ הפחית בגין את המינון, אך אף פעם לא נמנע ממנו לחלוטין. האמונה הזאת שיקפה מרכיב חשוב בנפשו, ומניע מרכזי בשיקוליו ובהחלטותיו.
מעבר לאהבת המולדת שלו, ולביטחונו המוחלט בזכותנו על הארץ המובטחת בהבטחה אלוהית לאבות האומה, הבין בגין כי ויתור על חלק כלשהו מנחלת האבות מחליש מאוד את תביעתנו על חלקי ארץ ישראל המוחזקים בידינו: במאמר שפירסם ב”חרות”, תחת הכותרת “זכות וכוח במדיניות”,18 ניתח בגין את הגישות השונות במחנה הציוני ביחס לשימוש בכוח לצרכים לאומיים ומדיניים. אנו, כתב בגין, מאמינים כי לא הכוח הוא אבי הזכות, אלא הזכות היא אם הכוח. ומי שמוותר על זכותו, ואפילו על “חלק” ממולדתו, נלחץ ויילחץ להוסיף לוותר. אולי זו הסיבה שגם כשהפסיק לדרוש את שחרור “שמאל הירדן”, הוא לא ויתר עליו במוצהר, ורק במשתמע, מתוך הכרה בממלכת ירדן וקריאה לחוסיין לדון עמו על חוזה שלום, ניתן ללמוד על שינוי יחסו אל חלקי ארץ ישראל הכבושים ממזרח לירדן.
לנדבך הלאומי־היסטורי ולממד הקדושה הוסיף בגין גם תפיסה דטרמיניסטית, שקבעה כי “חוק עולם” מחייב חפיפה מלאה בין המדינה היהודית והמולדת ההיסטורית השלמה של העם היהודי. על כך מצביע אמיר גולדשטיין במאמרו “משבר וצמיחה בדרכו של מנחם בגין אל המרכז הפוליטי”.19
למרות כל אלה ראינו כי במהלך השנים חל שינוי ביחס של בגין לעבר הירדן המזרחי. בספרו “תנועת החרות 1955-1949″20 מנתח יחיעם וייץ את הדינמיקה שהתרחשה בחרות בעקבות האופוזיציה הפנימית שקמה בה בהנהגת הלל קוק, שמואל תמיר וערי ז’בוטינסקי, וניצחונו של בגין עליה. לדבריו, הדרך שהתווה בגין, והיתה חלק מהתהליך שהוביל אותו לבסוף לניצחון בבחירות 1977, היתה התנערות מאופוזיציה פנימית רדיקלית תוך אימוץ עמדות שיקרבו אותו למרכז המפה הפוליטית, בניסיון להרחיב את מעגל התומכים במפלגה אל מעבר ליוצאי האצ”ל.הוועידה השלישית של חרות (אפריל 1954) סימנה את ניצחונה של הראייה החדשה של הפוליטיקה על השרידים הרדיקליים. “חרות לא נטשה את האידיאולוגיה הלאומנית הרדיקלית”, כותב וייץ, “אך שמה דגש על סוגיות חברתיות־כלכליות, ובעיקר הכריעה לטובת הדרך הפרלמנטרית וכנגד ‘הדרכים האחרות’, כגון הוצאת ההמונים לרחוב, מתן נשק ל’עם’, ‘פוטש’ צבאי או ירידה למחתרת”.
באביב ובקיץ 1953 עמדה ישראל תחת מתקפה רצחנית של מסתננים מירדן ושל “פדאיון” מרצועת עזה. פעולות הגמול של צה”ל לא הביאו להפסקת גל הטרור. מדינות ערב לא השלימו עם הישגי ישראל במלחמת העצמאות ולא ראו בגבולות שביתת הנשק של 1949 גבולות קבע, ובריטניה וארצות הברית תמכו בכמה יוזמות לשינויים טריטוריאליים לטובת הערבים. במאי 1953 ביקר בישראל מזכיר המדינה האמריקאי ג’ון פוסטר דאלאס. בפגישותיו עם מנהיגי ישראל רמז דאלאס על תוכניתו לוויתורים טריטוריאליים שתעשה ישראל למצרים ולירדן ול”בינאום פונקציונלי” של ירושלים, ועם שובו לאמריקה הוא הופיע בטלוויזיה וחזר מפורשות על דרישותיו אלה. על רקע זה הופיע בגין באספת־עם בתל אביב והכריז: “בפנינו עומדת הבעיה איך לשים קץ לשפיכות הדמים הגוברת והולכת. איך לסיים את מלחמת התוקפנות הנערכת נגדנו. והתשובה אחת היא: קדימה לַירדן! לחידוש שלמות המולדת!”21 אבל שימו לב: הכוונה של בגין בקריאה זו אינה ל”ירדן” המדינה, שבשנים האלה הוא הקפיד שלא לכנותה כך, אלא לנהר הירדן, כלומר לשחרור ארץ ישראל המערבית, חבלי יהודה והשומרון הכבושים בידי הממלכה ההאשמית.
את מדיניותו זו כינה בגין “מדיניות היוזמה ההגנתית”. בכך הוא כרך את ביקורתו על חוסר היעילות של פעולות הגמול עם תפיסתו ביחס לזכותו של עם ישראל על ארצו. מדיניות היוזמה ההגנתית נועדה לשחרר את חבלי הארץ הכבושים, ששימשו בסיס להתקפות של צבאות ערב ושל הפדאיון והמסתננים על ישראל. “מבצעי שחרור הם הגנה עצמית, עקירת האויב מבסיסו”, אמר בגין בנאומו בפתח הוועידה הרביעית של תנועת החרות, שבועות אחדים לפני מבצע קדש. “זאת הגנה לגיטימית. יש לעשותם לא בכל שעה, אלא בשעת כושר, בשכל טוב. בכל פעולה יש לעשות הכול כדי לחסוך דם, דם עברי שאין יקר ממנו”.
בהמשך אותו נאום חזר בגין וביסס את תביעתו זו לא רק על זכות ההגנה העצמית, אלא גם על זכותנו על ארץ ישראל: “הממשלה החדשה אשר תורכב על ידי תלמידיו של זאב ז’בוטינסקי תתייצב בפני הכנסת, תבקש מרוב חבריה אמון ותכריז — על דעת המקום, על דעת אבותינו הקדושים, על דעת בנינו הגיבורים, על דעת האומה, על דעת נבחריה באוזני כל היהודים, באוזני כל הערבים, באוזני כל עמי תבל, כי זכותו של עם ישראל על ארץ ישראל בשלמותה ההיסטורית לא עורערה, לא תעורער ואינה ניתנת לערעור על ידי שום כיבוש זר. זכות אלוהית היא, זכות נצחית היא, ובעזרת אלוהים נגשים אותה”.22
בגין הדגיש את שאיפתו לחתימה על חוזי שלום עם מדינות ערב — וזאת בניגוד לאותם הסכמי שביתת נשק שעליהם חתמה ישראל בתום מלחמת העצמאות. אבל הוא הבין כי מדינות ערב אינן מוכנות לשלום כזה, ולכן היה מוכן להסתפק לעת עתה ביחסי שלום. וכך הוא אמר על הנושא בפתיחת המועצה הארצית של תנועת החרות בדצמבר 1957:
“מלבד ‘חוזה שלום’ יש בעולם מושג של ‘יחסי שלום’. העולם יודע עמים שניהלו מלחמות במשך שנים רבות ולא הגיעו עדיין לכריתת חוזה שלום, אף על פי כן היו קיימים ביניהם יחסי שלום. ואם חוזה שלום איננו אפשרי בזמן הנראה לעין, אנו מציעים שישראל תדרוש ותבהיר מה הם יחסי שלום במקום חוזה שלום… מהי מהותם של יחסי שלום: א. ביטול מצב המלחמה. ב. הימנעות מוחלטת מכל התקפות. ג. לא איומי מלחמה ולא הכנות למלחמה. ד. ביטול החרם הכלכלי והמצור ביבשה ובים.
“ואנו חוזרים ואומרים: אם מדינות ערב מסרבות לחתום על פי התנאים שאנו הצגנו ל’חוזה שלום’, יש להן ברירה לקיים עם ישראל יחסי שלום הלכה למעשה על פי מהות זו… אנו לא נוותר בשום תנאים על זכותו של עמנו על ארצו, מולדתו השלמה, אבל אם מדינות ערב תקיימנה יחסי שלום, הרי נשאף להגשמת זכות זו בדרכי שלום. לעומת זאת, אם מדינות ערב מצד אחד מסרבות לחתום על חוזה שלום, ומאידך גיסא מסרבות גם לקיים יחסי שלום, אלא מקיימות מצב מלחמה, עורכות התקפות על מדינת ישראל, מאיימות במלחמת הכחדה, עורכות הכנות למלחמת השמדה, מקיימות חרם כלכלי, מקיימות מצור ביבשה ובים, אזי עולה לעיני העולם כולו הבעיה המוסרית הגדולה של זכות ההגנה העצמית… בהיעדר חוזה שלום, בהיעדר יחסי שלום ובתוך קיום רשמי של מצב מלחמה, בתוך איומים רשמיים של הכחדה, תסביר ישראל הלוך והסבר את המהות האמיתית של הזכות המקודשת של ההגנה העצמית, לאמור — היא כוללת גם יוזמה הגנתית… המלחמה עוברת. עמים צריכים לדעת ללחוץ ידיים. אחרי מלחמה בא שלום. אחרי שלום יכולה לבוא ידידות — בתנאי שתהיה הדדית… אנו לא רוצים בהשמדתם של עמי ערב. אנו נושאים להם את בשורת השלום והשחרור והקדמה. אבל אמרנו גם לערבים: אם תרצו יחסי שלום — יהיו יחסי שלום. היתה מלחמה, ועדיין נמשכת המלחמה ועלולה להיות מלחמה. ובכל זאת, יש תמיד נכונות לשלום אמת”.23
הקריאה הזאת של בגין לחתימה על חוזי שלום עם מדינות ערב לא זכתה בשעתה להבלטה. הן חסידיו והן מתנגדיו ראו בה “מילים יפות”, ולא מרכיב יסודי בתפיסה המדינית של בגין ויעד מדיני שבגין יחתור להגשמתו הלכה למעשה אם יגיע לשלטון. אולי זהו גם מקור התדהמה בתגובה להסכם עם מצרים, שדווקא האיש שנתפס כ”איש מלחמה”, שקרא למלחמת הגנה יזומה נגד שכנינו, הוא שחתר להסכם שלום והשיג אותו במחיר ויתורים טריטוריאליים ומדיניים מפליגים. ובכן, לא כתוצאה מהגעה אל כס השלטון, ולא בגלל ראיית מציאות שונה מעמדה שלטונית, עשה בגין את מה שעשה, שכן עשרים שנה קודם לכן, ממקומו באופוזיציה הדחויה והמנודה, הוא כבר הדגיש את חתירתו לחוזה שלום.
בקונגרס הציוני שנערך באפריל 1956 חזר בגין וקבע כי “זכותו של עם ישראל על ארץ ישראל השלמה בגבולותיה ההיסטוריים זכות נצחית היא ואינה ניתנת לערעור על ידי ‘כיבוש זר'”.24 לכאורה — הצהרה ברורה וחד־משמעית. דבקות ללא סייג בארץ. אך האם היתה גם דבקות במשימה?
מערכת הירחון “סֻלם למחשבת חרות ישראל” פירסמה מאמר ביקורתי על התנהלותה של תנועת חרות בקונגרס זה:25
“בגידה אינה משתלמת — לקח זה שוב יכלו ללמוד כל המטיפים ל’גמישות’ מטעמים ‘מעשיים’ ו’תכסיסיים’… בנאומו בקונגרס הציוני הכריז בגין: ‘אנו מציעים לקונגרס הציוני הזה לאמור לעם היהודי ולעולם כולו: זכותו של עם ישראל על ארץ ישראל בשלמותה ההיסטורית זכות נצחית היא שאינה ניתנת לערעור על ידי שום כיבוש זר.’ טוב ויפה. עכשיו היה רק צריך לקיים מה שהובטח. כלומר, לא רק לנאום, אלא גם להציע לקונגרס נוסח זה של מטרת הציונות או המדינה. והנה אירע להבטחה זו של מר בגין בדיוק מה שאירע להבטחתו בעניין השילומים. סיעת הצה”ר־חרות יצאה ממש מכליה להסכים לנוסח אחיד של ההחלטה המדינית של הקונגרס.
“משום מה? וכי מה ההכרח הלאומי שתהיה החלטה אחידה… וכי לא יותר בריא היה גם בשביל התנועה הציונית כולה שלא תהיה החלטה כזאת פה אחד?… [בגין] הלך או שלח את חבריו לוועדה המדינית של הקונגרס כדי לעשות את ההפך הגמור ממה שלמד מ’מורו ורבו’: לטשטש את המושג של שלמות הארץ ושחרורה מידי כיבוש זר. ול’סנן’ להחלטה המדינית המפאי”ת מאל”ף עד תי”ו את המשפט ‘הקשר ההיסטורי הבלתי מנותק בין העם היהודי לבין ארץ ישראל’… שים ידך על לבך, מר בגין… ואמור לעצמך: האם יש לזה איזה שהוא ערך מדיני? האם אין זה טובע ברוח הכללית של ההחלטה לשמור על המדינה בגבולותיה הנוכחיים? משום מה ויתרה סיעת הצה”ר־חרות על הצעה מדינית ברורה ומפורשת? האם לא מפני הסיכוי להגשמת ‘החלום’ שיכניסו אתכם להנהלה הציונית, שפירושו של דבר הוא: שותפות בכל הקערות, בכל המשרדים, בכל השליחויות וכו’ וכו’. ועתה היה לכם כאשר ראויים אתם שיהיה לכם: בגדתם בטוהר הדגל, בפשטות האמת הברורה, ועל כן בגדו בכם כל אלה שהבטיחו לכם לעשות עמכם חסד הפעם ולהכניסכם למוסד הפיקטיבי הזה אשר שמו הנהלת הסוכנות”.
במאמר זה תקף עורך הירחון ישראל אלדד את בגין וביקר אותו על דפוס התנהגות קבוע שלו: לא להציג דעת מיעוט אם אין סיכוי שתתקבל, גם במחיר מהילת הרעיון עד קבלת נוסח פשרני ולא מחייב. (לימים נראה כי כך נהג בגין גם בממשלת אשכול בהחלטות על קווי הנסיגה מסיני והגולן, ועל גבולות ירושלים וההתיישבות בכל רחבי הארץ.) כך יכול בגין לשאת נאום עקרוני נאה על שלמות המולדת בלי להיאבק על זכותו להעלות את הצעתו להצבעה ולרשום אותה בפרוטוקול — אפילו כדעת מיעוט. וכל זה כדי לנסות להיות חלק מ”הממסד”. לדעת אלדד ההימנעות הזאת גרמה בסופו של דבר למחיקת החזון: בקונגרס הבא אפילו לא תועלה הצעה; ובזה שאחריו — שלמות הארץ גם לא תוזכר.
חוקרים אחדים שניתחו את דרכו של מנחם בגין ממפקד מחתרת לוחמני לראש ממשלה המקיים שיחות שלום — בהם אריה נאור,26 אמיר גולדשטיין,27 זיו רובינוביץ וג’רלד שטיינברג28 — ציינו כמה שלבים בשינוי הטקטי אם לא האידיאולוגי שחל במהלך השנים באיש.
תחילה הבין בגין כי קווי הפסקת האש של 1949 נתפסים כסטטוס־קוו טריטוריאלי וכי קריאתו החוזרת ונשנית לתפוס שטחים מעבר לקווי הפסקת האש אינה מתקבלת באהדה. בשלב הזה בגין הסכים למעשה שעקרון שלמות המולדת יוגשם ב”אחרית הימים”. בשלב הבא הציב בגין יעד של השגת “יחסי שלום” עם שכנותיה של ישראל. הדבר איפשר לו לקבל את המצב הקיים בלי לוותר משפטית על שטחים שלא היו בשליטת ישראל באותה העת. (חוזה שלום היה מחייב את בגין להכיר בירדן כמדינה ריבונית ובכך להכיר בריבונותה על מזרח הירדן לפחות.) בגין לא אימץ את הרעיון כי “ירדן היא פלשתין” משום שלא רצה לוותר בהצהרה מעין זו על זכותנו ההיסטורית על מזרח הירדן.
ההיסטוריון אמיר גולדשטיין מייחס מניעים פוליטיים לשינוי שחל אצל בגין בתפיסת גבולות ארץ ישראל: כדי להגביר את התמיכה בחרות ניהל בגין משא ומתן ארוך עם הציונים הכלליים על הקמת גוש משותף, אך הציונים הכלליים סירבו לקבל את תפיסתו הטריטוריאלית. בגין סירב לוותר על התביעה היסודית למולדת השלמה בגבולות שראה בחזונו, אבל נראה שהיה מוכן לקבל את המציאות הטריטוריאלית הקיימת עד העתיד הרחוק במסגרת כינון “יחסי שלום” (ולא “הסכם שלום”). כפי שצוין קודם, יחסי שלום היו מאפשרים לו לקבל את המצב הקיים בלי לוותר משפטית על שטחים שלא היו באותה עת בידי ישראל. הנה כי כן, איחוד של חרות עם הציונים הכלליים ועם הפרוגרסיבים היה מלכד את מחנה הימין בישראל, ויוצר חלופה ליברלית בהשקפתה החברתית־כלכלית לתפיסה הדומיננטית הסוציאליסטית של מפא”י ומחנה השמאל; אלא שהמפלגות הליברליות סירבו לקבל את הניסוחים של חרות בעניין ארץ ישראל השלמה, וההתמתנות של בגין נועדה להתגבר על אבן הנגף הזאת בהתקרבותו אל המפלגות הליברליות.
בגין במבצע קדש ובעקבותיו או: מה מתברר? אין דין עזה כדין סיני
מלחמת סיני (הידועה גם בשם “מבצע קדש”) החלה ב־29 באוקטובר 1956 והסתיימה ב־5 בנובמבר. זה היה מבצע צבאי משותף של ישראל ושל צרפת ובריטניה: ישראל כבשה במהלך מהיר את רצועת עזה ואת רוב חצי האי סיני וריסקה את רוב היחידות של הצבא המצרי שחנו בו. אצל הבריטים והצרפתים היו העניינים יגעים יותר. שתי המדינות יצאו למלחמה בגלל התנגדותן להלאמת תעלת סואץ בידי מצרים כחצי שנה קודם לכן. אבל הכוחות שלהן יצאו לדרך באיחור ניכר, ואף שהם הביסו את המצרים, האחרונים הטביעו את ספינות המטען שהיו בתעלה וכך חסמו אותה לשיט.
ישראל יצאה למלחמה כדי לשים קץ לפעילות של הפדאיון — חוליות חבלה ורצח של פלשתינאים שהופעלו בידי המצרים. מחבלים אלה גבו ממדינת ישראל הצעירה מחיר דמים כבד מאז מלחמת העצמאות, ולא היה בפעולות הגמול של יחידה 101 וחטיבת הצנחנים כדי להרתיע את המצרים מהפעלת חוליות פדאיון נוספות. ישראל ביקשה גם להסיר את הסגר שהטילה מצרים על מצרי טיראן, ולסייע למאמץ הבריטי־צרפתי לשוב ולשלוט בתעלת סואץ, מתוך הבנה ששליטה כזאת תאפשר לספינות ישראליות להשתמש בתעלה. בחודשים שקדמו למלחמה התהדקו מאוד קשרי ישראל־צרפת, ונשק צרפתי זרם לישראל והיה משקל־נגד לנשק הרב שהוזרם למצרים בעקבות עסקת נשק גדולה שחתמה עם צ’כוסלובקיה. יש הקושרים את הסיוע שהגישה ישראל לפעולה הצרפתית־בריטית עם החוזה החשאי שנחתם באותם ימים בין ישראל לצרפת לאספקת כור גרעיני לדימונה.
ב־6 בנובמבר, עם השלמת כיבוש חצי האי סיני בידי צה”ל, נערך בשארם א־שייח’ מסדר ניצחון של חטיבה 9. במהלך המסדר קרא הרמטכ”ל משה דיין את ברכתו של ראש הממשלה בן גוריון לחיילי החטיבה:
הבאתם לסיום מוצלח המבצע הצבאי הגדול והמפואר ביותר בתולדות עמנו ואחד המבצעים המופלאים בתולדות העמים. שוב נוכל לשיר שירת משה ובני ישראל העתיקה: שמעו עמים ירגזון, חיל אחז יושבי פלשת, אז נבהלו אלופי אדום, אילי מואב יאחזמו רעד, נמוגו כל יושבי כנען, תיפול עליהם אימתה ופחד. אילת שוב תהיה הנמל העברי הראשי בדרום, ויוטבת, המכונה טיראן, תשוב להיות חלק ממלכות ישראל השלישית.29
דומה שהסגנון המליצי של הנאום הזה התאים יותר למנחם בגין. אבל התלהבותו של בן גוריון לא האריכה ימים.
ארצות הברית, שלא הובאה בסוד המבצע, ראתה בו קנוניה בריטית־צרפתית שנועדה לפגוע בהגמוניה שלה בנאט”ו, ודרשה מבעלות הברית לפנות את כוחותיהן מסיני ומאזור התעלה. ברית המועצות נחלצה להגן על בת חסותה מצרים, ופירסמה אולטימטום לפינוי סיני והתעלה מכוחות בריטניה, צרפת וישראל. לאולטימטום הגלוי נלוו איגרות סודיות, שבהן איימו הסובייטים על ישראל בהפעלת נשק גרעיני אם לא תיסוג מסיני. יום אחד לאחר “נאום מלכות ישראל השלישית” נכנע בן גוריון ללחץ של המעצמות, והורה לשר החוץ להודיע באו”ם כי ישראל מתחייבת לסגת מסיני בתוך חודשים אחדים. ההישגים היחידים שהיו לישראל מהמבצע היו פתיחת מצרי טיראן לשיט ישראלי והתחייבות אמריקאית לערוב לחופש השיט הזה.
ככל שהיה מדובר במנחם בגין, רצועת עזה היתה חלק בלתי נפרד מארץ ישראל המנדטורית וההיסטורית. בעצם ימי מלחמת סיני הוא נאם בבית ציוני אמריקה ואמר: “המטרה לאחר הפעולות הצבאיות היא כריתת שלום עם מצרים… כל שטח מחוץ לארץ ישראל, המוחזק כיום או שיוחזק מחר על ידי צבא ישראל, גורלו לא ייקבע אלא על יד שולחן הדיונים לכריתת שלום עם האויב”.30 בגין דיבר ברוח דומה גם לאחר תום הקרבות. וכך הוא אמר בעצרת־עם גדולה שנערכה לאחר המלחמה ברחבת בית העם בתל אביב: “לא יהיה שום ויתור ומיקוח על השטחים המשוחררים של ארץ ישראל, וגורלם של השטחים האחרים שצבא ישראל כבש אותם ייקבע ליד שולחן הדיונים של השלום, כי אין רצוננו במושבות ואין אנו אימפריאליסטים”.31 (כל הדגשות שלי, מי שקרא את הדברים האלה של בגין, והתוודע ליחסו אל חצי האי סיני כאל “מושבה”, לא היה רשאי להיות מוכה תדהמה כשוויתר על השטחים הללו בהסכם השלום עם מצרים. א”א.)
אין פלא אפוא שבגין תקף את החלטת הממשלה לסגת מסיני ורצועת עזה. בנאום שנשא ב־13 באפריל 1957 בעצרת־עם בשכונת התקווה, הוא תקף את “הנסיגה המבוהלת והרת האסונות עליה החליטה ממשלת מפא”י” והתפלמס עם שרת החוץ גולדה מאיר: יום לפני כן נאמה שרת החוץ בתל אביב, ואמרה שאם ייכנסו צבאות זרים לעבר הירדן, תגן ישראל על זכויותיה. בנאומו הגיב על כך בגין ואמר, כי “הלגיון [הירדני] עצמו מהווה לגבינו צבא זר התופס שטחי מולדת מקודשים דוגמת ירושלים העתיקה חברון ובית לחם, ועם ישראל לא ויתר מעולם ולא יוותר על אף שעל אחד של אדמת המולדת שבעזרת השם נשחרר מעול צבאות זרים”.
מי אמר “קיצוני”? או: מי צריך בגין כשיש בן גוריון
ב־1 בפברואר 1958 התאחדו מצרים וסוריה למדינה אחת בשם “הקהילה הערבית המאוחדת” (קע”ם), וחלום פאן הערביות של נשיא מצרים גמאל עבד א־נאצר החל לקרום עור וגידים. מנהיגי המדינה החדשה הצהירו כי בכוונתם להתכונן למלחמה בישראל, אבל ירדן ועיראק חששו כי לפני שתפנה לכבוש את ישראל תנסה קע”ם להשתלט עליהן כדי להקים את “המדינה הערבית הגדולה”. כדי להקדים תרופה למכה הכריזו מנהיגיהן על איחוד הממלכה ההאשמית של ירדן עם הממלכה ההאשמית של עיראק, אלא שהאיחוד לא האריך ימים, שכן כבר ב־14 ביולי 1958 בוצעה בבגדד הפיכה צבאית אלימה, ועיראק היתה לרפובליקה.
גם חוסיין מלך ירדן היה נתון בסכנה: הן קע”ם והן השליטים החדשים של עיראק לטשו עיניים אל המדינה השכנה. בריטניה הטיסה אפוא (מעל ישראל ובהסכמתה) אלפי חיילים מקפריסין אל הממלכה ההאשמית כדי לערוב לביטחונה. אפילו דוד בן גוריון, שדחה עד אז את הצעות צה”ל לבצע תיקונים בגבול המזרחי של המדינה ולהגיע אל נהר הירדן (והצעה מצומצמת יותר של הרמטכ”ל חיים לסקוב לתפוס את הר חברון ואת הרכסים השולטים על ירושלים), הורה על מהלך דיפלומטי מול ארצות הברית, כדי לבדוק אם תתמוך בהרחבת השטחים שבידי ישראל עד הירדן. אי אפשר לשכוח בהקשר זה את הצהרתו המפורסמת של בן גוריון, שאותה נשא בקונגרס הציוני ב־1937: “לאף יהודי אין זכות לוותר על זכות קיומה של האומה היהודית בארץ ישראל… זכות זאת לא תאבד בשום תנאי. אפילו אם בזמן כלשהו יהיו כאלה אשר יצהירו כי הם מוותרים על זכות זו, אין להם הכוח ולא הסמכות לשלול מהדורות הבאים זכות זו… זכותנו לאדמה זו, כולה, תקפה ושרירה לנצח”.32
מנחם בגין, שבראשית שנות המדינה קרא תכופות לכיבוש ירדן ולאיחוד המולדת בשלמותה, חידש עתה את תביעתו לפעולה בגבול עם ירדן כדי להביא לשחרור חלקי המולדת ביהודה ובשומרון שלא שוחררו במלחמת העצמאות. הוא קבע בנאום בכנסת ב־21 ביולי 1958 כי “כל שלטון בכל פינה בארץ ישראל, זולת העברי, הוא שלטון זר; כל צבא, על כל שעל של מולדתנו, זולת העברי, הוא צבא כיבוש נוכרי”, וקרא “להשיב לריבונות ישראל את נחלתו הנצחית”.33 כיום היינו מכנים קריאה למהלך כזה “קיצונית”, או “מחרחרת מלחמה”, אך עיון ביומני בן גוריון מאותן שנים (וכן מחקרים שונים שהתפרסמו מאז, בהם של משה ז”ק ושלמה אהרונסון) מלמדים כי ראש הממשלה עסק באפשרות הזאת, ובחן את היקף הכוחות הדרוש לביצועה ואת התנאים המדיניים והבינלאומיים העשויים לאפשר אותה. “להגיע אל נהר הירדן” היה חלום משותף לבגין ולבן גוריון באותן שנים. בראייה לאחור אפשר לפרש את הבוז הרב שרחש בן גוריון לבגין באותן שנים לא רק כהמשך העוינות שהיתה ביניהם בשנות המלחמה בבריטים, וכתוצאה מכך שבן גוריון שלל את שאיפותיו של בגין, אלא דווקא כפועל יוצא מכך שהוא עצמו עסק בחלומות מהסוג הזה, וראה בבגין נואם פופוליסטי, שאינו עושה דבר, אבל עלול לתבוע את זרי הדפנה אם יתגשם חלומו.
הכרסום באידיאולוגיה כתנאי לאיחוד עם הציונים הכלליים או: לא כרסום ולא שחיקה. עניין של ניסוח
תוצאות מערכות הבחירות לכנסת הראשונה (1949; ארבעה־עשר מנדטים לחרות), השנייה (1951; שמונה מנדטים) והשלישית (1955; חמישה־עשר מנדטים) איכזבו מאוד את יו”ר תנועת החרות. הוא אפילו התפטר מתפקיד יו”ר התנועה (לכמה חודשים) לאחר מערכת הבחירות המאכזבת לכנסת השנייה. כבר בבחירות אלו נתפס העיסוק בשלמות הארץ כאנכרוניסטי, והכישלון של חרות בבחירות היה תוצאה הכרחית של התעלמותה מבעיות החברה והמשק שהעיקו על הבוחרים. לאחר הבחירות לכנסת השלישית הבין בגין שכדי להצליח, ולהיות אלטרנטיבה למפא”י, יהיה עליו לאחד כוחות עם מפלגות אחרות, ולעבור מעיסוק בלעדי כמעט בשאלות ביטחון ומדיניות למעורבות בבעיות כמו חברה וכלכלה, עדוֹת ועולים, דיור ושיכון.
הצעד הזה לא היה פשוט כלל בשביל בגין. לא היה מדובר כאן אך ורק באסטרטגיית בחירות, אלא גם בוויתור על נדבך מתורת ז’בוטינסקי: ה”חד־נס”, או המוֹניזם. ז’בוטינסקי דרש שבתקופת המאבק להקמת מדינה וביסוסה יונף דגל אחד בלבד, דגל הרעיון המדיני לאומי, ויקופלו דגלי המאבקים המעמדיים והחברתיים. לפי ז’בוטינסקי, הנושא המדיני־לאומי היה חייב לקבל קדימות עליונה, וכל הכוחות היו צריכים להתרכז בהקמת מדינה עברית. נכון אמנם שהמדינה כבר קמה, ולפיכך היה ראוי ורצוי לתקן את חיי היומיום שלה, אבל בגין, שהירבה לתקוף את מפא”י על שזנחה את הרעיון הגדול של שחרור כל המולדת, מישכנה את העתיד תמורת חיי שעה ועסקה בכל מיני נושאים חברתיים וכלכליים למרות שהמולדת עצמה טרם שוחררה במלואה, התקשה לפנות לעסוק בכל אותם תחומים.
דומה כי מה שהכריע את הכף היו הכישלונות בבחירות וההבנה כי “שחרור המולדת” אינו מעניין את רוב הבוחרים. בגין חיפש שותפים לאיחוד כוחות, והמועמדת הטבעית היתה מפלגת הציונים הכלליים. חרות והציונים הכלליים היו מפלגות “אזרחיות”, שדגלו בכלכלה ליברלית ובהקטנת המעורבות של המדינה וההסתדרות באמצעי הייצור. לאחר בחירות 1955 לכנסת השלישית, שבהן זכתה חרות בחמישה־עשר מנדטים והציונים הכלליים ירדו מעשרים לשלושה־עשר מנדטים, פנה בגין אל מנהיג הציונים הכלליים פרץ ברנשטיין. במכתבו אל ברנשטיין לא התעלם בגין מ”ההבדלים האידיאולוגיים והמנטליים” בין שתי המפלגות, אך הביע תקווה כי יהיה אפשר לגשר עליהם. המגעים לאיחוד לא עלו יפה, בין השאר בגלל החשש של מקצת הציונים הכלליים שהמהלך של בגין היה תעמולתי בעיקר; והראיה — פרסום הפנייה לברנשטיין בעיתונות עוד לפני קבלת תגובתו של מנהיג הציונים הכלליים.
סבב שיחות ראשון התקיים כבר ב־1955, אחרי הבחירות לכנסת השלישית. לימים סיפר יוסף סרלין מהציונים הכלליים כי נציגי חרות התעקשו לכלול במצע המשותף את עקרון “שלמות הארץ”, שלא היה מקובל על הציונים הכלליים. חרות הסכימה אמנם להסתפק בתביעה עקרונית, הצהרה רטורית בלבד, בלי דרישה לביצוע מעשי, אבל גם ויתור זה לא הניח את דעתם של הציונים הכלליים. כישלון השיחות עם “הכלליים” ב־1955 איפשר לחרות להציב במצעה קריאה ל”איחוד מחדש של ארץ ישראל כולל ירושלים בירתה הנצחית”.
ב־1958, בסבב השיחות השני, גילו נציגי חרות גמישות בסוגיה זו, וביטויים כמו “שלמות המולדת” ו”שתי גדות לירדן” הועלמו מטיוטת המצע. חרות הסתפקה בהדגשת “הזכות”. בסופו של דבר נכשל גם הסבב הזה, בעיקר בגלל נושאים לא אידיאולוגיים. בין השאר תבעו הציונים הכלליים כי הכרעות יתקבלו במוסדות המשותפים ברוב של שני שלישים. בגין ראה בתביעה הזאת ניסיון להצר את צעדיו כמנהיג. מכשול אחר היה סירובו של בגין להשתלב בהסתדרות, והתעקשותו להמשיך לקיים את הסתדרות העובדים הלאומית.
במאמרו “משבר וצמיחה בדרכו של מנחם בגין אל המרכז הפוליטי הישראלי” משרטט ההיסטוריון אמיר גולדשטיין בבהירות כיצד ויתר בגין על דרכו של ז’בוטינסקי כדי לכבוש את מרכז המפה הפוליטית ולזכות בלגיטימציה.34 לדברי גולדשטיין, עוד גורם שפגע בשיחות האיחוד בין שתי המפלגות היה העובדה שבשלב הזה בגין עדיין לא היה משוכנע שהאיחוד הכרחי לצורך כיבוש השלטון. ההישג של חרות בבחירות לכנסת השלישית לימד אותו שיש למפלגתו פוטנציאל צמיחה גם אם תתמודד לבדה בבחירות, והוא השתמש בשיחות בעיקר לצרכים טקטיים. רק הבחירות לכנסת הרביעית, שהתקיימו בנובמבר 1959 ובהן זכתה חרות ב־17 מנדטים בלבד, שיכנעו אותו סופית בנחיצות האיחוד. כוחה של חרות עלה אמנם, אבל במעט ולא בהתאם לציפיות. “אלוהים לשלטון בחרתנו” התחלף ב”נשרת את עמנו באופוזיציה”. גולדשטיין מזהה כאן את קו פרשת המים של בגין. בגין הוכה ואף שקל להתפטר, אבל בסופו של דבר ידע לנצל את המשבר כדי לשכנע את חבריו בצורך להתגמש כדי להגיע לשלטון, ובעיקר בצורך בקו הסברה מתון יותר כדי להתקרב למרכז הפוליטי. כך נסללה הדרך להקמת גח”ל כעבור שש שנים. בגין הבין שיש צורך ב”רוויזיה של הרוויזיוניזם”: שבירת דימויים מימי אצ”ל והתנועה הרוויזיוניסטית. התמרכזות והשגת לגיטימיות. הוא זיהה את הצורך במחיקת הדימוי הפאשיסטי החוץ־פרלמנטרי, זה של ימי ההפגנות נגד השילומים ומסעות הבחירות כשתריסר אופנועים ליוו את מכוניתו. הוא החליט אפוא להמעיט בהפגנות, וראה באיחוד עם גורמים מתונים אנטיתזה לדימוי “הפרישה” מהמוסדות המאורגנים של היישוב בימי המנדט הבריטי. בגין הפנים את ההכרח שיש להענקת פרשנות מעודנת ופרגמטית לרעיון שלמות המולדת.
הצעד הבא של “הרוויזיה של הרוויזיוניזם” חייב פרשנות פרגמטית של רעיון שלמות המולדת. שינוי־נסיגה זה נסתר בשעתו מעיני רוב הציבור. בגין לא העביר שום החלטה פורמלית ברוח זו במוסדות חרות וגם לא התקיים דיון בנושא. חוץ מזה, באותה העת היתה חרות מפלגת אופוזיציה, ולא היתה משמעות מעשית להחלטותיה. השינוי נחשף רק ערב מלחמת ששת הימים, כשבגין הצטרף לממשלת האחדות הלאומית, וביתר שאת עם עלייתו לשלטון ב־1977.
השינוי לא הגיע לתודעת הציבור גם הודות לפתוס בנאומיו של בגין ובמאמריו. בגין המשיך לדבר בפתוס על “המולדת השלמה” ויריביו המשיכו לנגח אותו בסוגיה הזאת, כי רוב הציבור בישראל קיבל את הסטטוס קוו הטריטוריאלי שנוצר בתום מלחמת העצמאות. רבים בישראל — וכך הדבר עד היום — ראו בקווי הפסקת האש של 1949 “גבול בינלאומי מוכר”. מכיוון שכך, מי שהציג את רעיון שלמות הארץ, נתפס כאנכרוניסט “קנאי” (ובימינו — משיחי הזוי). הדבר חיבל במגעים עם הציונים הכלליים בשנים 1956-1955, והיה גם הקטליזטור לרוויזיה, למתן פרשנות פרגמטית חדשה לעיקרון שנתפס לפני כן כמקודש:
בוועידה הרביעית של חרות שיווק בגין את הוויתור על התביעה למימוש “עקרון שלמות הארץ” כהישג גדול: “בערב ההוא היתה שמחה גדולה בלב. בפעם הראשונה מקבלת מפלגה שנייה את העיקרון של מורנו ורבנו שבעדו הלכו בחורינו למוות”.35 כשהתחדשו השיחות ב־1958 תבע בגין שהניסוח יכלול את “עקרון שלמות המולדת”, אבל היה מוכן לצרף לו גם הצהרה על שאיפת המפלגה החדשה לשלום עם עמי ערב. הנוסחה החדשה היתה (בלשונו של אמיר גולדשטיין) הצהרת נאמנות לזכות לארץ ישראל השלמה לצד הכרה מעשית במציאות הטריטוריאלית החדשה של חלוקת הארץ.
גם אריה נאור כתב על כך בספרו “ארץ ישראל השלמה”, ואמר כי חרות נצמדה לנוסחה הזאת גם אחרי שהמגעים עם הציונים הכלליים כשלו: כדי להקטין את רתיעת הבוחרים מדבקותה של חרות ברעיון שלמות המולדת, הסכים בגין לדחות את הגשמת הרעיון ל”אחרית הימים”. חרות, הממעיטה בהצהרות על מזרח הירדן, ביטאה הסכמה לסטטוס קוו הטריטוריאלי ואימוץ גישה פרגמטית שלא נתפסה עוד מגונה בעיני בגין. אנו יכולים לראות אפוא, כותב אמיר גולדשטיין במאמרו “משבר וצמיחה בדרכו של מנחם בגין אל המרכז הפוליטי הישראלי”, כי לא רק למען האיחוד הספציפי, מטעמים טקטיים, היה בגין מוכן לנסיגה הרעיונית, אלא גם מטעמים אסטרטגיים, למען האיחודים בעתיד או מעבר לזה. לא כתוצאה מהגעה לשלטון, אלא למען השגת השלטון.
בנאומיו ובמאמריו של בגין נוצרה בהדרגה זהות בין “ארץ ישראל השלמה” ו”ארץ ישראל המערבית”. לא קדמה לכך שום החלטה מוסדית רשמית של גופי תנועת החרות. זו היתה סטייה נוספת, סמויה, של בגין ממשנתו של ז’בוטינסקי, שסירב להכיר בקריעת עבר הירדן המזרחי.
ב־25 באפריל 1961 קמה המפלגה הליברלית, כתוצאה מאיחוד הציונים הכלליים עם המפלגה הפרוגרסיבית. בתחילת 1963 פנה מנחם בגין למפלגה החדשה, והציע לחדש את השיחות לאיחוד. מרכז המפלגה הליברלית דחה את ההצעה, בעיקר בגלל התנגדותם הנחרצת של הפרוגרסיבים לאיחוד כזה, אבל גם לאחר הדחייה הזאת נמשכו הניסיונות והמגעים.
בעת הזאת בגין כבר היה נכון לעוד נסיגה אידיאולוגית: לא עוד הצהרת אמונים של שתי המפלגות לארץ ישראל. ההצהרה הזאת יכלה להתנוסס עתה אך ורק על דגלה של חרות. בגין לא דרש עוד “איחוד”, והסתפק בבלוק פרלמנטרי שכל אחד ממרכיביו יכול לשמור על זהותו הארגונית והאידיאולוגית. מכיוון שחרות, כתב בגין ב”חרות”, לא תסכים לוותר על “העיקרון המקודש הזה”, “לא הצענו איחוד, המבטל את הייחוד, אלא גוש המשאירו על כנו”.36
ב־1965, משנחתם סוף־סוף הסכם האיחוד של חרות והמפלגה הליברלית ל”גוש חרות ליברלים” (גח”ל), סוכם כי בפתיחה של המצע המשותף ייאמר, “תנועת החרות תוסיף לשאת בקרב האומה את עקרון שלמות המולדת…” והמובן מכך — תנועת החרות לבדה. זה היה עוד נדבך בדרך להפיכת נושא “שלמות המולדת” להצהרה מילולית חסרת משמעות מעשית. אפילו לא משמעות פרלמנטרית. בספרו “בגין לשלטון”37 התייחס אריה נאור להסכם וציין, כי “עיון מעמיק יותר בהגדרה מעלה שיש בה הפרדה בין אידיאולוגיה ופוליטיקה”. לא זו בלבד שעל ידי הדגשת מחויבותה של חרות לרעיון שלמות המולדת השתחררה ממנו המפלגה הליברלית, אלא שגם לגבי חרות מודגשת השאיפה בלבד. “תוסיף לשאת” את הרעיון, נאמר, ולא נאמר “תילחם למען” או “תתבע לממש” וכדומה.
“ניתן להתייחס לחתימה על הסכם גח”ל כאל נקודת ציון סמלית להעתקת כובד המשקל בתוך עמדתו האמביוולנטית מאמונה לפרגמטיות”, כותב נאור. “העובדה שמנחם בגין הסכים לעמוד בראש מפלגה שאינה מחויבת ל’רעיון המקודש’ בו דבק לאורך השנים… מעידה על הגמישות הפוליטית שהיה מוכן לגלות”. האינטרס הפוליטי המשותף גבר בקלות על האידיאולוגיה.
ובניסוחו של אחד ממקורבי בגין, בראיון שלא לייחוס: הגישה הכללית של בגין לחיים הציבוריים היתה שצריך לדעת ללכד כוחות גם בלי להסכים על הכול: צריך ליצור פלטפורמה מינימלית שלא תחייב אותך לוותר על עיקרי אמונה. להגיע למשהו שעליו אפשר לומר: “עם זה אני יכול לחיות”.38
לאחר הקמת גח”ל פרשו נציגי המפלגה הפרוגרסיבית מהמפלגה הליברלית והקימו את הליברלים העצמאיים. נראה שהם לא היו יכולים לחיות עם “זה” (בגין)… לקראת האיחוד טענו תומכי בגין כי אין הבדלים מהותיים בין המפלגות. אחרים סברו שחרות המירה את דתה. אף שבנאום שנשא בקיבוץ תל יצחק, שמייסדיו היו חברי תנועת הנוער הציוני, אמר בגין ש”חרות לא השתנתה”, מבקריה של חרות מימין (ובהם ד”ר ישראל אלדד בעיתונו “סלם”) טענו כי בחרות נשאר מעט מאוד מדמותה ההיסטורית. גם הברכות שהורעפו על בגין בעיתוני המרכז־שמאל — כולל מאמר מערכת ב”הארץ” מ־24 באפריל 1965 — יכולות להעיד שהשמאל הקדים את חסידי בגין בזיהוי התמורה האידיאולוגית שעבר מנהיגם.
בחירות 1965 נערכו אחרי הקמת גח”ל וגם בהן נחל בגין מפח נפש. הגוש החדש זכה ב־26 מנדטים בלבד ונשאר באופוזיציה. תוצאות הבחירות גם חוללו משבר חדש בחרות. לכאורה לא הועילה הפשרה האידיאולוגית. האופוזיציה הפנימית בהנהגת שמואל תמיר מתחה ביקורת על הצטרפות חרות להסתדרות הכללית ועל סירובה הנמשך להצטרף לקואליציה מתוך יומרה להמשיך להיות אלטרנטיבה לשלטון. חודשים אחדים של תחושת כישלון יחסי וביקורת מתמשכת הגיעו לשיאם ביוני 1966, בוועידה השמינית של תנועת החרות בכפר המכביה. בוועידה זכתה האופוזיציה לניצחונות בבחירת מוסדות הוועידה — ובגין התפטר. במשך שמונה חודשים לא היה לחרות מנהיג. רק בפברואר 1967, אחרי סילוקו של תמיר מהתנועה (הוא הקים את “המרכז החופשי”), חזר בגין להנהגה.
במאי 1967 ניצל בגין את המשבר הקשה ערב מלחמת ששת הימים והצטרף לממשלה בנימוק האולטימטיבי של צורכי המדינה. בכך הוא גם קיבל בעקיפין את הביקורת הפנימית שדרשה הצטרפות לקואליציה ונטש את הדרך שבה דבק בעקשנות עד אז (לשרת את העם מהאופוזיציה ולהיות אלטרנטיבה לשלטון). בגין הבין כי לא יוכל לקפוץ מספסלי האופוזיציה לכס ראש הממשלה בלי תחנת ביניים בקואליציה. המעשה שעשה כאן היה תמרון טקטי ולא תוצאה של שינוי אידיאולוגי.
ערב מלחמת ששת הימים או: בגין ג’נטלמן לא רגיל
בחול המועד פסח תשכ”ז באו לירושלים אלפי בני אדם שביקשו להשתתף ב”צעדת ארבעת הימים” ברחובותיה. הייתי אז בן שבע־עשרה. לילה קודם לכן הדבקתי עם קומץ מחברי תנועת “החוגים הלאומיים” כרוזים קטנים לאורך מסלול המצעד. “אנו צועדים בפרברים”, היה כתוב בהם, “כי הר הבית בשבי”. שוטר שתפס אותי מדביק כרוז לא ידע על מה אני מדבר.
ביום העצמאות ה’ באייר תשכ”ז, 15 במאי 1967, צעד ברחובות ירושלים מצעד צבאי מקוצץ. הסכמי שביתת הנשק עם ממלכת ירדן, שנחתמו ברודוס בשלהי מלחמת העצמאות, אסרו על ישראל להכניס נשק כבד לירושלים. לא היו טנקים ותותחים, ולא היה מטס של מטוסי קרב בשמי ירושלים. באותו יום ניצבנו אני וחברי לאורך מסלול המצעד המקוצץ וחילקנו תמונות של הכותל המערבי עם הכתובת “אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני”. על בימת הכבוד של המצעד היו ראש הממשלה לוי אשכול והרמטכ”ל יצחק רבין. במהלך המצעד דוּוח לשניים כי נשיא מצרים גמאל עבד א־נאצר החל להזרים כוחות צבא גדולים לחצי האי סיני.
במקביל דרש נאצר ממזכיר האו”ם או טאנט להוציא מסיני את כוחות האו”ם שהוצבו שם אחרי מבצע קדש. או טאנט לא היסס והורה לאנשיו להסתלק מחצי האי. עם פינוי כוחות האו”ם תפס הצבא המצרי עמדות בדרום סיני וחסם את מצרי טיראן. מצור ימי הוטל על אילת. ב־19 במאי החל גיוס מילואים נרחב בישראל. המשק הישראלי שותק. אשכול ניסה מהלכים מדיניים בינלאומיים כדי להביא להסרת הסגר והוצאת הצבא המצרי מסיני. הציבור הישראלי חש חוסר ביטחון הולך וגובר בפרשו את המהלכים של אשכול כהססנות. חרדה קיומית מפני מתקפה מצרית־סורית־ירדנית העיקה על הכול. מפקדי צה”ל לחצו על הדרג המדיני לצאת למתקפת מנע ולהכריע את צבא מצרים. במקביל גברו הקולות שקראו להחלפת אשכול, שהיה ראש הממשלה ושר הביטחון, או לפחות למינוי מצביא לשר הביטחון. מגעים קדחתניים התקיימו מאחורי הקלעים בהובלת אישים שונים ממפא”י, אחדות העבודה, המפלגה הדתית לאומית ועוד. הדרישה שעלתה מכל עבר היתה להקים ממשלת חירום לאומית, שבה ישתתפו גם מפלגות האופוזיציה — רפ”י של בן גוריון וגח”ל של בגין.
ב־2 ביוני 1967 סיכם מ’ מייזלס ב”מעריב” את “מאה השעות הקדחתניות שזיעזעו את הממשלה” וקדמו להקמת ממשלת החירום הלאומית: מייזלס כתב כי עשרה ימים לפני כן, כשהוא מתעלם מכל משקעי העבר ביחסיו עם בן גוריון, הזמין אליו בגין את ח”כ שמעון פרס מרפ”י וביקש שיבדוק אם בן גוריון יהיה מוכן לקבל עליו את ראשות הממשלה. כשהגיעה תשובה חיובית מבן גוריון (בהמשך, ב־27 במאי, נפגשו בגין ובן גוריון, פגישה היסטורית ראשונה מאז קום המדינה), נפגש בגין עם אשכול והציע לו לוותר על כיסאו למען בן גוריון, או לחילופין למנות את בן גוריון לשר הביטחון תחתיו. על כך השיב אשכול, “מר בגין היקר, שני הסוסים הללו כבר לא יוכלו לרוץ ביחד ולמשוך את אותה העגלה”.
משהבין כי להצעה הזאת אין תומכים במפא”י, ולאחר שתיאם את צעדיו עם רפ”י, הציע בגין כי משה דיין, שהיה אז ח”כ ברפ”י, יחליף את אשכול במשרד הביטחון. אנשי מפא”י, ואשכול בראשם, ראו בהצעה הזאת פגיעה קשה בראש הממשלה. בניסיון להיענות במידה מסוימת לרחשי הציבור הם הציעו שמשרד הביטחון יימסר ליגאל אלון (וכך מעמדה של מפא”י לא ייפגע והיא לא תיתפס כמי שנכנעה לתכתיב מבחוץ), ואילו דיין יהיה סגן ראש הממשלה. הפעם דיין הוא שדחה את ההצעה. אבל הלחץ הציבורי גבר. לאחר ימים אחדים הוצגה הדרישה למינוי דיין כשר הביטחון כדרישה אולטימטיבית של שתי מפלגות האופוזיציה, כאשר המפד”ל והליברלים העצמאיים מהקואליציה תומכים במהלך, שזכה גם לתמיכה בתוך מפא”י. צירוף גח”ל נעשה פשוט לאחר שבגין הבהיר כי למפלגתו לא יהיו תביעות נוספות מלבד צירופו וצירוף נציג הליברלים כשרים בלי תיק. ב־1 ביוני 1967 הוקמה ממשלת האחדות עם חירות ורפ”י בקואליציה ודיין בתפקיד שר הביטחון.
תיאור מדויק זה שמביא מייזלס מעיד על התפקיד המרכזי שמילא בגין בהקמת ממשלת האחדות ערב המלחמה. הצעותיו נתפסו כנטולות מניעים אישיים ומפלגתיים, והוא נתפס כמי שרק ביטחון המדינה וחוסנה חשובים לו. במבט לאחור ניתן להבין שלבגין היתה חשובה עצם הלגיטימציה שבכניסה לממשלה, וזו היתה חשובה לו יותר מהייצוג היחסי של מפלגתו ליד שולחן הממשלה. לאחר פטירתו של לוי אשכול והקמת ממשלה בראשותה של גולדה מאיר המשיך בגין בקו הזה, למרות ש”שעת החירום” של ערב מלחמת ששת הימים כבר חלפה. בממשלה זו קיבלה גח”ל לראשונה גם כמה תיקים ביצועיים (דואר, מסחר ותעשייה, פיתוח ותחבורה).
בגין כשר בממשלת האחדות הלאומית או: הפרוטוקולים של המלחמה ולאחריה
לאחר ניצחון הליכוד בבחירות 1977, הופתעו רבים בישראל מהצטרפותו של משה דיין לממשלת בגין בתפקיד שר החוץ. למי שעקב מקרוב אחרי מערכת היחסים בין השניים בימי הקמת ממשלת האחדות הלאומית ערב מלחמת ששת הימים, ובמהלך שנות כהונתה, המעשה של דיין לא היה צריך להיות בגדר הפתעה. תחילתו של התיאום הפוליטי בין בגין ודיין (או גח”ל ורפ”י), וההבנה כי יש מכנה משותף לתפיסה המדינית שלהם, היה כבר אז, בימי ממשלת החירום הלאומית שהוקמה ערב מלחמת ששת הימים.
התיאום ההדוק בין בגין ודיין, והתפקיד שמילא בגין באותם ימים, נחשפו במלואם ואושרו כעובדה היסטורית (ולא כ”הדלפות עיתונאיות”) עם פתיחת הפרוטוקולים של ישיבות הממשלה מסוף מאי ובמהלך חודש יוני 1967. אף שהפרוטוקולים אינם מוסיפים מידע רב למה שכבר נחשף בעיתונות, ובעיקר מאשרים את מה שהודלף לעיתונות בימי המתיחות ההם והתפרסם בגלוי בעיתונות, העיון בהם מאיר באור אחר את המניעים של הנפשות הפועלות בממשלת ישראל באותם ימים. לא כולם דאגו רק לקיומה של מדינת ישראל או לביטחונה. גם בשעות הקשות ההן היתה הפוליטיקה המפלגתית והאישית כוח מניע עיקרי. אך מעבר לכך: אפשר לזהות בפרוטוקולים הללו את דפוסי קבלת ההחלטות של בגין. אפשר לזהות בהם את הנושאים שעליהם היה מוכן להיאבק ואת מה שלא היה עקרוני בעיניו וללמוד על מה הוא התבטא בישיבות הממשלה ועל מה לא הגיב.
בסוף מאי ותחילת יוני 1967 התהדק המצור על ישראל. נאצר סילק את משקיפי האו”ם מסיני וסגר את מיצרי טיראן. התיאום הצבאי בינו ובין סוריה וירדן התחזק. הציבור בישראל חי בחרדה קיומית. האמון בממשלה ובעומד בראשה לא היה רב, ותביעות שונות להחלפת ההנהגה או לחיזוקה עלו מכל עבר. ראש הממשלה לוי אשכול היה ער לרחשי לב הציבור, אבל התקשה להיפרד מתפקיד שר הביטחון. הוא הבין את הכמיהה הלאומית לממשלת אחדות, אך קיווה שיהיה אפשר להסתפק במינוי דיין לתפקיד אלוף פיקוד הדרום. בישיבת הממשלה ב־31 במאי הודיע אשכול כי מבחינתו תפקיד שר הביטחון מיועד ליגאל אלון — איש אחדות העבודה, שהקימה ב־1965 “מערך” עם מפא”י — וכי הוא עצמו יסתפק בתפקיד ראש הממשלה. כניסת גח”ל לממשלה, ללא תיקים ביצועיים, לא נראתה בעייתית.
בשלב הזה התערב בדיון שר הפנים משה חיים שפירא מהמפד”ל. הוא דיווח על מגעיו עם דיין ועם גח”ל ואמר כי דרישתם למינוי דיין לשר הביטחון היא בגדר אולטימטום. “אם דיין לא ייכנס לא תהיה לנו ממשלת אחדות”, אמר שפירא. “שתי המפלגות האלה יישארו בחוץ… אתם האלופים, אנשי ‘הגנה’ ותיקים, לכם אולי יש אומץ וכוח ללכת בדרך זו. אנו [המפד”ל] מפלגה קטנה. אחדות העבודה אולי מפלגה גדולה וחזקה. היא יכולה ללכת בחוזק ואומץ. אנו — לא… אני מוכרח לומר לכם שהגענו היום לידי מסקנה כזאת שלא נוכל לשאת יותר באחריות”.
הדיון התחלף בחילופי האשמות בין שפירא ומרדכי בנטוב (מפ”ם) בשאלות מי אשם בכך שבישיבת הממשלה ב־27 במאי לא היתה הכרעה לצאת למלחמה, ואם גח”ל ורפ”י מעמידות עוד תנאים לכניסתן לממשלה. בנטוב אמר שהוא מעריך את עמדת בגין ואת הפטריוטיזם שלו הרבה יותר מאשר את אלה של שמעון פרס ורפ”י.
שר הפיתוח והתיירות משה קול (ליברלים עצמאיים) מסר על המגעים שקיים ביומיים האחרונים עם בגין ועם רפ”י: “בגין מתנהג כג’נטלמן בלתי רגיל. ניסיתי להשפיע עליהם שהם יקבלו הצעה זו של שלושה שרים בלי תיק וחברים בוועדת השרים לביטחון. אמרתי להם: אם אתם תחליטו אולי רפ”י תלך אחריכם. אמר לי בגין: אני לא תובע שום דבר בשביל עצמנו. והוא אפילו סיפר לי קצת על השיחה הטובה שהיתה לו איתך [עם אשכול] והוסיף ואמר: ללוי אשכול היו צרות עם בן גוריון. לי היו צרות יותר גדולות עם בן גוריון, אבל אני רוצה שגם אלו ייכנסו לממשלה. אם דיין יהיה שר הביטחון, העניין מסתדר היום. אין אנו דורשים פרופורציות ומפתח”.
על כך השיב אשכול במילים מרירות, שבהן הגדיר את עצמו כאחד מ”ניצולי שמעון פרס” והודיע שאין הוא מתכוון להתגרות שוב בגורל: “בוודאי משה דיין לא היה מתנגד לוּ הייתי מציע לוֹ להיות שר ביטחון. הוא מתנגד להיות סגן ראש ממשלה עם כל מה שקשור בזה. אבל כאשר אתה מציג את העניין שמשה דיין הוא לחוד ואחר כך יבוא מישהו ויגיד ‘ואיפה רפ”י’ ויכניסו את שמעון פרס — [לכך] אני לגמרי לא להוט. במקרה הטוב ביותר אומר שאני לא להוט. ואני עם שמעון פרס הייתי שנים יחד… אני מודיע לך [לאלון] שאין כוונתי לכך שמחר רפ”י תגיד זה לא מעניין אותנו שלמשה יש תפקיד צבאי, עכשיו תקבלו את שמעון לממשלה. אני גם כן קצת דואג לשלומו של השולחן הזה. יש לי לב מלא ‘זאבעס’ מאופן הדיבור, מאופן הכתיבה, מאופן ההתנהגות של שמעון. אני לא מציג אולטימטום, אבל יש לי איזה דבר… בייחוד אם אדם נכנס ללא תיק ותפקידו יהיה רק למרר את החיים”.39
בפגישות שנערכו אחר כך הציג גם בגין את מינויו של דיין לתפקיד שר הביטחון כדרישה אולטימטיבית של גח”ל. התיאום בין גח”ל לבין רפ”י והמפד”ל בנושא הזה מנע מאשכול כל אפשרות תמרון. כך נפל למעשה הפור. ב־1 ביוני הוקמה “ממשלת ליכוד לאומי”, שהיתה ממשלת האחדות הראשונה שהוקמה בישראל. אשכול מסר את תיק הביטחון למשה דיין, ונציגי גח”ל מנחם בגין ויוסף ספיר הצטרפו כשרים בלי תיק. עם מינויו של דיין לשר הביטחון איבד אשכול את ההנהגה הביטחונית, ומסר למעשה בידיו של דיין את ההכרעה על היציאה למלחמה ועל מהלכה.
ב־2 ביוני התכנסה בתל אביב ועדת השרים המורחבת לענייני ביטחון (בהשתתפות בגין ודיין) לישיבה עם פורום מטכ”ל. בישיבה זו דחה אשכול את תביעת קציני המטכ”ל לצאת לפעולה מיידית, אך עוד באותו יום כינס אשכול ישיבה עם דיין, ועם שר העבודה יגאל אלון, שר החוץ אבא אבן והרמטכ”ל יצחק רבין, ובפורום זה התקבלה ההחלטה לצאת למלחמה. בישיבת הממשלה, שהתקיימה במועדה הרגיל (בין השאר כדי שלא לרמוז על ידי כינוס מיוחד של הממשלה על קבלת החלטה מיוחדת) ביום ראשון 4 ביוני, לא נמסרה החלטה זו לכלל הממשלה כהחלטה חֲלוּטה, אבל בדיון נקבע כי: “הממשלה מחליטה לנקוט פעולה צבאית שתביא לשחרור ישראל מטבעת החנק הצבאית המתהדקת והולכת סביבה… הממשלה מסמיכה את ראש הממשלה ואת שר הביטחון לאשר למטה הכללי של צה”ל את מועד הפעולה”. כל שרי הממשלה, למעט שני שרים ממפ”ם, תמכו בהחלטה.40
במהלך אותה ישיבת ממשלה התנהלו חילופי הדברים האלה:
משה דיין: אני רוצה למסור דבר אחד כאינפורמציה לחברי הממשלה… ההנחה בצד הערבי היתה שישראל עומדת ערב הכרעה אם לצאת למלחמה או לא, אם לצאת להתקפה או לא מיד במסגרת של ימים. ההנחה שלהם [היא] שאם זה כך, עליהם להקדים ולהפציץ את שדות התעופה שלנו. הנוסח שלהם הוא כי ברגע שהרחיבו את הממשלה והוסיפו את השר בגין ואותי, זו כנראה המגמה.
מנחם בגין: השר [יוסף] ספיר לא הוזכר?
משה דיין: אינו מופיע בתור מחרחר מלחמה מקצועי… אני מצטט את המברקים שלהם. הם אומרים כי ברגע שנוספו בגין ודיין לממשלה, היא תגיע להכרעה, והיתה אצלם תגובה עם תאריכים, שביום זה וזה ישראל תעשה זאת וזאת.
למחרת בבוקר החלה מלחמת ששת הימים במתקפת־פתע של חיל האוויר על שדות תעופה במצרים, סוריה וירדן. במבצע אווירי זה הושמדו רוב חילות האוויר של מדינות ערב.
בגין ושחרור ירושלים או: איזה מזל שיש בי־בי־סי
בערבו של היום הראשון למלחמה, ולאחר שכל היום הפגיזו הירדנים את ירושלים, התכנסה הממשלה על פי בקשת בגין לדון בשאלת שחרור ירושלים. במהלך הישיבה סקר האלוף רחבעם זאבי את המצב בחזיתות, כולל ההפגזות על ירושלים, ולאחר מכן פתחו שרי הממשלה בדיון. היעדרו של שר הביטחון, שהיה באותה העת במטכ”ל בתל אביב, מנע קבלת החלטה מעשית.41
במהלך הדיון אמר יגאל אלון שיש לראות בהתקפה הירדנית עילה מספקת לתקוף את העיר העתיקה. בגין אמר שזוהי בדיוק הסיבה שביקש לכנס את הישיבה וקרא לממשלה לנצל את “שעת הכושר ההיסטורית”: “פעמיים הזהרנו את הירדנים. פעם אחת אמרנו שאם הם לא יגעו בנו אנחנו לא ניגע בהם, אבל הם בכל זאת פתחו בהתקפה. פעם שנייה חזרנו ואמרנו ‘תפסיקו ואז לא ניגע בכם’, והם בכל זאת המשיכו… הם פתחו לכל אורך החזית בארטילריה. זו תוקפנות מובהקת שמזכה אותנו בכל המובנים להתקפה נגדית. אני חושב שבמצב הדברים כרגע אנחנו יכולים עם שחר להיכנס לשם. אני מבקש מאוד מראש הממשלה להעמיד סעיף זה על סדר היום ונכריע. אתמול קיבלנו הכרעה היסטורית. אלוהים עזר לנו והתברר שזו היתה החלטה נכונה. אני חושב שאנחנו עומדים בפני שעת כושר שעוד לא היתה לנו דוגמתה בשביל המעשה הגואל הזה של העיר העתיקה”.
אשכול ניסה לצנן את הלהט. הוא סיפר כי התייעץ עם הרמטכ”ל לשעבר פרופ’ יגאל ידין, וכי ידין אמר “שזה טעון מחשבה ודיון”. כלומר, אין להיחפז בהחלטה בנושא. עם זאת, אשכול הסכים שההפגזה הירדנית מגלגלת לידי ישראל את ההזדמנות להיכנס לעיר העתיקה. בהמשך הדיון הכריז השר משה חיים שפירא כי אם העיר העתיקה תהיה בידינו, תהיה בעיה פוליטית וישראל תידרש להפוך את ירושלים לעיר בינלאומית. מרדכי בנטוב ממפ”ם הסכים לכבוש את העיר, אבל ביקש שזה לא יהיה תקדים לעתיד. אבא אבן הוטרד מאפשרות הפגיעה במקומות הקדושים בסערת הקרב, ואלון הציע לכתר את העיר בלי להיכנס בשלב הזה לתוכה. שר החינוך והתרבות זלמן ארן שאל, “בהנחה שיכבשו את העיר העתיקה, מתי מחזירים אותה ולמי”, ושפירא אמר ש”לא נחזיר אותה לירדן, אבל ל’עולם’ דווקא כן”. הנה כי כן, נראה כי שפירא, שר הפנים מטעם המפד”ל, סבר שירושלים שייכת לעולם הגדול ולא לעם ישראל. אלון הבין שהשיחה נסחפת למחוזות רחוקים, והציע כי ראשית כול תתקבל החלטה על כיבוש העיר “אם יהיה צורך צבאי” (כדי להפסיק את ההפגזות). הישיבה, מכל מקום, הסתיימה ללא החלטה.
בביוגרפיה “אשכול”42 כותב ההיסטוריון יוסי גולדשטיין על הדרך שבה התקבלה ההחלטה על שחרור העיר העתיקה: “בפתח המלחמה נתן דיין הוראה ברורה למטכ”ל: ‘אל תגררו אותנו למלחמה לא לנו. לא החלטנו ללכת לא לגדה ולא לירושלים’… ואולם הירדנים לא התמהמהו ופתחו חזית נוספת כבר בשעות הראשונות של המלחמה… אשכול שלח מיד שדר לחוסיין באמצעות האו”ם, והפציר בו להפסיק את הפעילות הצבאית התוקפנית”.
וגולדשטיין ממשיך: “בבוקר ה־7 ביוני העיר בגין את אשכול מוקדם מאוד. ‘עלי לספר לך דבר שאינו סובל דיחוי’, התנצל. הוא סיפר לו ששמע ב־4.00 לפנות בוקר חדשות בבי־בי־סי, ומהן נודע לו כי מועצת הביטחון של האו”ם קיבלה החלטה על הפסקת אש שאמורה להיכנס לתוקף בשעה 10.00 בערב. אשכול, שהיה בטוח בתשובתו השלילית של חוסיין לדרישותיו, התקשר מיד לדיין. זה הבטיח לו לפעול ללא דיחוי לכיבושה של העיר העתיקה. ב־7.00 בבוקר כינס ראש הממשלה בביתו את דיין, אלון, בגין ומספר שרים ואישים אחרים. שר הביטחון דיווח לנוכחים כי בתיאום עם ראש הממשלה, הוא הורה לחטיבת הצנחנים בפיקוד מוטה גור לכבוש את העיר העתיקה… כמו כן סיפר כי הורה להשלים את כיבוש הגדה המערבית”.
הוויכוח על גורל ירושלים החל כבר בישיבה הראשונה של הממשלה לאחר תום הקרבות. מנחם בגין נטל חלק פעיל בדיון.43
ראש הממשלה אשכול פתח את הישיבה ואמר: “הישיבה הזאת היא בעיני, ואני בטוח כי גם בעיניכם, מכובדת מהרבה ישיבות של הממשלה שהיו לנו במשך שנים. לא היה לי פנאי לעיין עכשיו בפרוטוקולים של הימים הגדולים במשך תשע־עשרה השנה של המדינה, של ימי הכיבוש והמאבק והקמת המדינה, אבל נראה לי כי לאור מה שקרה במשך שבוע ימים זה בחיי המדינה הזאת, מותר לי להגיד שזו הישיבה המכובדת מכל הישיבות [ב־1967 המילה “כיבוש” נאמרה לשבח; א”א]… הובסו צבאותיהן של מצרים, ירדן וסוריה… זו הפעם הראשונה מאז קום המדינה אוחדה ירושלים ויהודים יכולים להתפלל ליד הכותל המערבי, ליד קבר רחל, ולבקר במערת המכפלה… כיום מותר להגיד, ניצחנו במלחמה ועכשיו בעצם מתחילות דאגות השלום… לא אשכח את הקריאות אשר ליווני מהמכוניות ומהשריונים. כאשר ביקרתי באחד המקומות, הכניס אחד האנשים את ראשו למכונית ואמר: ‘אם תחזירו חלק מהשטח ששיחררנו, אני עוזב את הארץ'”.
שר המשפטים יעקב שמשון שפירא ניתח בדבריו את ההבדלים בין המעמד המשפטי של “הגדה המערבית”, ירושלים המזרחית ורצועת עזה, שהיו “חלק טבעי” של ארץ ישראל, לבין המעמד של סיני, שלא היה כזה. הוא הדגיש, שאם רוצים לספח את ירושלים המזרחית, יש לחוקק חוק מיוחד.
בגין נזעק: “קודם כול לגבי ירושלים. בעקבות דברי שר המשפטים הייתי מציע ומבקש שבשום פנים ואופן לא נשתמש במונח ‘סיפוח’. התרגום של המילה סיפוח הוא אנקסיה של אדמה שכאילו אין לנו בה אותן הזכויות שיש לנו. זה מזכיר את האנקסיה המפורסמת של בוסניה. מילה זו צריך למחוק ממילוננו. לו חלילה היינו משתמשים בה ביחס לירושלים, מההן הזה היית שומע לאו לגבי חלקים אחרים של ישראל. אני חושב שצריך לקבל את ההצעה המקורית והעיקרית של שר המשפטים לחוקק חוק שייקרא ‘חוק ירושלים — בירת ישראל’. ובסעיף הראשון נכתוב שירושלים השלמה היא בירת ישראל, ואז כל הבעיות של מינוח נופלות… ועכשיו ברצוני לומר… שמבחינת ירושלים דווקא הסכנה הגדולה היא להשאיר חלל ריק. אינני חושב שאנחנו נפגע במישהו אם נחוקק חוק. זה יעורר רק יחס של כבוד. בעוד שאם נשאיר את העיר העתיקה כספיח, זה מזמין את הלחץ: ‘תמסרו אותה לאיזו ועדה בינלאומית, תחזירו אותה, תזמינו את האו”ם אליה’. ואנחנו למדנו בתקופתנו שיש להגיע ל’פטה קומפלי’ [צרפתית: עניין עשוי וגמור] מדיני… לדעתי אנחנו צריכים להזהיר את עצמנו מהמתנה ביחס לעיר העתיקה. זו עיר אחת. זה חלק מהעיר ירושלים. אנחנו נחוקק את חוק בירת ישראל — ירושלים השלמה, העולם יקבל זאת בהבנה רבה ובאהדה רבה, כאשר באותו זמן נודיע על שמירת המקומות הקדושים לכל הדתות. אני הייתי על הר הבית וראיתי את המסגד. והגעתי למסקנה ששם אין מספיק יחס של כבוד. בקבר ישו לא ביקרתי, מסתובבים אנשים, זה מצטלם, ואחר עושה תמונות עם חברו. לדעתי היה צריך מסביב למקומות הקדושים להציב משמר כבוד של חיילי צה”ל שיתחלף מדי פעם, כדי שהעולם הגדול יראה איזה יחס יש לנו למקומות הקדושים. משמר כזה, שמתחלף על ידי טקס מסוים, יש לכך חשיבות פסיכולוגית ומדינית רבה מאוד”. (הצעת בגין לחוקק את “חוק ירושלים בירת ישראל” לא התקבלה לבסוף, ובגין לא תבע להעלותה להצבעה. בסופו של דבר בוצע איחוד ירושלים באמצעות צו מינהלי, ולא בהכרזה חוקתית. “חוק ירושלים” כזה, שבגין התכוון אליו, הועלה לימים בידי סיעת התחייה, שהיתה באופוזיציה, והתקבל בתמיכת הממשלה.)
בהמשך הישיבה דנו השרים בשאלה כיצד לבשר לכנסת, ולעולם כולו, שישראל מתכוונת לספח את ירושלים. הוויכוח היה בין מי שביקשו כמו בגין הצהרה “בשם ובמלכות”, ובין מי שקיוו שיהיה אפשר להצניע את המהלך, ולבצע אותו בלי “הצהרות בומבסטיות” ו”טון משיחי” ומילים כמו “לנצח”. לבסוף הוחלט להקים ועדת שרים קטנה לניסוח הההסדר הפורמלי הנוגע לירושלים. הוועדה הורכבה משר המשפטים ושר הפנים (שניהם שפירא) שר הדתות זרח ורהפטיג, בגין, דיין, ומרדכי בנטוב ממפ”ם, והוחלט להצניע את עניין הקמתה כדי שלא למשוך אש.
כעבור שבוע התכנסה הממשלה כדי לדון בנאום ששר החוץ אבא אבן עמד לשאת בדיון מיוחד של העצרת הכללית של האו”ם. מתוך כך נוצר צורך דחוף לנסח את מדיניותה של ישראל ביחס לירושלים ולשאר השטחים ששוחררו/נכבשו במלחמה.
גורל השטחים או: או”ם שמום
בישיבות שערכו ב־18 וב־19 ביוני דנה ממשלת ישראל בפעם הראשונה בגורל השטחים ששוחררו/נכבשו במהלך המלחמה. הוויכוחים שהתנהלו בישיבות האלה דומים לוויכוחים המתנהלים עד ימינו אנו. התבטאויותיו של בגין בדיונים הללו מרתקות, משום שעולה מהן שכבר בשלב מוקדם הזה הוא לא ראה בחצי האי סיני חלק מארץ ישראל, והיה מוכן לוותר עליו (ובשלב הזה גם על רמת הגולן) תמורת חוזה שלום.
בפתיחת הישיבה הראשונה, ב־18 ביוני לפני הצהריים, התנהל דיון ארוך (ארבעה־עשר עמודי פרוטוקול!) על… הרכב המשלחת הפרלמנטרית של ישראל לאו”ם. בגין נלחם כארי על שיתופם של שני נציגים מטעם גח”ל במשלחת, כי הרי מדובר בשתי מפלגות… בדיון שהתקיים למחרת ועסק בגבולות ירושלים, בגין דווקא קימץ במילים, ולא נלחם על הרחבת גבולות העיר על פי הצעתו של נציג המטכ”ל, האלוף רחבעם זאבי.
ועדת השרים המיוחדת הכינה שלושה חוקים. שר החוץ אבא אבן, שכבר יצא לניו יורק להשתתף בדיוני עצרת האו”ם, התחנן לדחות את הדיון וההצבעה עליהם כדי שלא לפגוע במאמציו הדיפלומטיים. עתה, בהמשך הישיבה הראשונה,44 סבב הוויכוח סביב השאלה אם הדחייה תחזק את עמדת ישראל או אולי תחליש אותה, שהרי אם יראו אומות העולם שישראל נמנעת מסיפוח ירושלים תחת לחץ, יביא הדבר להגברת הלחץ. בדבריו על ירושלים האריך בגין בדבריו, עם כל הלהט ההיסטורי מחד גיסא וההתפלפלות המשפטית והניתוח המדיני המייגע מאידך גיסא. הוא התנגד לדחיית החקיקה, אך היה מוכן לנסות לשמור על “צביון שקט” בכנסת כדי להקטין את הלחץ על המשלחת באו”ם.
שר המשפטים יעקב שמשון שפירא הסביר את החוקים: “החוק הראשון הוא חוק לתיקון פקודת עצם השלטון והמשפט אשר דן בהרחבת תחום השיפוט… של מדינת ישראל. ובעקבות חוק זה יבוא חוק לתיקון פקודת העיריות, שיקבע כי שר הפנים יכול לצרף את השטח האמור… לעיריית ירושלים. ויהיה צו נוסף, בעצם לא צו כי אם החלטה של הממשלה, אשר יקבע את גבולות נפת ירושלים, ולפי זה ייכנס השטח הנוסף לנפת ירושלים… החוק השלישי אין לו קשר אורגני, אבל הוא חשוב מאוד, כי דווקא בעניין זה השתדלנו לא לדבר בטונים נמוכים, אלא בצורה דקלרטיבית, וזה ביחס לשמירה על המקומות הקדושים”. הוא הציע לדחות את החקיקה עד לאחר כינוס עצרת האו”ם, אבל הדגיש שאי אפשר לקבל רק חלק מהחוקים, משום שמדובר במִקשה משפטית אחת.
שר התחבורה משה כרמל (אחדות העבודה) אמר שככל שההחלטה תידחה, כן יגבר הלחץ, ואילו שר החינוך זלמן ארן גילה לפתע שבחוקים כתוב “ארץ ישראל” ושאל איך יתורגם הביטוי. שר המשפטים הניח את דעתו, ואמר ש”זה קיים בחוקים שלנו כבר תשע־עשרה שנה, גם ביחס לירושלים וגם ביחס לגליל המערבי”. כאן הציג שר המשפטים לאישור הממשלה את הצו על השטחים שעתידים להיות מסופחים, אך העיר שעדיין יש בעיה באשר לאזור קַלַנדיה בצפון ירושלים, שעליו תצטרך הממשלה לקבל החלטה נפרדת, והבטיח שביום ראשון הבא יביא את מפת ירושלים, “עליה יושבים עכשיו אנשי צבא”.
בסופו של דבר החליטה הממשלה לאשר את שלוש הצעות החוק. נקבע כי הצעות החוק יוגשו לכנסת כעבור שבוע וכי בישיבת הממשלה הבאה יתקיים דיון על הצווים הדרושים לביצוע החוקים הנ”ל. לאחר מכן נמשכה הישיבה, והממשלה דנה על גורל סיני, הגולן, יהודה ושומרון ורצועת עזה.
מה נעשה עם כל השטחים האלה? או: בגין מוכן לסגת מסיני ומהגולן תמורת חוזי שלום
בתחילת הדיון על גורל השטחים חזר אשכול והסביר שהדיון דחוף משום שאבן מבקש לדעת איזו עמדה עליו להציג באו”ם. לאחר מכן הוצגה הצעת ועדת השרים לענייני ביטחון (בראשות אשכול, ובהשתתפות בגין, דיין ואחרים). הוועדה הציעה כי תמורת הסכמי שלום תהיה ישראל מוכנה לסגת אל הגבול הבינלאומי בסיני ובגולן. בגין היה שותף להסכמות אלה, ורק עמד על פירוז השטחים הללו לאחר הנסיגה. באשר לרצועת עזה — לא היו כל חילוקי דעות בוועדה ביחס אליה: היא חלק בלתי נפרד מארץ ישראל (על פי המנדט), ולכן אין לסגת ממנה.
חילוקי דעות התגלעו דווקא משמאל: היו שרים “אקטיביסטים” ממפא”י ומאחדות העבודה שדרשו שלא לוותר על מקורות המים ברמת הגולן, על אזורי ביטחון ועל שארם א־שייח’ בסיני. במהלך הדיון לא תמך בגין בדרישות האלה. לעומת זאת, הניסוח שלו, שמצא ביטוי בגירסה שהציג אשכול כסיכום הדיון וקבעה כי “הגבול העתידי עם ממלכת ירדן צריך להיות נהר הירדן”, עורר מחלוקת. אחדים מהשרים הסתייגו מהחזון שלו לגבי “מדינת ישראל גדולה עד נהר הירדן על כל הערבים היושבים בשטח”. גם בגין אמר שתוספת של מיליון וחצי ערבים למדינת ישראל היא בעייתית, והציע לקבע את מעמדם כעבור שנים אחדות.
במהלך הישיבה עלתה לדיון גם סוגיית הפליטים (של מלחמת העצמאות ושל מלחמת ששת הימים). השרים דנו באפשרויות שונות ליישוב הפליטים ב”גדה המערבית” (בקנטון מיוחד, כאוטונומיה או כיחידה “עצמאית יותר”, אולי באחריות משותפת עם ירדן) או בסיני, אך לא קיבלו החלטה בעניין. גם סוגיית המקומות הקדושים (בירושלים וביהודה ובשומרון) נידונה. מגוון ההצעות: מסיפוח מלא (כפי שסוכם על ירושלים) ועד הענקת “מעמד מיוחד”, שטמן בחובו אפשרות של הענקת מעמד בינלאומי.
הישיבה חודשה בשעות אחרי הצהריים.45 בתחילת חלק זה של הישיבה ביקש דיין למצוא שֵם לשטחים. בוועדת השרים דיברו על “הגדה המערבית”, אך כינוי זה כלל גם את ירושלים. דיין חשב שהשם “השטחים הכבושים” אינו טוב כל כך, ובגין הציע את השם “השטחים המשוחררים והמוחזקים” (כבר כאן הבדיל בגין בין יו”ש ועזה, המשוחררים, לבין סיני והגולן, המוחזקים).
בהמשך דבריו סקר דיין את המצב בירושלים והחליק בעדינות על נושא הר הבית. וכך קרה שהאיש שקיבל את ההחלטה ההיסטורית למסור את השליטה בהר הבית לידי הוואקף הפך בדבריו את הנושא הרגיש והנפיץ הזה לעניין טכני של “שמירה” ושל שעות פתיחה וסגירה: “אצל המוסלמים יש עניין המסגד [יום קודם לכן נפגש דיין עם ראשי הוואקף בירושלים ומסר לידיהם את מפתחות הר הבית]… עיקר התביעה שלהם הוא עניין התפילה במסגד. המסגד יהיה פתוח כל ימות השבוע, ולא רק יום אחד בשבוע. אשר לשמירה בחצר הפנימית, היו להם בעבר עשרים ושמונה שוטרים, היום יש ארבעה־עשר. השמירה מבחוץ תהיה שלנו, כשם שבעבר היתה של המשטרה. מתקנים חלק מהגג, תיקון שהוחל בו לפני זמן־מה. אם יצטרכו עזרה — יקבלו… יש עוד שאלה הקשורה בזה, ואם הממשלה לא תאמר אחרת אראה זאת כמאושר, והוא חופש התפילה… אני מציע שהמוסלמים מהגדה הזאת — לא הייתי אומר הגדה המזרחית — יוכלו לבוא בכל השבוע להתפלל… אנחנו אמרנו שננהג לגבי המקומות הקדושים בירושלים לא כמו שנהגו בנו ביחס לכותל המערבי, ועלינו לעמוד בהבטחה זו”.
בגין לא התייחס לשמירה בהר הבית ולזכות התפילה של היהודים במקום, ושתיקתו היתה כהסכמה. (עוד נראה בהמשך את הדברים שאמר בעניין לרמטכ”ל לשעבר מוטה גור.) בגין, שלא העיר דבר על מסירת הר הבית לידי הוואקף, לא התייחס גם לשאלות כמו האם נכון לקבוע מזוזה בכניסה למערת המכפלה ומי צריך להיות הממונה על הטיפול בה ובקבר רחל, ולא תבע להיות חבר בוועדת השרים המיוחדת לענייני יהודה ושומרון. לעומת זאת, הוא התעניין דווקא באחריות על סדרי השיטור בערים הערביות (צבא? משטרה?), העיר כי “אחד הדברים הדחופים ביותר הוא לבדוק את ספרי הלימוד”, והזדעזע מהצעתו של השר אליהו ששון לוותר על מרבית הגדה המערבית לטובת חוסיין ולשמור לישראל רק את ירושלים וסביבותיה: “למסור זאת לשלטונו של חוסיין?”
בהמשך הדיון התברר שגם בנושא סיני והגולן לא היו השרים תמימי דעים, וכי לא כולם תמכו ברעיון של נסיגה מאזורים אלה תמורת הסכם שלום ופירוז. שר הדואר ישראל ישעיהו אמר שישראל צריכה להמשיך להחזיק ברמת הגולן, ובדברו על הגדה המערבית הוא הכניס מינוח חדש לדיוני הממשלה: “עלינו להחזיק בה, זוהי ארץ ישראל השלמה,” אמר השר ממפא”י, ולא בגין מגח”ל. שרים אחרים הציעו עמימות בניסוח לגבי הגבול עם ירדן, בגלל חילוקי הדעות בממשלה. בסופו של דבר התקבלה הצעת הניסוח מבית מדרשם של בגין וגלילי: “באין חוזה שלום נשארת ישראל בגבולותיה הנוכחיים”.
במהלך הדיון הציע דיין ששליטת ישראל בתושבי השטחים תתבסס על ממשל צבאי. בגין, שהתנגד להמשך קיומו של הממשל הצבאי על ערביי ישראל, לא נאבק על דעתו בסוגיה הזאת, וגם לא עירער על קביעתו של דיין שאונר”א תמשיך לטפל בפליטים. דיין הזכיר רעיונות ראשוניים להתיישבות יהודית בבקעת הירדן, בחברון ובגוש עציון, והתנגד להם באומרו שישראל עוד לא החליטה מה יהיה עתיד האזור. בגין לא התערב בדיון. גם אם שתיקתו בעניין ההתיישבות היהודית בשטחים המשוחררים, והסכמתו בנושא אונר”א, יכולות להיות מוסברות בנטייתו לעסוק בעיקר בנושאים עקרוניים וסמליים ולא בנושאים “מעשיים”, הסבר זה אינו יכול לתרץ את שתיקתו המדהימה בעניין הר הבית. האם לא הבין את המשמעות ההיסטורית של “הצעדים הטכניים” של דיין? כשדיין דיבר על הסדרי התפילה למוסלמים בהר, בגין לא אמר מילה על זכותם של היהודים להתפלל במקום הקדוש ביותר לעם היהודי. האם עשה זאת משום שחשש שדעתו לא תתקבל? מתוך תשובתו הלקונית של בגין בערוב ימיו למכתבו של מוטה גור, שעוד תובא להלן, אנו יכולים ללמוד כי הר הבית לא תפס מקום מרכזי באידיאולוגיה של בגין. לכן הוא גם לא ניסה לשנות הסטטוס קוו שקבע דיין כשהגיע לראשות הממשלה. גם הסכמתו, ימים אחדים לאחר כיבוש סיני והגולן, לסגת מהם במסגרת חוזי שלום, מעידה שוב כי “מפת ארץ ישראל השלמה” של בגין היתה מפת המנדט הבריטי, ומה שלא נכלל בה ניתן למיקוח.
למחרת המשיכה הממשלה בישיבתה.46 בגין דיבר כבר בתחילת הישיבה, ואחרי שהעיר הערה חשובה בדבר הצורך למנוע עישון וצילום ליד הכותל המערבי בשבת, הוא עידכן את עמיתיו: “שמעתי הבוקר בבי־בי־סי בעניין הרובע היהודי בירושלים העתיקה. והדין וחשבון לא היה חיובי ביותר. זה לא נחוץ לנו בימים אלה. הבי־בי־סי אמר שהוצאנו מאתיים משפחות מהרובע היהודי, ועֵד ראייה מסר שלא ניתן להן שום שיכון אחר. אנחנו הודענו שהוצאנו שמונים משפחות, ונתנו להן שיכון חליף. בעניין זה צריך להודיע הודעה שאנחנו נתנו לאנשים שיכון, וצריך להוכיח זאת למעשה. עכשיו אנחנו לא נחזיר אותם למקום שממנו הוצאו, זה נעשה, אבל מה שצריך הוא לתקן את הרושם שאנחנו זרקנו אנשים לרחוב”. בגין התייחס לפינוי ערבים שפלשו לבתי יהודים לאחר נפילת הרובע היהודי במלחמת העצמאות. בתגובתו לדברים האלה הכחיש דיין את הטענה שהשמיע הבי־בי־סי ואמר שלכל אחד מהערבים שפונו ניתן פתרון חילופי — אם הוא ביקש אותו.
לאחר מכן עבר בגין לדון בנושא המדיני. “נקודת המוצא היא חוזי שלום”, הוא אמר לעמיתיו לממשלה. “העניין של חוזי שלום הוא לא תכסיסי, הוא עקרוני… זה עיקרון מקובל בתולדות האנושות [ש]כאשר יש מלחמה, בדרך כלל רוצים שתסתיים בשלום, ואיננו יכולים להסכים למצב מלחמה חוזר ונשנה. האם אתה סובר [פונה לשר ששון, שהתנגד לתביעה לחוזה שלום], על פי ידיעתך את המזרח, שנאצר יהיה מסוגל א) לפירוז בסיני, ב) לחופש השיט בתעלה ובמצרים — ללא חוזה שלום?… אם לזה יסכים, אני אסכים לחוזה שלום”. על פי הסעיפים המוצעים בהמלצות ועדת השרים לביטחון שהתקבלו פה אחד בעניין מצרים וסוריה, ברור שמשמעות דבריו של בגין בסוגיה הזאת היא נכונות לשיבה לגבול הבינלאומי תמורת חוזה שלום. “אני טוען שהוא לא יסכים. לא לזה ולא לזה…”
בגין המשיך: “ועכשיו אני בא לבעיות הקשורות בארץ ישראל המערבית. בוועדה הוצעו הצעות שונות. אחת מהן היתה קשורה לקנטון. אני חייב להביע תמהוני שמדינאים מנוסים ואנשים משכילים משתמשים בסיסמת הקנטון. אין קנטון, יש קנטונים; אם תסכים לקנטון ערבי, תצטרך להסכים לקנטון יהודי. אתה מכיר באוטונומיה של הממשל המקומי, באוטונומיה התרבותית והלשונית של תושבי המקום… אנחנו צריכים לסלק מונח זה מעל דל שפתינו, כי הוא יהיה לדעתי קנטוניזציה של ארץ ישראל. אם מקימים קנטון באזור שכם, ג’נין וטול כרם, האם אפשר יהיה להסביר למה לא הקמנו קנטון בעזה? אז יהיו לנו קנטונים ערבים… אשר לרעיון המדינה הפלשתינאית, ואני קושר זאת עם המושג של אוטונומיה, לדעתי המושג של אוטונומיה מוליך למדינה פלשתינאית בהיגיון הברזל של הדברים. אם אנחנו אומרים אוטונומיה, זו הזמנה למדינה פלשתינאית־ערבית־עצמאית”. כאן המקום להזכיר שכעבור עשר שנים, כשהגיע בגין לשלטון, הוא הציע את תוכנית האוטונומיה שלו כחלק מהסכם קמפ דייוויד וחוזה השלום עם מצרים. לכאורה היה כאן שינוי עמדה מהותי, והצעה שהיתה עלולה לגרום לאובדן ארץ ישראל המערבית. הסברו של בגין ביחס לשינוי עמדה זה היה שבקמפ דייוויד הוא הציע “אוטונומיה לתושבים ולא לשטח”.
בגין המשיך: “לגבי ההצעה להעביר את השטח לחוסיין — אנחנו נשלח את בנינו לקרב כדי להקים מדינה ערבית נוספת? או כדי למסור למדינה ערבית שטח של ארץ ישראל? כדי שתהיה לנו אנקלאוה [מובלעת] בתוך ארץ ישראל שממנה אפשר לירות לתל אביב? בשביל זה ניהלנו מלחמה?… כל הפתרונות הללו הם לדעתי רעים ביסודם ולא צריך להציע אותם. כל אחד יכול לשאול מה אני מציע לגבי מיליון וחצי ערבים. מעולם לא אמרתי שזו שאלה קלה לפתרון. זו שאלה קשה לפתרון. ולכן אני התחננתי בוועדת השרים לענייני ביטחון, ואני מוכן לחזור על זה כאן: אל נא בחופזה… נאמר לאמריקה שנחפש פתרון. כל פתרון קונקרטי עכשיו, פירושו הזמנת לחץ עלינו, או להקמת מדינה פלשתינאית או למסירת שטח לחוסיין. ובינתיים נפסקה הריבונות שלהם ואנחנו צריכים לדאוג לעליית הריבונות שלנו.
“בקשר לבעיית הפליטים: אני חושב שצריך לטפל בבעיה זו בכל הרצינות, וצריך לומר לעולם שאנחנו מטפלים בזה. זו בעיה אנושית מוסרית גדולה. אנחנו למודי ניסיון בשטח זה. ואנחנו צריכים לדאוג יחד עם גורמים אחרים לפתרון הומני של בעיה זו. אינני מבין איך מציעים להעביר מאתיים אלף פליטים מרצועת עזה לשטח אחר. האם כך נפתור את הבעיה? אני חושב שהצעת השר אלון ביחס [להעברת הפליטים] לאל־עריש היא הצעה טובה וחיובית. צריך לטפל בזה. פעם עַם ישראל כולו חיפש פתרון באל־עריש. מדוע זה פסול?… באשר לארץ ישראל המערבית — אני מעדיף, במקום להגיד שנהר הירדן הוא הגבול, להגיד שריבונות מדינת ישראל חלה על השטח שעד הירדן. צריך להחדיר בדעת הקהל שאנחנו פה, בארץ ישראל המערבית, לא בזכות הכוח אלא בכוח הזכות [גם בהערה זו הבחין בגין במפורש בין “ארץ ישראל המערבית” לשאר השטחים שנכבשו במלחמה; א”א]… במסמך הזה צריך לכתוב שאנחנו צריכים לשאוף לאיחוד כלכלי עם עבר הירדן המזרחי. זו שאיפה חיובית וטובה. אני חושב שזה רעיון חיובי, ששתי המדינות מחפשות דרך לפיתוח משותף, אבל איני עומד על זה”. (בהערה זו נפרד בגין, גם פורמלית, מתביעתו הישנה על מזרח הירדן, עשר שנים לפני שהגיע לשלטון.)
שר המשפטים שפירא חלק על הטענה של בגין, שיהיה אפשר לשלוט במאות אלפי ערבים בשטח שיסופח לישראל ולהטיל את האחריות לטיפול בהם על אונר”א. האם ערביי השטחים יקבלו אזרחות? הרי העולם לא ייתן להחזיקם במעמד אחר. ייתכן שבעקבות טיעוניו אלה של שפירא שיכלל בגין לימים את תוכנית האוטונומיה שלו, והציע אזרחות ישראלית למי שירצה בה, “אך בלי כפייה”.
בשלב הזה של הדיון הציג שר העבודה יגאל אלון תוכנית סדורה של מה שנקרא לימים “תוכנית אלון” (וניכר שהיתה מוכנה אצלו, לפחות ברמת החשיבה, עוד לפני המלחמה). אלון גרס כי לא רק גבולות “החלוקה” מ־1947 מתו, אלא שגם גבולות הסכמי שביתת הנשק מ־1949 צריכים לעבור מן העולם, והכריז כי “לא יימסר מארץ ישראל המערבית אף דונם אחד לשום מדינה שכנה”.
ואלון הוסיף ואמר: “אילו הארץ היתה שלמה ב־1949 ספק אם היה צורך במלחמה של 1956 ושל היום. לדעתי, שליטתנו בבקעת הירדן היא הכרח שאין לוותר עליו. על כן, מה שלא יהיה עם האוכלוסייה, על בקעת הירדן אין לוותר. אני הייתי מרחיק לכת ואומר: אילו היתה לי ברירה, או שלמות הארץ על כל האוכלוסייה כנוסח הצעת השר בגין או ויתור על הגדה, אני בעד שלמות הארץ עם כל הערבים. אבל אני חושב שישנה אפשרות שלישית… והיא בהחלט ניתנת, מציאת סטטוס מכובד, לא קולוניאלי, לערביי המשולש, או השומרון. גם אני מצטרף לפירוש היורידי והפוליטי שנותן השר בגין למונח קנטון… היות שאנחנו מדברים גם כלפי חוץ, טוב שנחפש מינוח שלא יקומם. אני לוקח אפשרות מקסימלית, לא קנטון, לא חבל אוטונומי, אלא מדינה ערבית עצמאית מוסכמת בינינו וביניהם במובלעת המוקפת טריטוריה ישראלית בהרי אפרים, אפילו עצמאית במדיניות החוץ שלה. אני לא רוצה בזה. אני חושב שאפשר להגיע עם מדינה ערבית…”
בגין: “אתה מתאר לעצמך את הנאומים וההצבעה של מדינה כזו באו”ם?” (ההערה של בגין מעניינת. לכאורה מה שהטריד אותו בדברי אלון לא היתה הבעיה של הקמת ישות מדינית זרה במולדת ההיסטורית, אלא דפוס ההצבעה באו”ם של המדינה הזאת, שתתווסף ליותר מעשרים מדינות ערב הקיימות.)
אלון: “אינני מפחד מזה… אני מודאג משתי התעודות שהוגשו בסיכום, אחת על ידי ועדת השרים לענייני ביטחון ואחת על ידי השר דיין, כי בשתיהן יש נקודה חלשה ומסוכנת. משאירים את הפתרון הקבוע בעניין בלתי מגובש, אפילו כלפי פנים… השארת המצב נזיל זה אומר להזמין לחצים מכל העולם. ודאי שאני מברך על ירושלים השלמה… [אבל] מכלל הן משתמע לאו… אם על זה מחליטה מדינת ישראל, ברור שכל מה שנוגע להר חברון ולהרי אפרים העניין פתוח וכל מי שירצה ישיא עצות, היום עצות חיוביות, מחר עצות באיומים ומחרתיים עצות בסנקציות”. אי אפשר לקרוא את הדברים האלה, של השר מאחדות העבודה, בלי לזכור שבהיותו ראש הממשלה, נמנע בגין מלהחיל את החוק הישראלי על יו”ש, והסכים “להשאיר פתוח” את נושא הריבונות בשטחי האוטונומיה.
ואלון המשיך: “אם לא נקבע עובדות חוקיות והתיישבותיות, אינני יודע אם לא נחזור למה שהיה כאן לפני המבצע… עכשיו אני רוצה לומר מה אני רוצה, ומה לפי דעתי אנחנו צריכים לרצות. אני מציע לחבר למדינת ישראל, נוסף לירושלים רבתי, את כל הר חברון על האוכלוסייה שבו מינוס הפליטים שבו. לצרף את הדרום של הגדה המערבית לישראל, לרבות הערים שבה, במעמד דומה לערביי הארץ בגליל המערבי ובמשולש הקטן… [אלון הציע אפוא סיפוח חלקי. בגין לא הציע בדיון הזה את החלת הריבונות הישראלית מעבר לירושלים]… הדבר הזה נחוץ לנו גם כדי להרחיב טריטוריה וגם כדי להבטיח את עתידה של ירושלים בשטח כולו. זה מבטיח לנו שליטה על חוף ים המלח… אני מציע להכליל בתוך מדינת ישראל… גם אם לצורך העניין נצטרך לקרוא לזה ארץ ישראל, את בקעת הירדן מבקעת בית שאן… עד ים המלח ומקום המפגש עם השטחים הישראליים של הר חברון, באופן שתיווצר רציפות טריטוריאלית בין צפון הארץ ודרומה לא רק לאורך החוף, אלא גם בבקעת הירדן, ברוחב סביר שיהיה בו מספיק כדי להוות חגורה ביטחונית שהיא לא רחבה מדי, ולא להכליל יותר מדי ערבים… רצועה של שבעה־שמונה קילומטרים… אני בעד יצירת עובדות התיישבותיות, כי עוד לא החזקנו בשטח אם לא יישבנו אותו… אין סיבה מדוע לא נקיים מספר לא מבוטל של יישובים בהר חברון וסביב ירושלים רבתי ואין סיבה שלא ניישב את בקעת הירדן”.
בתגובתו לדברים האלה אמר אשכול כי בדיון על סוריה ומצרים היו “ארבעה ניואנסים”: “(1) שלום על יסוד הקו הבינלאומי תוך פירוט התנאים באוזני האמריקאים (2) השר דיין מציע לתבוע שלום בלי לפרט… (3) השר ששון אמר שאין לדבר על שלום… (4) השרים כרמל ואלון אמרו, לא להזכיר את הגבול הבינלאומי, וגם אחרי השלום צריך להחזיק בשטחים”.
ככל שהיה מדובר בגולן ובסיני, בגין תמך ב”ניואנס” הראשון: הוא תמך בנסיגה עד הגבול הבינלאומי של מצרים וסוריה, ובכך היתה עמדתו ותרנית ומתונה בהרבה מזו של אלון וכרמל מאחדות העבודה. ככל שהיה מדובר ביש”ע, היה בגין נחרץ יותר, אף שהוא לא תבע את מה שתבע אלון, שדיבר על סיפוח מיידי של חלק מהשטח ועל התיישבות יהודית בו.
בסופו של הדיון החליטה הממשלה (פה אחד, גם זה של בגין) להציע עשיית חוזי שלום עם מצרים וסוריה על בסיס הגבול הבינלאומי וצורכי הביטחון של ישראל. בהחלטה הודגש כי רצועת עזה נמצאת בשטח מדינת ישראל. כלומר, הממשלה תמכה בנסיגה מסיני ומהגולן, אבל לא מרצועת עזה.
הרחבת גבולות ירושלים או: עם הנצח לא מפחד מדיונים ארוכים
כפי שכבר ציינו, ב־18 ביוני קיבלה הממשלה החלטה עקרונית לגבי “חוקי ירושלים”, אלא שהבאת החוקים לכנסת עוכבה מטעמים טקטיים שהיו קשורים לדיוני העצרת הכללית. עתה, בישיבת הממשלה ב־25 ביוני,47 בא מנחם בגין ודרש, למרות שהעצרת הכללית נמשכה והלחצים התגברו, לשים קץ לדחיות ולהביא את חוקי ירושלים והסמכויות ביש”ע להצבעה בכנסת כבר למחרת.
שר המשפטים יעקב שמשון שפירא אמר כי בכל זאת צמח יתרון מהדחייה, שכן בינתיים הצליחה ועדת המשנה לגבש הצעה לאזור צפון ירושלים, ובעיקר בשאלת שדה התעופה בקלנדיה. הוועדה הסתייעה במומחים מהצבא, ועתה קרא שפירא מכתב בעניין שקיבל מהאלוף רחבעם זאבי, עוזר ראשי באגף המבצעים: “העקרונות שהנחו אותנו בבחירת קו הגבול הם: א. תוספת שטח מירבי שייכלל בירושלים (ועל ידי כך במדינת ישראל) ואשר יאפשר את התרחבותה של ירושלים לכרך גדול… ב. הכללת שדה התעופה של עטרות (קלנדיה) בתחום השטח המסופח. ג. הכללת כמה ממקורות המים של ואדי קֶלט — עין פארה ועין פוואר — בתחום השטח המסופח… ד. נזהרנו מהכללת כפרים ערביים בהיקף נרחב. ה. לא נכנסנו לתחום העיר בית לחם — דבר שמנע מאיתנו את קבר רחל”.
שר המשפטים המשיך לדון בנושאים אחרים, ובהם סוגיית הפליטים, אבל כרבע שעה וכמה עמודי פרוטוקול לאחר הקראת מכתב זאבי נזכר משה דיין שהוא מתנגד להרחבה הנוספת של ירושלים (עד אז לא העיר איש על ההרחבה) ואמר: “אני מבקש להעיר לסדר בשאלה טכנית, אבל אני רוצה שזה יירשם בפרוטוקול. אני בעד המפה הקודמת ולא בעד המפה החדשה, שאמנם הורחבה בהתלהבות רבה, אבל לדעתי יש בה פגמים רבים. אני בעד המפה הצנועה יותר”.
דיין הסביר את התנגדותו להרחבה הנוספת של ירושלים בצפון ובמזרח כדי לכלול את מקורות ואדי קֶלט ואת שדה התעופה קלנדיה: המעיינות אינם חיוניים לעיר, אבל הוספת השטחים האלה תנתק את צפון “הגדה” מדרומה ותמנע אפשרות עתידית “לעשות מהגדה המערבית יחידה אחת”. דיין הביע בכך את התנגדותו ל”תוכנית אלון”, וביקש למנוע את צירוף השטח הכולל את מה שמכונה היום E-1 לירושלים, ולהשאיר פתח להקמת ישות אוטונומית ביהודה ושומרון.
שר הפנים מ”ח שפירא (מפד”ל) הזדרז לתמוך בדיין, כדי שלא להרחיב את ירושלים יותר מדי. “אנחנו לא רוצים לעורר את הרושם כאילו רוצים ‘אריינכאפן’ [יידיש: לחטוף) עוד עשרה קילומטר. אפשר גם בלי עין פארה”.
גם בגין השתתף בדיון ואמר: “אני מציע שהיום לא נקבל החלטה בעניין המפה, אלא שנכנס את הוועדה לדיון נוסף, והממשלה תסמיך את הוועדה. אני חבר הוועדה, ולא השתתפתי בישיבה בה אושרה המפה השנייה. נציגו של שר הביטחון השתתף בישיבה הראשונה שבה גם אני השתתפתי, ועל כן תמוה בעיני שפתאום זה עבר למטה ולא דרך משרד הביטחון. [כלומר, שהאלוף זאבי ניסה לנצל הזדמנות בשעה שדיין או נציגו לא היו. אפשר היה לחשוד בבגין שכאשר הוא ראה שהדעות בממשלה נוטות לצמצום גבולות ירושלים, הוא ניסה לדחות את ההחלטה ולהעבירה לפורום הוועדה, שבה אולי יהיה רוב לדעתו. אך האם זו דעתו? נמתין ונראה מה תהיה המלצת הוועדה; א”א.] נשמע בוועדה את הדעות השונות”.
בסופו של דבר החליטה הממשלה להביא לכנסת ביום שלישי הקרוב את חוקי ירושלים, כדי שזו תאשר אותם בשלוש קריאות, ולהסמיך את ועדת המשנה לענייני איחוד ירושלים לסכם את המלצתה בנושא סיפוח אזור קלנדיה.
עוד לא גמרנו עם איחוד ירושלים או: ההבדל בין תחום לגבול
למחרת המשיכה הממשלה בדיון.48 על יסוד דיוני ועדת המשנה שבגין היה חבר בה נדחתה המפה שהציע האלוף זאבי והתקבלה פה אחד עמדתו של דיין: עין פארה ועין פוואר לא צורפו לירושלים, ולא נוצרה הפרדה בין שני חלקי יו”ש. האופציה להקמת מדינה עצמאית/אוטונומיה נשמרה.
השר ישראל ישעיהו סיפר כי שמע שהערבים המפונים מהרובע היהודי מועברים לכפר השילוח. והרי זהו כפר התימנים, שם התיישבו עולי תימן בתרמ”ב. מדוע לא לשמר את הזיכרון ההיסטורי של ההתיישבות הזאת?
בגין לא הביע תמיכה בבקשה של ישעיהו, ואילו אשכול ביקש לבחון את האפשרות להקים שכונה יהודית במקום. מהדברים שאמר בגין בהמשך הישיבה ניכרת דבקותו בניסוחים משפטיים, וניכר גם שככל שמדובר בו, יש לניסוחים האלה עדיפות מוחלטת על צדדים מעשיים של התיישבות וקביעת עובדות.
וכך אמר בגין בהמשך הישיבה: “אני מבקש להציע שתי הצעות בקשר עם נוסח ההחלטות של הממשלה. א. במקום ‘גבולות נפת ירושלים’ לכתוב ‘תחום ירושלים’. כי זה מושג משפטי יותר מדויק. ב. בצו לקביעת שטחים אני מציע בסעיף 1 להוסיף את המילים ‘שטחה של ארץ ישראל'”.
היה אפשר לחשוב שבגין קיווה שבעתיד תחיל הממשלה את החוק הישראלי על כל יהודה והשומרון, ולכן מאי נפקא מינה עוד קילומטר או פחות קילומטר לירושלים. אלא שברור כי בשלב הזה הוא כבר הבין שאין רוב בממשלה להחלת החוק על כל “הגדה המערבית” (וכשהגיע לשלטון, גם הוא לא עשה זאת). שר המשפטים שפירא הסביר לו שכל ארץ ישראל מחולקת בחוק לנפות. ולכל נפה — גבול. ובאשר להגדרה “ארץ ישראל” — השר שפירא אמר כי הוא מסכים שלשון החוק תכלול את הביטוי “ארץ ישראל” כי זה נוסח החוק הישראלי גם בחוקים אחרים. בגין התעקש: “בגלל סיבות מיוחדות נראה לי העניין די חשוב. לא ידעתי שהטֶרמינוּס טֶכניקוּס [המינוח הטכני] הוא ‘גבולות’. מאחר שאנחנו פה בלאו הכי מתקנים את סדרי השלטון והמשפט, אפשר להכניס תיקון קל, ובסעיף 3 לומר: שבמקום לכתוב ‘לתאר גבולותיהם’ יהיה כתוב ‘לתאר תחומיהם’. מבחינה משפטית טכנית אני מסכים עם שר המשפטים, אף על פי כן אני חושב שבמקרה זה יש לכך חשיבות מדינית דווקא”. ייתכן שבגין לא רצה להשתמש במונח “גבול”, שיצר בעיניו משמעות של קביעות, והוא הרי רצה להחיל בעתיד את החוק על כל יהודה ושומרון. מאידך, הוא גם לא התעקש על הרחבת תחומי ירושלים על פי הצעת גנדי. המינוח המשפטי המדוקדק היה חשוב לבגין יותר מהמפות ומהצעדים המעשיים, והוא העדיף לתמוך בהצעות כמו הניסוח שלו (עם גלילי) ש”בהיעדר שלום תישאר ישראל בקווי סיום הלחימה”. בראיון שנערך לקראת כתיבת ספר זה אמר קרובו־מקורבו מפיו: “בחיים הציבוריים צריך ללכד כוחות גם בלי להסכים על הכול: צריך ליצור פלטפורמה מינימלית שלא תחייב אותך לוותר על עיקרי אמונה. להגיע למשהו שעליו אפשר לומר: ‘עם זה אני יכול לחיות'”.
הדיון נמשך שעה ארוכה ובסופו הסכים בגין לחזור לנוסח המקורי.
דווקא יגאל אלון, ולא בגין, שאל למה לא הכניסו את קבר רחל לתחום ירושלים. וכך הוא שאל גם לגבי הכפר בתיר (ביתר הקדומה) הסמוך לירושלים.
הנה כי כן, אלון הפלמ”חניק הגיע לדיון עם תוכנית סדורה, מפה בראש ובלב. מנחם בגין, לעומת זאת, בא עם סיסמאות על ארץ ישראל השלמה והעלה השגות משפטיות ולא גיאוגרפיות. אפשר שרצה לספח בעתיד את כל ארץ ישראל המערבית, אבל גם הוא היה אמור להבין את ההבדל בין “ציפור אחת ביד” (הרחבת גבולות ירושלים “כאן ועכשיו”) לבין “שתיים על העץ” (החלת החוק על כל שטחי ארץ ישראל המערבית בעתיד). וראוי לזכור כי בהגיעו לשלטון, הוא אפילו לא ניסה להביא להחלת החוק הישראלי על יהודה ושומרון, כשם שעשה למשל לגבי רמת הגולן.
אלון ביקש גם שהממשלה תחליט שיש להתחיל מיד בהכנת תוכנית מתאר לירושלים רבתי. לאחר מכן דנו השרים בשאלות כיצד למנוע הדלפה מוקדמת מדי של החלטותיהם ואיך לשכנע את חברי הכנסת “לא לעשות עניין גדול ונאומים היסטוריים מהחוקים”. בגין אמר, “זה לא יעזור, הקומוניסטים ידברו”; שר המשפטים יעקב שמשון שפירא ביקש מחברי הקואליציה לתת לדיון “צביון לא כל כך בומבסטי, אלא לדבר בניחותא”; והשר פנחס ספיר הביע את התקווה שאיש מחברי הכנסת “לא יקום ולא ישיר ‘התקווה'”… בתום הדיון החליטה הממשלה להביא לאישור הכנסת את חוקי איחוד ירושלים בגבולות מצומצמים. לכאורה — תם ונשלם. הממשלה קיבלה החלטה. למחר תוכננה הצבעה על שלושת חוקי האיחוד בכנסת.
המשך הדיון על ירושלים או: מה גרוע יותר? להיות פחדנים או להיות מוכרים כפחדנים?
אבל למחרת, 27 ביוני 1967, שעות אחדות לפני כינוס מליאת הכנסת להצבעה על החוקים, חזרה הממשלה והתכנסה לישיבה דחופה ודרמטית.49 פרוטוקול הישיבה חושף קבוצה של אנשים, פטריוטים כולם, שמתלבטים וחוששים ואף מפחדים אפילו בעניין איחוד ירושלים, שהיה בלב הקונסנזוס של כל המשתתפים. כשמפענחים את החשש הגדול שלהם, “מה יאמרו הגויים”, אפשר לומר שהם “גלותיים”, אבל זוהי האשמה מופרכת. הם חוששים שצעד פזיז יגזול מעם ישראל כל מה שהושג במלחמה. אחדים מהם גם אינם רוצים ריבונות של ישראל בירושלים העתיקה כי אין הם יודעים איך להתמודד עם הגשמת חלום הדורות. המימוש שלו “גדול עליהם”. בשביל אחדים מהם עדיף להשאיר את חלום הדורות בחזקת כיסופי גאולה. בגין רוצה בהגשמת החלום, אבל אינו רוצה להישאר במיעוט.
הגורם להתכנסות הדחופה היה מברקים שהגיעו מחברי משלחת הכנסת לעצרת האו”ם ובהם הפצירו חברי המשלחת לדחות את העלאת החוקים בכנסת כדי לשפר את הסיכויים לגייס את מדינות אמריקה הדרומית נגד ההצעה הסובייטית, שקראה לפינוי כל השטחים שכבשה ישראל. אשכול ביקש לדעת אם אפשר להעלות את חוק המקומות הקדושים בלבד, ולדחות את השאר בלי “בושת פנים” לישראל. לאוזני השרים גונבה השמועה שאפילו הטלוויזיה הישראלית מתכוונת לצלם את הישיבה. שר התיירות משה קול קונן שדווקא עכשיו, שמצב התיירות נפלא, רוצים לעשות פה “אריינכאפן” (מחטף ביידיש). שר המשטרה אליהו ששון הזכיר שמהרגע הראשון הוא הזהיר מפני החוקים הללו ותמך בדחייה. בעמדתו תמכו גם השרים שרף, ישעיהו וארן. גלילי, לעומת זאת, הסביר שמחר יהיה עוד יותר קשה כי הלחץ רק יגבר. בגין התנגד להצעה להפריד בין החוקים, אבל אף ששבוע לפני כן הוא הזהיר מפני דחייה ואמר שהיא רק תזמין עוד לחצים, עתה הוא אמר שאם יהיה רוב בממשלה להצעה לדחות את כל החוקים לסוף השבוע הבא, הוא לא יתנגד.
אגב, בדברים האלה חשף בגין קו התנהגות שהיה אופייני לו. אולי זה גם מה שהביא אותו לתמוך במפת ירושלים הפחות רחבה — הוא ראה שאין רוב להצעה האחרת והעדיף שלא להישאר במיעוט. שנים רבות היה מיעוט באופוזיציה, והסתפק בלית ברירה בהבעת דעה אופוזיציונית אידיאולוגית. עתה, כאשר היה שר בממשלה, הוא רצה להיות שותף בהחלטות הרוב. ועוד נראה איך “פוביית המיעוט” הזאת הביאה אותו, כאשר כבר היה ראש הממשלה, שלא לחוקק חוק שיביא לסיפוח יו”ש בהיעדר רוב מובטח מראש.
מצוקתו של אשכול היתה גדולה. הכתבים כבר הוזמנו לכנסת וידעו מה מונח על השולחן, והוא חשש מההשפעה השלילית שתהיה לפרסומים שלהם אם הממשלה לא תגיש את החוקים: “אז הגויים יגידו: נבהלתם! ואז ילחצו עוד יותר כדי שגם בעוד שבועיים לא נקבל את החוקים… דברים אלה אני אומר כדי להכביד על אלה שנוטים לקבל את הדחייה… כל העולם יידע שזה בגלל הלחץ”.
גלילי הודה שהוא מפחד: “לא זו בלבד שהנושא אינו עניין להבחנה בין אומץ לבין פחדנות, אלא יש לי אומץ להכריז שאני פוחד. אני פוחד שיקומו כוחות ויעמדו מנגד וישבשו את עניין חיבור ירושלים… אני משוכנע שהדחייה הפעם זו שהות לגיוס כוחות אדירים נגד המעשה הזה. אני מציע שלא נדחה”. גם שר הפנים שפירא פחד, אבל הציע לדחות, או להסתפק בחוק המקומות הקדושים.
בגין הסכים: “על ידי קבלת החוק הזה נוכיח שעמדנו נגד כל לחץ. דרשו מאיתנו לא לקבל את חוק המקומות הקדושים, ועל אפם קיבלנוהו”. כלומר: בגין הסכים לדחות את העברת שני החוקים העקרוניים, ולהסתפק בחוק המקומות הקדושים.
שר המשפטים שפירא צינן את התלהבותם של המציעים לקבל במעין הצעת פשרה את חוק המקומות הקדושים לבדו, והסביר שאין להפרדה כזאת כל משמעות משפטית. “לקבל רק את החוק של שמירת המקומות הקדושים זה הדבר המגוחך ביותר שאני יכול לתאר לעצמי”, אמר שפירא. “אנחנו עשינו למעשה שני חוקים בשביל איחוד ירושלים. שניים שהם אחד. חוק אחד שמאפשר איחוד ירושלים, וכשובר בצידו חוק לשמירת המקומות הקדושים. אז אנחנו נניח עכשיו רק את השובר? אינני רוצה להוסיף אף מילה על דברי השר בגין, שאם כך, הוא אומר, מוטב לדחות, ואם מוכרחים לדחות את עניין החוקים בקשר לירושלים, אז אין בשום פנים ואופן לדעתי להביא את חוק המקומות הקדושים. לעצם העניין, נדמה לי שאנחנו מזמינים לעצמנו עכשיו מערכה כבדה וקשה על בינאום ירושלים, מפני שדבר זה יהיה מחר בכל העיתונים, בכל העולם, וגם יתנו את הנימוק, מדוע עשינו את מעשה הנסיגה ברגע האחרון… אם אנחנו נסוגים היום לעיני כל העולם, כל שלוש מאות העיתונאים הזרים שיושבים בארץ יבריקו את מברקיהם, העיתונות בארץ תגיד מחר מה שתגיד, שהממשלה עשתה מעשה שלא ייעשה כי היא מפחדת. אם יגידו שהיא מפחדת, זה גיוס כל הכוחות בעולם נגד קבלת החוקים… אם מלכתחילה לא היינו הולכים לזה לפני שבוע והיינו אומרים: יהיה ממשל צבאי בירושלים כמו שזה בגדה המערבית: נמתין שניים־שלושה חודשים, הייתי חושב זאת למשגה, אבל לא לאסון. היום אני חושב שאנחנו לוקחים עלינו אסון”.
אשכול ביקש לשוחח בטלפון עם אבן באו”ם. בגין מסר שב”ניו יורק טיימס” כבר הופיעה ידיעה שישראל נכנעת ללחץ. שר הביטחון דיין התנגד לדחייה והסביר שעדיף לחוקק לפני החלטת העצרת, כי אם החקיקה תקדם להחלטה, ישראל לא תימצא כמי שהפרה החלטה מפורשת של האו”ם.
לאחר שיחת הטלפון עם אבן אמר אשכול: “השר אבן מודה שאם זה יתפרש או עלול להתפרש בעיתונים כאן ואחר כך בעיתונים בעולם שזו כניעה ללחץ, זה יותר גרוע מכל דבר אחר. אבל הוא ביקש להנמיך את הטון בדיונים בכנסת. אמרנו לו שהמילה ‘ירושלים’ אינה נזכרת בחוקים”.
לבסוף החליטה הממשלה להגיש את שלושת החוקים לכנסת. כעבור שעות אחדות התקבלו שלושת החוקים בשלוש קריאות בכנסת. ירושלים אוחדה והשמים לא נפלו. אומות העולם שלא הכירו בסיפוח ירושלים המערבית למדינת ישראל אחרי מלחמת העצמאות, לא הכירו גם באיחוד העיר אחרי מלחמת ששת הימים. בשביל הממשל האמריקאי והאיחוד האירופי, השכונות שהקימה מדינת ישראל במזרח ירושלים הן “התנחלויות”.
הפרוטוקולים של ישיבות הממשלה שתוארו כאן משקפים לנו בגין הנאמן בכל נימי נפשו לירושלים המאוחדת, אבל זו מהווה בשבילו רעיון מופשט יותר מחטיבה גיאוגרפית ממש. המשמעות הגיאופוליטית של צירוף עין פארה ועין פוואר לירושלים המורחבת חמקה מעיניו, וכך לגבי קבר רחל ואזור ביתר. הוא דבק בדקדקנות פורמליסטית משפטית, שלפעמים היא נלעגת (שר המשפטים הגדיר אותה “מגוחכת”), והיה מוכן להסתפק בהצהרה נאצלת לשמור על מקומות קדושים בכלל בלי להחיל את החוק הזה על ירושלים. כי בלי שני החוקים האחרים, כפי שהסביר שר המשפטים, לא היה לתיקון חוק המקומות הקדושים כשלעצמו שום משמעות לגבי ירושלים המורחבת. הוא לא נאבק על הגדרת הר הבית כמקום קדוש ליהודים, ועסק בטפל של מקומות מגורים לערבים שפלשו לרכוש יהודי בעיר העתיקה, ולא במהלכים שיקבעו את גורל יהודה ושומרון לדורות. הוא דחף לקבלת חוקי ירושלים, אבל נוכח התנגדות בממשלה היה מוכן לדחות אותם, ובלבד שההחלטה תתקבל פה אחד.
בגין ודיין או: רואים עין בעין
בגין אהב — יש אומרים: העריץ — גנרלים. הוא הקיף את עצמו בהם, ובאמצעות המחמאות והשבחים שהעתיר עליהם והכתרים שקשר להם גבהה גם קומתו שלו… אבל כל מי שהשביעוהו רוב נחת בכניסתם לחוגו, האכילוהו מרורים כשהתיישבו על הכיסאות שהקצה להם. כך היה עם עזר ויצמן, וכך עם אריאל שרון ומשה דיין. דיין היה היוצא מן הכלל בשלישייה הזאת, משום שרק הוא לא ניסה לדחוק את רגליו של בגין בתוך הליכוד ולא ניסה לרשת אותו. אולי זוהי הסיבה שמערכת היחסים שלהם שרדה שנים רבות יותר.
מי שהופתעו ערב מלחמת ששת הימים מהתביעה של בגין למנות את דיין לשר הביטחון בממשלת אשכול ודאי לא היו מודעים להערכה הרבה שרחש בגין לדיין עוד בימים שהאחרון היה רמטכ”ל מבצע קדש, ולמגעים שקיימו השניים כשישבו באופוזיציה לפני המלחמה. כבר במרס 1967, בעת שבעיני רבים בשמאל הישראלי ובממסד המפא”יי היו חרות ובגין בגדר טאבו, הפתיע דיין את המערכת הפוליטית בארץ בהכרזה שיהיה מוכן לשבת בממשלה אחת עם בגין, והפרוטוקולים של ישיבות ממשלת אשכול מעידים על מידה רבה של תמימות דעים בין בגין ודיין, לעתים גם בנושאים שהיה ניתן לצפות שיבטאו עמדות שונות.
לאחר ניצחון הליכוד בבחירות 1977 הופתעו רבים בישראל מהצטרפותו של דיין לממשלת בגין כשר החוץ. כפי שציינתי קודם, מי שעקבו מקרוב אחרי מערכת היחסים בין השניים מאז הקמת ממשלת האחדות הלאומית ערב מלחמת ששת הימים, לא היו צריכים להיות מופתעים. מערכת הקשרים בין שני האישים, שבשנות המחתרת ניצבו לעתים זה מול זה, מובאת כאן כמשל וכראי לשינויים שעבר בגין — שינויים שהיו תחילה סמויים, וגם כשהתפרסמו, יוחסה להם משמעות פוליטית יותר מאשר אידיאולוגית. רבים ראו במינוי של דיין לשר החוץ ביטוי לצורך נפשי עמוק של בגין ב”תעודת כשרות”, בלגיטימציה לממשלתו, גם כלפי פנים וגם כלפי חוץ. בגין קיווה כי מינוי דיין, שזוהרו הועם אמנם בעקבות מלחמת יום הכיפורים אך עדיין נהנה מהערכה בינלאומית רבה, ישפר את הדימוי שהיה לו ולממשלה שעמד להרכיב. ואכן, שאלות על הדימוי ה”קיצוני” ו”מחרחר המלחמה” הזה עלו בכל הראיונות הבינלאומיים שהעניק באותם ימים שקדמו להרכבת הממשלה. אך מעבר לרצון של בגין לזכות בשר בכיר מלב הממסד של מפלגות הפועלים, התבסס המינוי גם על מטרות מדיניות משותפות. היו דברים רבים שבגין ודיין ראו עין בעין.
לדוגמה: ב־21 ביוני 1967 אמר דיין בכנסת כי המצב בגדה המערבית ובעזה לא יחזור לקדמותו: “לא יהיו מצרים ברצועת עזה והגדה המערבית תהיה בשלטון ישראל”.50 כך הוגדרה גם תוכניתו של בגין, שראה ביו”ש וברצועת עזה לבדם חלק מארץ ישראל, והצטרף בישיבות הממשלה וועדת השרים לביטחון להחלטה שאמרה כי תמורת חוזי שלום עם מצרים וסוריה תהיה ישראל מוכנה לסגת לגבול הבינלאומי. הוויתור העקרוני על סיני תמורת חוזה שלום נחתם מבחינתו של בגין עשר שנים לפני שעלה לשלטון; ובהצהרותיו הפומביות — כבר בימי מבצע קדש ב־1956.
בספרו “בגין בשלטון” מספר אריה נאור על בגין מזווית ראייה אישית: כאחיינו של מייסד האצ”ל דוד רזיאל, וכמזכיר הממשלה רוב שנות כהונתו של בגין, נהנה נאור מקרבה בלתי אמצעית אל בגין. באחד מפרקי הספר מספר נאור על ויכוח מעניין שנתגלע בין דיין ובגין לאחר מלחמת ששת הימים: “בגין היה בטוח כי מינויו של דיין ינסוך ביטחון בלבבות חיילי צה”ל בחזיתות, ויקל על הממשלה להחליט על המבצע שמאז תום מלחמת הקוממיות היה במרכז מעייניו של בגין — שחרור ארץ ישראל המערבית, מימוש הזכות ההיסטורית. בגין עצמו הצטרף לממשלה כשר בלי תיק, ודווקא הוא מיתן את דיין אחרי מלחמת ששת הימים, כששקל שר הביטחון להציע לממשלה להחיל את ריבונות המדינה על יהודה ושומרון. הנימוק שהביא בגין היה טקטי: אם תועלה ההצעה, לא יהיה לה רוב בממשלה, ‘ומשמעות הדבר תהיה שהממשלה דחתה את ההצעה להחלת הריבונות. האומנם בזה אנו רוצים?’ — שאל רטורית את עמיתו”.51
לאחר מלחמת יום הכיפורים היה מעמדו של דיין בשפל. הוא נתפס כאחד האחראים למחדל ולא צורף לממשלה שהקים רבין ביוני 1974. בנאומו הראשון כחבר כנסת מן השורה בסוף יולי הציב דיין תוכנית אלטרנטיבית לתוכנית אלון, שהיתה תוכנית ההתיישבות של המערך. הוא קרא להתיישבות בשומרון וביהודה, ודיבר במונחי זכות היסטורית על הארץ כמעט בסגנונו של בגין.
באוקטובר 1974 חולל דיין עוד סערה פוליטית: הפעם הוא חתם על עצומת הליכוד נגד מסירת יהודה ושומרון לשלטון זר כלשהו. הוא התנגד לריבונות זרה ממערב לירדן כמעט בניסוח של הליכוד. הקרבה הזאת בתוכניות המדיניות היתה בלי ספק אחד הגורמים להחלטה של בגין לפנות לדיין ערב בחירות 1977 ולהציע לו להצטרף לרשימת הליכוד. לדיין היו שני תנאים: הימנעות מסיפוח יו”ש ומשינוי הסטטוס קוו בהר הבית. בסופו של דבר לא הצטרף דיין לרשימת הליכוד, אבל לאחר הבחירות הציע לו בגין להצטרף לממשלה כשר החוץ. בפעם הזאת קיבל דיין את ההצעה (באותם התנאים).
תפיסתם המדינית הדומה הובילה את דיין להיות יוצר הגשרים עם מצרים בפגישה החשאית במרוקו שאליה נשלח בידי בגין, ולהיות גורם דומיננטי הן בשיחות הישירות עם מצרים והן בוועידת קמפ דייוויד. אחדים מנאמני ארץ ישראל, שנדהמו מהסכמתו של בגין לסגת מסיני ולהציע את תוכנית האוטונומיה, נהגו לסנגר עליו בין השאר בנימוק שלדיין היתה “השפעה שלילית” עליו. אינני בטוח שהצגת אדם כ”תינוק שנשבה” היא סנגוריה טובה למנהיג. לפחות לא לבגין בהיותו בשיאו בקמפ דייוויד. סביר יותר להניח שהסכמתו לניסוחי קמפ דייויד היתה חלק מאותה ראייה “עין בעין” עם דיין בנושאים רבים.
על רקע שיחות האוטונומיה התגלע משבר בין דיין לבגין. דיין התכוון ששאלת הריבונות באמת תישאר פתוחה. בגין קיווה שאחרי חמש שנים מדינת ישראל תהיה “בעל הבית”. כשהבין שדיין יוביל את השיחות לאפיק שלא רצה בו, מינה בגין את שר הפנים יוסף בורג מהמפד”ל (גם הוא יונה מדינית) ליו”ר הצוות הישראלי בשיחות האוטונומיה. דיין התפטר. בספרו “הלנצח תאכל חרב” הוא כותב: “בגין נאנח אנחת רווחה כשהתפטרתי”.
אבל הקדמנו את המאוחר. ככה זה כשהיסטוריון מצויד ברֶטרוֹסקוֹפּ. מין מכשיר כזה שיודע איך הסרט נגמר.
שוב באופוזיציה או: תיבש ימיני אם אקבל את 242
בגין נכנס לממשלת אשכול בשעת חירום לאומית, ערב מלחמת ששת הימים. אבל גם לאחר שהסכנה המיידית חלפה לא היתה לו שום כוונה להיפרד מהממשלה, והוא נמנע מהעלאת הצעות שדחייתן היתה מחייבת אותו לפרוש ממנה. בספרו “בגין” כותב אבי שילון, כי “בנושאים מסוימים נעשה בגין אף מתון יותר מאנשי שמאל בתנועה למען ארץ ישראל השלמה”.52
בשנת 1970 לחצו האמריקאים על ממשלת ישראל לקבל את תוכנית מזכיר המדינה האמריקאי ויליאם רוג’רס. זו היתה תוכנית השלום השנייה שלו, והיא קראה להפסקת מלחמת ההתשה, לנסיגה ישראלית משטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים, ברוח החלטת האו”ם 242, לפתיחת תעלת סואץ ולשיחות שלום בין ישראל ומדינות ערב בחסות שליח האו”ם גונאר יארינג.
תחילה עמדה ראש ממשלת ישראל גולדה מאיר כחומה בצורה מול האמריקאים. אבל כשהלחץ גבר, החלה הממשלה לנטות לקבל את דרישת האמריקאים ואת הניסוח שלהם, כי הצדדים למשא ומתן יאמצו את החלטת האו”ם 242. או אז הצהיר בגין, “תיבש ימיני אם אחתום על מסמך זה”, ובאוגוסט 1970 הוא התפטר מהממשלה, בעיקר בגלל ההסכמה להכליל את החלטה 242 במסמכי היסוד של השיחות. כעבור שבע שנים, בנאום הצגת ממשלתו בפני הכנסת, הודיע בגין כי ממשלת ישראל בראשותו מקבלת את החלטה 242. מספסלי המערך, עכשיו באופוזיציה, עלה צחוק רם. אבל ב־1970 היתה התנגדותו של בגין לתוכנית רוג’רס נחרצת, אם כי נטען גם שבגין הרגיש שמיצה את יכולתו להשפיע בתוך הממשלה, וסבר שסיכוייו להיות אלטרנטיבה לשלטון טובים יותר כשהוא פועל כיו”ר האופוזיציה ויכול למתוח ביקורת על הממשלה במקום להיות שותף לכישלונותיה.
בשבע השנים הבאות הרבה בגין לנצל את מליאת הכנסת ואת ועדת החוץ והביטחון שבה היה חבר כדי למתוח ביקורת על הממשלה. הוא המשיך להציג את דרישותיו בעניין שלמות הארץ וההתיישבות, הביטחון ויחסי החוץ של המדינה. נוכח הדרישות האלה מתעוררת לעתים התמיהה מדוע הוא תבע מהממשלה את מה שהוא עצמו לא עשה בהיות מפלגתו חברה בקואליציה, והוא עצמו חבר בממשלה ובוועדת השרים לענייני ביטחון. בעת נאומיו בכנסת עלו שאלות כאלה מספסלי השמאל. גם שם וגם בדיוני ועדת החוץ והביטחון הדף בגין כל ניסיון להציגו כמי שהסכים עקרונית בימי שבתו בממשלה עם נסיגה משטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים תמורת משהו “פחות מחוזה שלום”. באותה העת הוא נאבק גם בניסיונות להציגו כמי שאינו רוצה שלום. בדיון בוועדת החוץ והביטחון ב־20 בנובמבר 1970 הוא זכה לתמיכה לא צפויה מראש הממשלה גולדה מאיר: “יכולים להיות לנו חילוקי דעות, אבל אני יכולה להגיד שמר בגין אינו רוצה שלום? מישהו אמר את זה באיזשהו מקום ואני התקוממתי נגד זה… להגיד שהוא נגד שלום? חס וחלילה”.
בשנים הללו באופוזיציה לא הצהיר בגין במפורש שאין הוא רואה בחצי האי סיני חלק מארץ ישראל, אם כי התפיסה הזאת היתה הבסיס שאיפשר לו להסכים כעבור שנים לסגת מסיני. במקום הצהרות מפורשות בנושא, העדיף בגין ניסוח בדרך השלילה: הוא התנגד לכל נסיגה שלא במסגרת הסכם שלום.
בינתיים מת נשיא מצרים נאצר והוחלף בסגנו אנואר סאדאת, ובפברואר 1971 הגיש סאדאת לשליח האו”ם גונאר יארינג את תנאי מצרים לשלום עם ישראל: הסכם שלום יושג אך ורק על בסיס התחייבות ישראל לנסיגה מוחלטת מכל השטחים שכבשה ביוני 1967. סאדאת גם נשא נאום ברוח זאת.
בנאום שנשא בכנסת ב־9 בפברואר 1971 ניתח בגין את נאום סאדאת, והגיע למסקנה שאין כוונתו של זה אלא לדחוק את ישראל לקווי ה־4 ביוני 67′ ולשמור על זכויות העם הפלשתינאי. כלומר, להחריב את ישראל. עם זאת, קשה להניח שבגין לא שמע בנאום של סאדאת גם הצהרה ראשונה מסוגה של מנהיג ערבי בדבר הסכמה להגיע לשלום עם ישראל. בגין שמע ורשם לפניו.
אגב, בגין השתתף בדיון של ועדת החוץ והביטחון שבו דיווח ראש אמ”ן אהרון יריב על חילופי השלטון הצפויים במצרים לאחר מות נאצר. האלוף יריב אמר כי נראה שהמחליף, סגן הנשיא סאדאת, לא יהיה זמן רב נשיא מצרים, כי הוא “איש חיוור, איש חלש, והבדיחות עליו מרובות”. יריב הוסיף כי סאדאת “נחשב איש טיפש”, וכי “במלחמת העולם השנייה הוא עסק בריגול, הוא היה בקשר עם הגרמנים”,53 ולאחר שסקר את כל המועמדים האחרים לכיסאו של נאצר (אנשים שאיש אינו זוכר היום), שב אל סאדאת ואמר: “החבר’ה [באמ”ן] קוראים לו ‘החמור'”. בין שזכר את ההגדרה “מנהיג חלש וטיפש” ובין שלא, אין ספק כי לא זאת היתה הדעה שגיבש בגין על סאדאת בימי חתימת הסכם השלום עם מצרים. אולי רק על עקשנותו של מי שזכה לכינוי הבוטה הזה יכול היה להסכים.
הוועידה ה־11 של גח”ל התכנסה בדצמבר 1972. בנאומו חזר בגין והדגיש את נאמנות המפלגה לשלמות הארץ, אבל עיקר מאבקו בוועידה זו כוון נגד האופוזיציה הפנימית בראשות עזר ויצמן, שהחלה לכרסם בכוחו, והיה עליו לאיים בהתפטרות אם מועמדיו לא ייבחרו למוסדות המפלגה.
ויצמן לא קרא תיגר על בגין עצמו, אלא על הקאדר של ותיקי אצ”ל שבגין “גרר” עמו מאז הקמת תנועת החרות, ועל הנטייה של בגין לעסוק בשלמות המולדת יותר מאשר במצוקות החברתיות והכלכליות של ישראל. ויצמן, שהתנגד לפרישה מממשלת גולדה, גם תבע מבגין לנקוט צעדים שישיבו את התנועה אל שולחן הממשלה. ב־20 בדצמבר, בנאום הסיכום שלו בוועידה, אמר בגין כי גח”ל היתה חייבת לעזוב את הממשלה מרגע שזו הסכימה לקבל את יוזמת רוג’רס, שהיתה בעיניו לא פחות מ”הסכמה לחלק מחדש את ארץ ישראל”.
ובגין הוסיף ואמר: “אם לא היינו עוזבים, היה העיקרון המקודש ביותר שהיה לתנועת ז’בוטינסקי, עקרון שלמות המולדת, מתרסק לרסיסים. הציבור היה אומר אז: ‘אין עוד שום רצינות אידיאולוגית בארץ הזו. אין עוד שום עקרונות. תנועת החרות של ארץ ישראל מעדיפה את חלקה בממשלה, בשלטון וכדומה על אותו עיקרון’. אתם שמים לב כיצד חודרת ציניות בעיקר בקרב הדור הצעיר נוכח העובדה שמפלגה מדברת — ועושה את ההפך. מפלגה מכריזה, לא מקיימת, מפלגה מבטיחה, ואיך אמר פעם אחד, שאיננו כבר איתנו, ממנהיגי מפא”י: נכון, אני הבטחתי, אבל האם אני הבטחתי לקיים את הבטחותי?”54
המאבק הזה הסתיים בניצחונו של בגין ובפרישה זמנית של ויצמן מהחיים הפוליטיים. אבל לא עבר זמן רב וגנרל חדש החל לבחוש בענייני גח”ל: אריאל שרון, שהשתחרר מצה”ל ביולי 1973, פתח ביוזמה לאיחוד כל מפלגות המחנה הלאומי. שרון, שהמיר את כרטיס חבר מפא”י שבכיסו בכרטיס חבר המפלגה הליברלית ונכנס לגח”ל שלא דרך הפתח של תנועת החרות, חתר לצרף לגוש החדש שבהנהגת גח”ל את הרשימה הממלכתית (שהקים בן גוריון לקראת בחירות 1969), את התנועה למען ארץ ישראל השלמה ואת המרכז החופשי (בהנהגת שמואל תמיר ואליעזר שוסטק). בגין רצה גם את המפד”ל, אך זו דחתה את ההצעה. שרון רצה גם את הליברלים העצמאיים, אך הם התנגדו לרעיון שלמות הארץ. בסופו של דבר אישרה הנהלת תנועת החרות את הקמת “הליכוד”. בדרך אל השלטון נמהל הגרעין האידיאולוגי של בגין במרכיבים חדשים. לבגין היה ברור כי מיד לאחר הבחירות הכלליות שנקבעו ל־30 באוקטובר 1973 (אבל נדחו בגלל מלחמת יום הכיפורים), לאחר שיריביו מבית ינצלו את כוחו האלקטורלי, ייעשה ניסיון להדיחו מראשות הליכוד: “אין לי ספק שייעשה ניסיון להורידני מראשות הגוש”, הוא אמר ב־23 אוגוסט 1973 בנאום בהנהלת תנועת החרות, “[אך] ברגע זה לנגד עיני יום 30.10.1973… בקלפי ייקבע [אם] ארץ ישראל תישאר בידינו או תוחזר. אחרי היום ההוא אני מצפצף על כל מה שינסו לעשות לי. אני מצפצף על עצמי… אם זאת השגתי — השגתי הכול”.55
מלחמת יום הכיפורים ולאחריה או: איזה מזל שלא הקשבתי לעזר
כשפרצה מלחמת יום הכיפורים, היה מנחם בגין יו”ר האופוזיציה וחבר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, והיה עסוק בהכנות לבחירות לכנסת השמינית (הבחירות היו אמורות להתקיים בסוף אוקטובר ונדחו בגלל המלחמה ל־31 בדצמבר 1973). בימי המלחמה נהג בגין כאופוזיציה “ממלכתית” ותמך בממשלה, אבל עם שוך הקרבות הוא תבע שלא לדחות עוד את הבחירות. גל הביקורת הציבורית על הממשלה בגלל מה שנתפס בעיני הציבור כ”מחדל” שימש בידיו כלי חשוב לתביעתו לסלק את השלטון שכשל. אפשר שבאותם ימים היה בגין מרוצה שלא נכנע לתביעותיו של עזר ויצמן לחזור לממשלה, ולא היה שותף לכישלון.
בגין סירב להצטרף לממשלת אחדות לאומית לפני הבחירות כל זמן שהממשלה דבקה בהסכמתה להחלטה 242 של האו”ם. בנאום שנשא בכנסת ב־13 בנובמבר 1973 הוא תבע מגולדה להתפטר בגלל החלטתה שלא להקדים לגייס את המילואים והציג את השאלה שנחרתה בדפי ההיסטוריה: “למה לא קירבתם את הכלים?” הוא גם מתח ביקורת חריפה על הסכמת הממשלה להשתתף בוועידת ז’נווה, שנועדה לדון בתוצאות המלחמה ובסכסוך במזרח התיכון בכללו על בסיס החלטת האו”ם 338 (שבה כלולה גם ההחלטה 242) וקביעתו של הנרי קיסינג’ר כי הצלחת המשא והמתן בז’נווה תלויה בנסיגה של ישראל ממה שכבשה במלחמת יום הכיפורים ובמלחמת ששת הימים. בגין קבע כי אין לממשלה, לאחר כישלונה וערב הבחירות, מנדט להודיע על הסכמת ישראל להשתתף בוועידה כזאת, והוא הוסיף ואמר: “את המדיניות החדשה צריך קודם כול לבסס על האמונה בצדקתנו. איך אפשר לטעון לצדקת ענייננו אם עד היום משתמשים אתם במונח ‘שטחים כבושים’ והתחייבתם לסגת מהם? אם הם כבושים, על פי ההודעה שלכם, שואלים אתכם: כמה זמן עוד יהיו כבושים? צדקתנו — ארץ ישראל, מולדתנו, ארצנו. אין מחלקים אותה. בלעדיה גם אין לנו ביטחון. צדקתנו — יצאנו למלחמת התגוננות כדי לשמור שאותם שטחים, אשר שימשו בסיסי תוקפנות לאויב, לא תהיה בהם חזרה על התוקפנות. זוהי צדקתנו… על הצדקה זו נוכל לבנות את המדיניות החדשה”.56
בבחירות שנערכו בסוף דצמבר זכה הליכוד ב־39 מנדטים בלבד. המערך זכה ב־51 מנדטים ובגין נותר שוב מחוץ לממשלה. אבל ועדת אגרנט החלה בדיוניה וימיה של הממשלה החדשה שהרכיבה גולדה מאיר לא ארכו. ב־11 באפריל 1974 — עשרה ימים לאחר פרסום דו”ח הביניים של ועדת אגרנט, וחודש אחד בלבד לאחר השבעת ממשלתה — התפטרה גולדה מאיר מראשות הממשלה. יצחק רבין הרכיב את הממשלה החדשה. שלוש השנים הבאות היו הישורת האחרונה במסעו של מנחם בגין אל ראשות הממשלה.
לאחר תום המלחמה פעל מזכיר המדינה האמריקאי הנרי קיסינג’ר להביא להסכמי ביניים בין ישראל ומצרים ולנסיגת הדרגתית של כוחות צה”ל מקווי העימות. בגין התנגד להסכמים כאלה, וחזר וטען כי ישראל מוסרת נכסים אסטרטגיים בסיני בלי לקבל תמורה. הוא סבר שהיעד של ישראל צריך להיות חוזה שלום, ושנסיגות כאלה הן סיכון ביטחוני גדול.
ב־12 בינואר 1975 — בוועידת תנועת החרות שהתקיימה באזור התעשייה של קריית ארבע, במעמד נשיא המדינה אפרים קציר, שר הביטחון שמעון פרס, משה דיין ואישי ציבור אחרים — הציג בגין “תוכנית שלום” עם מדינות ערב. התוכנית כללה הפסקת אש מוחלטת לשלוש שנים, שבמהלכן היו אמורות להתנהל שיחות על הגבולות ועל פיצויים לפליטים היהודים והערבים. בגין שלל כל נסיגה בלי הסכם שלום, והזהיר כי נסיגה כזאת מהמעברים בסיני ומשדות הנפט באבו רודס מסוכנת מאוד ותקרב את המלחמה.57
בדבריו הבדיל בגין בין “אדמת המולדת”, שלגביה לא ייתכנו שום ויתורים, לחצי האי סיני, והכריז על התנגדותו לנסיגה בסיני בלי הסכם שלום. חסידיו ומתנגדיו כאחד, שכנראה לא האמינו בסיכוייו של הסכם שלום, הבינו מדבריו כי לא תהיה נסיגה מסיני. הם סירבו להבין כי מכלל הלאו של בגין משתמע “הן”.
השינויים במדיניות של בגין בראי מצעי מפלגתו ועיתונה או: מי בכלל קורא מצעים?
אחת הדרכים ללמוד על השינויים שחלו בהשקפות המדיניות של מנחם בגין בשנותיו באופוזיציה היא מעקב משווה אחר מצעי המפלגה שבגין עמד בראשה. כהנחת יסוד של המעקב הזה ניתן לקבל את ההנחה שבנושאים העקרוניים של שלמות המולדת לא הסתפק מנהיג חרות בניסוחים של ועדת מצע כזאת או אחרת, אלא ניסח בעצמו (או אישר בעצמו) כל תג ותג. במקביל ניתן לנתח את הנאומים שנשא בגין במערכות הבחירות, וללמוד על ההבדלים בין מה שנכתב במצעים ההצהרתיים לבין מה שנאמר באספות הבחירות.
באחד הנאומים שנשא לאחר מלחמת ששת הימים סקר בגין בזה אחר זה את המצעים של תנועת החרות כדי להוכיח את דבקותה ברעיון שלמות הארץ. כך נראו הדברים בעיניו של בגין ומפיו. אבל אנו לא נסתפק בעדות הזאת. ניטול זכוכית מגדלת וננתח את הטקסטים הללו על פי מה שיש בהם (ואין בהם), וננסה לעמוד על הקו המאפיין את השינויים וההתפתחויות שחלו בהם לאורך השנים. לצורך הבדיקה הזאת נסתייע במחקר של דוד שוורץ, שניתח בעבודת הדוקטורט שלו את ההתפתחות במצעי תנועת החרות במערכות הבחירות השונות.58 בעבודה זו נסמך שוורץ על המצעים של תנועת החרות, ועל מצעי גח”ל והליכוד, שנשמרו בארכיון של מכון ז’בוטינסקי.59
לקראת הבחירות לכנסת הראשונה (ינואר 1949) קרא המצע של תנועת חרות להכריז על ממשלת ישראל כעל “ממשלת ארץ ישראל”, וקבע כי המולדת העברית ששטחה משתרע מזה ומזה לירדן היא שלמות היסטורית וגיאוגרפית וביתור המולדת הוא מעשה לא חוקי.
במצע שפירסמה לקראת הבחירות לכנסת השנייה (יולי 1951) קראה חרות לביטול החלוקה המלאכותית של המולדת ולהחזרת חלקיה הכבושים לריבונות עברית. הקריאה לשחרור כל חלקי המולדת הכבושים היתה מהנושאים המרכזיים שחרות עסקה בהם במערכת הבחירות ההיא, שהסתיימה בתבוסה של המפלגה ובירידתה מארבעה־עשר מנדטים לשמונה.
הבחירות לכנסת השלישית נערכו ביולי 1955. במצע שפירסמה לקראתן קראה חרות לאיחוד מחדש של ארץ ישראל כולל ירושלים בירתה הנצחית. עם זאת, מניתוח המאמרים בעיתון “חרות” עולה כי שלמות הארץ לא הוזכרה כמעט בנאומי בגין: בחודשים מאי־יולי 1955 הופיעו בעיתון “חרות” ארבעים וחמישה אזכורים של נאומי בחירות של בגין. באף אחד מהם לא היה אזכור של ארץ ישראל השלמה (שלא לדבר על עבר הירדן המזרחי). בגין דיבר בעיקר על הצורך בהחלפת שלטון מפא”י, בשיפור המצב הביטחוני, בפריצת המצור הימי על אילת ובחיזוק הכלכלה, ערך חשבונות היסטוריים על עלילת רצח ארלוזורוב ועסק בשאלה “מי גירש את הבריטים”. בניגוד לציפיות, בבחירות לכנסת השלישית קיבלה חרות חמישה־עשר מנדטים והיתה למפלגה השנייה בגודלה ולמפלגת האופוזיציה הראשית, ולכן נתפסה כאלטרנטיבה לשלטון. הישג זה “הוכיח” לאנשיה כי האסטרטגיה שבחרו (הצנעת ארץ ישראל והתרכזות בבעיות אחרות) משתלמת.
לקראת הבחירות לכנסת הרביעית (נובמבר 1959) קבעה חרות במצעה כי הזכות ההיסטורית על ארץ ישראל בשלמותה היא זכות נצח וכי חוזה שלום עם מדינות ערב יכול להיכון על סמך איחוד מחדש של ארץ ישראל. אך כשבוחנים את הכתבות והמאמרים שהתפרסמו ב”חרות” במהלך מערכת הבחירות, מוצאים עשרות דיווחים על עצרות בחירות שעסקו בנושאים כמו הצורך בליברליזם ובסילוק מפא”י מהשלטון, ורק נאום אחד (בקיבוץ מגל) שבו דיבר בגין על ארץ ישראל השלמה. במערכת הבחירות הזאת הרבה בגין לדבר על המצב הכלכלי הקשה ועל הנושא העדתי. הוא הדגיש את אחדות העם והרבה לנאום במעברות. באספת בחירות שנערכה ב־1 באוקטובר בשכונת ואדי סאליב יצא בגין נגד דברי בן גוריון, שאמר כי “מי שמדבר על ארץ ישראל השלמה מקומו בבית משוגעים”.
לקראת הבחירות לכנסת החמישית (אוגוסט 1961) שבה תנועת החרות וקבעה במצעה כי הזכות ההיסטורית של העם היהודי על ארץ ישראל בשלמותה ההיסטורית היא זכות נצח. חרות קראה גם לכינון שלום על בסיס הכרה הדדית, וקבעה כי עד אז יש לשאוף לביטול מצב הלוחמה. עם זאת, עיון בארבעים ושבע ידיעות שפורסמו בחודשים פברואר־מאי בעיתון “חרות” ועסקו באספות הבחירות של המפלגה, מגלה כי בניגוד להכרזה הנחרצת במצע, במערכת הבחירות עצמה לא היה עיסוק בנושא. גם במנשר שפרסם בגין לסיכום מערכת הבחירות, ובו תיאר באריכות שישה עקרונות דמוקרטיים שחרות דוגלת בהם, לא הופיעה החתירה לשלמות המולדת כסיבה להצביע למפלגתו.
השמטת ארץ ישראל השלמה לא היתה “טקטיקת בחירות” בלבד. גם לאחר הבחירות לכנסת החמישית, ועד שנת 1964, אין בכל הגליונות של העיתון “חרות” נאום או מאמר, הרצאה או ראיון של מנחם בגין העוסקים בארץ ישראל (למעט ביקורת שמתח על הסכם שעשתה ישראל עם ירדן להעברת שטח באזור בית צפאפה, שעליו אמר בגין כי אסור לזלזל באף שעל אדמה של ישראל). ייתכן כי אחת הסיבות להצנעת “שלמות המולדת” נעוצה בניסיונות שנעשו, גם בתקופה זו, ליצור רשימה משותפת עם המפלגה הליברלית, שקריאות מעין אלה לא היו לרוחה.
לאחר הקמת גוש חרות־ליברלים (גח”ל), ולקראת הבחירות לכנסת השישית (נובמבר 1965), נעשו ההגדרות במצע כלליות יותר. ולא זו בלבד שהן נעשו גם מחייבות פחות, הן גם לא חייבו את ה”גוש” כולו: “תנועת החרות תשמור על עקרון שלמות המולדת”, נאמר במצע המשותף כדי להבחין בין תנועת החרות לבין המפלגה הליברלית. אין כמובן עוד קריאה לכיבוש עבר הירדן המזרחי ול”שחרור שטחי המולדת הכבושים” (כלומר “הגדה המערבית” הכבושה בידי ירדן ורצועת עזה הכבושה בידי מצרים), אלא הסתפקות ב”עיקרון”.
בגין לא ויתר על רעיון ארץ ישראל השלמה, אבל לא תמך עוד במלחמה יזומה בידי ישראל כדי לשחרר את שטחי המולדת הכבושים. המצע נעשה מתון יותר ביחס לשלמות הארץ, והנושא נעלם לחלוטין ממערכת הבחירות. “שלמות הארץ” חדלה להיות סיסמת בחירות או נושא שעוסקים בו. מערכת הבחירות התמקדה בעיקר בהתקפה על מפא”י ורפ”י ה”מסואבות”. “ארץ ישראל” אינה נזכרת כלל בשישים הידיעות שהופיעו ב”חרות” ועסקו במערכת הבחירות. כך או כך, תוצאות הבחירות לאחר האיחוד עם הליברלים היו מאכזבות. במקום שלושים וארבעה מנדטים “לפחות” (לכל אחד ממרכיבי הגוש היו שבעה־עשר מושבים בכנסת היוצאת), קיבלה הרשימה המשותפת עשרים ושישה מנדטים בלבד.
עקב קשיים כלכליים חדל העיתון “חרות” לצאת לאור בסוף דצמבר 1965. בכך איבדה ההיסטוריוגרפיה כלי נוח למעקב אחר הנושאים שהעסיקו את בגין בנאומי הבחירות שלו. ההליכה עם הליברלים, שלמענה ריכך בגין את עמדותיו המוצהרות, לא הניבה את התשואה המצופה במנדטים. אבל למרות הכישלון היחסי, הפעולות שננקטו לחיזוק תדמיתה המתונה של המפלגה עלו יפה, והיא נעשתה אופוזיציה לגיטימית. ואכן, לאחר הסתלקות בן גוריון מהשלטון והחלפתו באשכול, הוזמנה המפלגה להשתתף בממשלת האחדות הלאומית ערב מלחמת ששת הימים. גח”ל הצטרפה לממשלה, ובגין היה לשר בלי תיק בממשלת אשכול. לוי אשכול נפטר ב־26 בפברואר 1969, וגולדה מאיר היתה לראש הממשלה במקומו. כשפנתה גולדה לבגין והציעה שגח”ל תצטרף לממשלה על בסיס ההסכמות שהיו עם אשכול בעת הקמת ממשלת החירום (כלומר, בלי תיקים ובלי קווי יסוד מוסכמים), הסכים בגין לאחר שגולדה הבטיחה כי בנאום הצגת הממשלה בכנסת היא תוסיף את המילים “שוחררה נחלת האבות”.60 ארץ ישראל ויישובה חדלו להיות “חזון” או “רעיון”, שמשלמים לו מס שפתיים במצע אך אין דנים בו בתעמולת הבחירות, וחזרו והיו לנושא בעל עניין ציבורי, ממש כפי שהם עד היום.
הבחירות לכנסת השביעית נערכו באוקטובר 1969. בפעם הזאת הופיעו במצע גח”ל קריאה להתיישבות יהודית ביהודה, בשומרון, ברצועת עזה, בסיני וברמת הגולן, והקביעה כי גח”ל שוללת חלוקה מחדש ארץ ישראל המערבית. גם בבחירות האלה זכתה גח”ל בעשרים ושישה מנדטים (“המערך” גרף חמישים ושישה), והצטרפה לממשלת גולדה מאיר על בסיס קווי יסוד שכללו “משימות מרכזיות” כמו “הגברת הקמתן של היאחזויות ביטחוניות והתנחלויות קבע, כפריות ועירוניות, על אדמת המולדת; פיתוח ירושלים בירת ישראל, חיזוק איחודה, קיום שלמותה והגברת קצב איכלוסה…” בנאום הצגת ממשלתה בכנסת חזרה ראש הממשלה על העיקרון השולל מחוות טריטוריאליות חד־צדדיות בלא הסכם שלום. נוסח זה תאם את הנוסחה המוסכמת בממשלת אשכול לאחר מלחמת ששת הימים — “באין הסכם שלום נשאר צה”ל בקווי סיום המלחמה ביוני 67′”. ממשלה זו קמה בעת שלאורך תעלת סואץ התנהלה מלחמת ההתשה. עם סיומה בהסכם הפסקת אש, ומשהחליטה הממשלה לקבל את יוזמת רוג’רס שכללה את קבלת החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו”ם, התפטרו בגין ושאר שרי גח”ל מהממשלה.
במערכת הבחירות לכנסת השמינית (דצמבר 1973) התייצבה תנועת החרות לבחירות במסגרת “הליכוד”, ומצעה כלל את הקביעה כי זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל היא בלתי מעורערת. הליכוד מתנגד לחלוקת ארץ ישראל המערבית וקורא להחלת המשפט והריבונות על השטחים המשוחררים ולהתיישבות יהודית רחבה ביהודה, בשומרון, בעזה, בסיני וברמת הגולן.
מעניין לבחון את ההבדלים בין עמדותיו של בגין עצמו כפי שהשתקפו במצע הנ”ל לבין טיוטת המצע שהגישה הוועדה המכינה לענייני חוץ וביטחון של המפלגה (ועדה שבבגין לא השתתף בה). אגב ההשוואה, יש לזכור כי בגין היה שותף להחלטת הממשלה כי בהינתן חוזה שלום עם מצרים וסוריה, תהיה ישראל מוכנה לסגת לגבול הבינלאומי. בניגוד לוועדה המכינה של המפלגה, בגין לא תמך בהגדרת סיני והגולן כ”שטחים כבושים” מידי מצרים וסוריה, והכיר בזכותן של השתיים על השטחים האלה על פי הגבול הבינלאומי. (כזכור, המפה שבגין נשא בתודעתו היתה מפת המנדט, ושטחים אלה מצויים מחוץ לגבולותיה.) הוועדה המכינה היתה שאפתנית הרבה יותר, אך עמדותיה המקסימליסטיות לא באו לידי ביטוי בנוסח הסופי של המצע:
הנה כמה מההצעות של הוועדה המכינה:
“2. במלחמת ששת הימים יצא צבא ישראל להתקפה — נגד אויב תוקפני שביקש להשמיד את המדינה ואזרחיה. התוקפן הובס בשדה הקרב ושוחררו יהודה ושומרון, עזה, סיני וגולן מכיבוש האויב. לפי עקרונות המשפט הצורך והנוהג הבינלאומי, זכאית ישראל לשלוט במרחבים אשר שימשו לאויב בסיסי תוקפנות ולהנחיל עליהם את ריבונותה. לפיכך, מתוך שילוב זכותנו על ארצנו עם זכותנו לביטחון ולשלום, יש לקבוע את קו הפסקת האש שעליו ניצב צה”ל זו השנה השישית כגבול בינלאומי של מדינת ישראל… 4. הוועידה קוראת להחיל, בדרך המשפט, את ריבונותה הממלכתית של מדינת ישראל על כל שטחי הארץ המשוחררים ע”י צה”ל במלחמת ששת הימים… 9. שאיפתנו היא לשלום אמת בין ישראל לשכנותיה. השלום ייכון כאשר יחתמו חוזי שלום שפרטיהם ייקבעו במשא ומתן ישיר ושיהיו מבוססים על שלמות הארץ בגבולותיה הקיימים”.61
פערים אלה בין התנועה ומנהיגה, בין חוקת הליכוד ומצע הליכוד לבין המדיניות של מנהיג התנועה, יתרחבו עם השנים; והם יגיעו לידי סתירה מוחלטת כאשר אריאל שרון יתמוך בהקמת מדינה פלשתינאית, ובנימין נתניהו יכריז על תמיכתו בהקמת מדינה פלשתינאית ביהודה שומרון ועזה (נאום בר אילן), וזאת בניגוד למצע הליכוד ולהחלטת מרכז הליכוד (הגוף המחוקק העליון של התנועה) הגורסים כי הליכוד מתנגד להקמת מדינה פלשתינאית בין הירדן לים. אבל בל נקדים את המאוחר.
בינואר 1977, עוד לפני פתיחת מערכת הבחירות לכנסת התשיעית, ניסח בגין הצעה לפשרה טריטוריאלית בסיני. בנאום שנשא את הכותרת “מה תעשה ממשלת הליכוד” הוא קבע כי יהודה ושומרון יהיו חלק בלתי נפרד מהריבונות הישראלית, ואילו באשר לסיני, “הגבול יעבור בתוך סיני”.62 לקראת הבחירות, שהתקיימו ב־17 מאי והסתיימו ב”מהפך” ובעליית הליכוד לשלטון, הושמטה קביעה זו ביחס לסיני, והליכוד חזר וקבע כי זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל היא בלתי מעורערת, כי יהודה ושומרון לא יימסרו לשלטון זר, וכי בין הים לירדן תהיה ריבונות ישראלית בלבד. הליכוד הזהיר במצעו כי כל תוכנית שיש בה ויתור על חלקי ארץ ישראל המערבית לשלטון זר תביא להקמת מדינה פלשתינאית, וקבע כי במשא ומתן עם מצרים וסוריה שתכליתו חוזי שלום יילקחו בחשבון אינטרסים וצרכים הדדיים, וכי תוענק אוטונומיה תרבותית לערביי ארץ ישראל. מצע זה קיבל את עקרון הפשרה הטריטוריאלית בסיני.
מצע זה, שנכתב כמובן לפני ניצחון הליכוד בבחירות (ולפיכך ודאי שלא היה תוצאה של ראיית עולם שהתפתחה כתוצאה מישיבה על כס ראש הממשלה והאחריות הכרוכה בכך, המחייבת לכאורה ויתור על עקרונות וגמישות פרגמטית), הוא הראשון במצעי הליכוד שמופיעה בו הבחנה ברורה בין יהודה ושומרון לשטחים המשוחררים האחרים. הקביעה כי רצועת עזה היא חלק בלתי נפרד מארץ ישראל ההיסטורית אינה מופיעה עוד, ורק יהודה ושומרון נותרו מהעיקרון המופשט של “זכותנו על ארץ ישראל בשלמותה”.
השאלה המרירה “מה קרה לבגין”, שהושמעה בעיקר בחוגי המחנה הלאומי לאחר פרסום הסכמתו של בגין לתנאי הסכם השלום עם מצרים, התעלמה כנראה מהדברים המפורשים והמשתמעים שנכללו במצע הליכוד ערב הבחירות. מה שנתפס כ”מהפך אידיאולוגי” התרחש כנראה לא משום שבגין היה לראש ממשלה, אלא כדי שיוכל להיות ראש ממשלה. (אם כי, כאמור, תפיסתו זו של בגין ביחס לסיני באה לידי ביטוי כבר בעקבות מבצע קדש; וביתר פירוט, וגם לגבי הגולן, כבר בישיבת הממשלה הראשונה שכונסה ביוני 1967 ועסקה בגבולות שלאחר מלחמת ששת הימים.)
מערכת הבחירות לכנסת העשירית היתה מערכת הבחירות האחרונה שהוביל מנחם בגין (בחודשים מרס־יוני 1981). הסכם השלום עם מצרים ועקירת היישובים בסיני היו נושא עיקרי בביקורת שנמתחה על בגין מצד נאמני ארץ ישראל בליכוד ומחוצה לו. גם “תוכנית האוטונומיה” לערביי יו”ש ועזה, שהיתה חלק בלתי נפרד מהסכם השלום עם מצרים, עוררה סערה ציבורית שהשתקפה במערכת הבחירות. מתנגדי הנסיגה מסיני ראו בהסכמים בגידה בערכי הליכוד, בעקירת היישובים — פשע נגד הציונות, ובתוכנית האוטונומיה — צעד ראשון לקראת ויתור על לב הארץ וסלילת הדרך להקמת מדינה פלשתינאית. למבקרי התוכנית היו זכורים היטב הדברים שאמר בגין ביחס לאוטונומיה כזאת וסכנותיה. מצע הליכוד לקראת הבחירות הללו לא התעלם מהביקורת הזאת. לכן הוא קרא שוב להתנחלות בכל חלקי ארץ ישראל והדגיש את חשיבות הסכם השלום עם מצרים. המצע התחייב להחיל את החוק והמשפט על רמת הגולן — אולי מעין “פרס ניחומים” לאבלים על אובדן סיני והיישובים. המצע טען גם כי “האוטונומיה” היא לתושבים הערבים, ולא לשטחי יהודה, שומרון ועזה, וכי היא אינה בבחינת ריבונות או “הגדרה עצמית”.
לסיכום: דרך ארוכה עברו המצעים של חרות ושל גח”ל והליכוד ממערכות הבחירות הראשונות במדינת ישראל ועד ההכרזה המובלעת והמשתמעת על פשרה טריטוריאלית ערב עלייתו של בגין לשלטון. מפת “שתי גדות לירדן” שהתנוססה על כרזות הבחירות לכנסת הראשונה והשנייה הצטמצמה עד שנעלמה לגמרי. הקריאות לשחרור שטחי המולדת הכבושים התחלפו בהדרגה בהדגשת זכותו הבלתי מעורערת של העם על שטחי מולדתו. ההבנה כי הקריאה לשחרור המולדת אינה משתלמת מהבחינה האלקטורלית השתקפה היטב במצעי המפלגה. כבר לקראת הבחירות לכנסת השנייה נשכח עבר הירדן ובסוף שנות החמישים התחלפה התביעה לאיחוד עם חלקי המולדת הכבושים ברטוריקה של זכויות בלי דרישה (או התחייבות) למעשים מדיניים. לא החיבור עם המפלגה הליברלית הוא שמיתן את חרות, אלא התמתנותו של מנחם בגין היא שאיפשרה את החיבור הזה. רק לאחר מלחמת ששת הימים, ושחרור כל מערב הירדן, חזר העיסוק בארץ ישראל להיות רלונטי ואלקטורלי ובא לידי ביטוי במצעי התנועה בדרישה להימנע מחלוקתה מחדש של הארץ ובקריאה להתיישבות יהודית בכל השטחים המשוחררים. לאחר מלחמת יום הכיפורים, כשבגין הרגיש שהשלטון נמצא בהישג יד ועליו לכבוש רק עוד נתח קטן ממרכז המפה הפוליטית, ביטאו מצעי התנועה את נכונותו לנקוט כלפי סיני והגולן מדיניות של “שטחים תמורת שלום” מבית מדרשו של השמאל הישראלי. הנה כי כן, השינוי לא חל משום שהגיע אל השלטון, אלא כדי להשיג את השלטון.
ולכן: כשבגין ויתר על חצי האי סיני במסגרת הסכם השלום עם מצרים, הדבר לא היה בגדר “מהפך”, או שבר אידיאולוגי, אלא נבע מההבדל בין יחסו ל”ארץ ישראל המערבית” לבין יחסו לשאר השטחים ששוחררו במלחמת ששת הימים. כפי שראינו, ההבדל הזה צף ועלה אל פני השטח במצעי התנועה ובסיסמאות הבחירות שלה. תחילה בניסוחים חמקמקים ובדרך של העלמת עקרונות לוחמניים — ובהמשך בנכונות מפורשת לפשרות טריטוריאליות.
שאלת הר הבית כראי לפער בין אידיאולוגיה לפוליטיקה של בגין או: יִקוֹב דיין את ההר
בגין ייחס חשיבות עצומה לסמלים לאומיים והקדיש להם נאומים ומאמרים שלמים. לכן עשויה להפתיע התעלמותו המלאה כמעט מסוגיית הר הבית וזכויות היהודים בו. הר הבית הוא המקום הקדוש ביותר לעם היהודי. אפילו בג”ץ סבר כך. ובכל זאת, בשנים שקדמו למהפך מיעט בגין להתייחס להר הבית. לאחר המהפך אמנם חילצו ממנו פה ושם התחייבויות לקדם את זכויות היהודים בהר, אך אלה לא מומשו מעולם. לפיכך, גם ביחס להר הבית לא חל בבגין ויתור אידיאולוגי נוכח ראיית מציאות שונה בעקבות עלייתו לשלטון.
בשנים הראשונות שלאחר הקמת המדינה לא הרבה בגין להזכיר את הר הבית בנאומיו ובמאמריו. אפשר שמבחינת בגין ההר היה כלול בקריאותיו לשחרור העיר העתיקה ואיחוד ירושלים. דוגמה לאזכור כזה היא הדברים האלה, שהם קטע מנאום שנשא בגין זמן קצר לאחר מבצע קדש (8 בנובמבר 1956): “לא תמה המלאכה והארץ נשארה הרבה לרשתה… כל העם חייב היום להתאחד סביב ההכרה הזאת. ואז, בעזרת ההשגחה העליונה, נזכה לעלות כולנו במהרה בימינו — הממשלה, הכנסת, רבבות בני עמנו — על הר הבית, כדי לתת שבח והודיה לאלוהי ישראל, על אשר הוציאנו בדור הזה מעבדות לחרות אמת”.
בפברואר 1964 באה לארץ משלחת של חברי מחתרות אנטי־נאציות מצרפת, בלגיה והולנד. בגין נפגש איתם, נשא באוזניהם סקירה על תולדות מלחמת עם ישראל לחירותו, ובסיום דבריו אמר: “אפילו בבוא היום בו אנו מאמינים באמונה שלמה שנעלה ברינה אל הר הבית ונטהרו ונקדשו ונשחרר את ארץ ישראל כולה מערבה ומזרחה לירדן שלנו, גם ביום ההוא נהיה אנחנו, בני ישראל, קטנים כלפיכם במספר ובשטח, אבל בעניין אחד היינו לשווים עמכם ונהיה שווים עד לדור אחרון: לא ניתנה לנו חירותנו בחסד לאומים, אלא כבשנוה במו ידינו. אתם נלחמתם למען חירותכם ולמען חירותנו, אנחנו נלחמנו למען חירותנו ולמען חירותכם”.63
גם לאחר שנעשה שר בממשלה לא עמד הר הבית במרכז מעייניו — לא כסמל ולא כנושא למאבק על זכויות היהודים בו. ב־11 ביוני 1967 הוקמה “ועדת השרים לענייני מעמד ירושלים המאוחדת”, שנועדה לבדוק דרכים לצירוף ירושלים למדינת ישראל. בראש הוועדה עמד שר המשפטים יעקב שמשון שפירא, וחבריה היו שר החוץ אבא אבן, שר השיכון מרדכי בנטוב, שר הדתות זרח ורהפטיג, השר ללא תיק מנחם בגין וסגן שר הפנים יהודה בן מאיר. למחרת הקמתה התכנסה הוועדה. בישיבה השתתף גם עוזר שר הביטחון (והרמטכ”ל לשעבר) צבי צור.
חלק גדול מישיבת הוועדה הוקדש לפרשת הנפת דגל ישראל על כיפת הסלע — סערה זוטא שהתעוררה לאחר שהתברר כי בסערת הכיבוש הונף דגל המדינה למשך כארבע שעות על מבנה כיפת הסלע. וכך אמר בגין על המקרה: “אני מניח שהדגל הונף ללא פקודה, ואם מישהו צילם אותו, זה חבל”.
צבי צור חש צורך להצטדק: “הטיפול במקומות הקדושים הוא כמעט ללא דופי. יש איזו תקלה פה ושם. זו היתה תקלה טקטית שאיזה שהוא בחור הניף את הדגל על מסגד עומר”. שר המשפטים שפירא: “או שהצנזור לא אסר את פרסום הצילום”. צור המשיך להצטדק: “ניגשתי לוודא שזה לא יקרה שוב. חיילים לא חייבים להצטלם עם נשק ליד מסגד עומר”. כשהשר שפירא אמר שצרות גדולות עוד יותר צפויות במערת המכפלה, וציין כי “בה אף פעם לא התפללנו, שם זה מסגד מוסלמי ומעולם לא היתה לנו אחיזה שם”, מחה בגין ואמר “זו היתה גזירה”, אבל לא נרשמה התייחסות שלו לאמירות אחרות של שפירא, כמו “זה מסגד כפי שמסגד עומר הוא מסגד ואין לנו מה לחפש בו והוא לא מקום קדוש לכל הדתות אלא למוסלמים בלבד. מאות שנים חיינו בלעדיו ומה פתאום עכשיו? ויכוח כזה כאילו מערת המכפלה זה מקום קדוש יהודי מתאים לימי הביניים”.64
בגין תמך אפוא בהורדת דגל ישראל מכיפת הסלע כדי שלא לפגוע ברגשות המוסלמים ולא דיבר על קדושת ההר ליהודים.
כידוע, היה זה משה דיין שמסר למעשה את השליטה בהר הבית לידי הוואקף המוסלמי בפגישתו עם ראשיו ב־17 ביוני 1967. גם אם בגין לא ידע בזמן אמת על הפגישה, הוא היה יכול לעמוד על חשיבותה בישיבת הממשלה שנערכה למחרת. וגם אם הוא לא הבין עוד באותה ישיבה את המשמעות העצומה של המהלך הדייני — דיין הציג את הפגישה כפגישה טכנית, שעיקרה מספר השומרים שיורשה הוואקף להחזיק בהר הבית וסידורי התפילה בו — חשוב לציין שגם לאחר מכן בגין לא עשה כל ניסיון לשנות את הסטטוס קוו. ההבנות באשר לסטטוס קוו בהר הבית היו לימים לאחד מיסודות הברית שנכרתה בינו ובין דיין.
הרב הראשי לצה”ל, הרב שלמה גורן, עלה להר הבית ביום שחרור העיר העתיקה, ונכנס גם אל כיפת הסלע ואל אבן השתייה שבמרכזה. לאחר המלחמה הוא עסק במדידות בהר כדי לקבוע תחומים מותרים לביקור יהודים, והקים ישיבה בבניין המחכּמה הצמוד להר מעל הכותל המערבי. לאחר שבועות אחדים הורה דיין לפנות את הישיבה ולמקם בבניין יחידת מג”ב.
בט’ באב תשכ”ז (15 באוגוסט 1967), יום תשעה באב הראשון לאחר שחרור ירושלים, ערך הרב גורן תפילה על הר הבית. רק אז נזכרה הממשלה לדון בסטטוס קוו שיצר דיין שלושה חודשים לפני כן, ולפיו יהודים אינם מתפללים על ההר. כעבור יומיים התכנסה ועדת השרים לשמירה על המקומות הקדושים והחליטה (בניגוד לדעתם של בגין ושר הדתות ורהפטיג) כי “משיעלו בכניסה להר מתפללים יהודים, יופנו ע”י כוחות הביטחון לכותל המערבי”. כך, בניסוח הזה ממש, בהחלטת ממשלה יחידה העוסקת בתפילת יהודים בהר הבית, נקבעה מדיניות הממשלה מאז ואז ימינו. לא איסור מפורש על תפילת יהודים בהר הבית, אלא החלטה להפנות יהודים שיבקשו להתפלל בהר אל הכותל המערבי. בספרו “הר המריבה” מספר נדב שרגאי כי התערבותו של בגין בדיון מנעה איסור מפורש על תפילת יהודים בהר. נאמן לשיטתו, בגין העדיף ציפור אחת ביד (מניעת הכרזה שלילית) על פני שתיים על ענפי עץ ההיסטוריה (מאבק הרואי שעלול להיכשל).
ב־28 באוגוסט 1967 נפתח במוסד הרב קוק כנס לתורה שבעל פה. בגין נמנה עם הנואמים באירוע, ומחה בנאומו על שדיין אסר על הרב גורן להרצות בכנס. העיתון “מעריב”, שדיווח על כך למחרת, לא ציין אם בגין התבטא גם לגופם של דברים, ואם תמך למשל בתפילה יהודית בהר הבית.
עדות נאמנה על אותם ימים מופיעה בספרו האוטוביוגרפי של הרב גורן “בעוז ובתעצומות”: “התמקמנו בהר הבית. פתחתי מדרשה ליד שער המוגרבים ותליתי שלט, ‘המדרשה של הרבנות הצבאית על הר הבית’… התחלנו להתפלל במדרשה באופן קבוע. קראנו מספרי התורה שהיו לנו על הר הבית, וכן היו לנו שם ספרי קודש… מיניתי עשרה קציני הר הבית. נתתי להם סרטים לשרוולים ועליהם כתוב: ‘קצין הר הבית’. הם שלטו שם ארבעים יום, עד שדיין הלך והעביר אותו למוסלמים. יום אחד בא אלי דיין ואמר לי שאני צריך להתקפל ולצאת מהמדרשה, להוציא את הספרים ואת כל מה שיש לנו שם וכן את הקצינים, מפני שהוא מסר את השליטה בהר הבית לוואקף המוסלמי. חשתי באותו רגע כאילו שמעתי רעם ביום בהיר. הוא אמר שהוא עושה זאת על דעת הממשלה. מיד כתבתי מכתב ארוך בנושא הר הבית לוועדת השרים למקומות הקדושים [שבגין היה חבר בה]. הזהרתי מפני מסירת קודש הקודשים של האומה לוואקף המוסלמי צוררי ישראל. אף על פי שגם מר בגין היה חבר ממשלת הליכוד הלאומי, הוא עשה מעט מאוד להגנת האינטרסים והזכויות שלנו, לא בקשר למערת המכפלה ולא בעניין הר הבית… המצב הלך והידרדר. אמרתי לדיין שכשר הביטחון היה בידו לשמור על קודש הקודשים של האומה, והוא מסרו בזדון לוואקף. הוא טען שהיה לו גיבוי של כל הממשלה, והאשים את בגין בכך שלא דרש שנשאיר זכות תפילה ליהודים על הר הבית. כך הפסדנו את הר הבית” (הדגשות שלי; א”א).65
ב־16 בפברואר 1972 — בעקבות עבודות שביצעו משרד הדתות ועיריית ירושלים כדי לתמוך בבית ערבי שעמד ליד הכותל הקטן (קטע מהקיר המערבי של הר הבית, מצפון לרחבת הכותל), כנראה בגלל חשש שהבית ייפול על הרחבה הקטנה הצמודה לכותל הקטן — הגיש בגין הצעה לסדר היום. בנאומו דרש בגין לחשוף את הכותל המערבי לכל אורכו ובמלוא הדרו. “המקומות הקדושים לכל הדתות האחרות שמורים וגלויים במלוא תפארתם, ורק הכותל המערבי חבוי ברובו מתחת לאשפה ובניינים רעועים”.66 עם זאת, גם בדיון הזה לא התייחס בגין לקדושת הר הבית ליהודים ולזכותם להתפלל בו.
לעומת זאת התנגד בגין להעניק לירדן מעמד מדיני או דתי־שהוא־מדיני בהר הבית. בדיון שנערך בכנסת ב־21 בפברואר 1973 הוא תקף את סגן ראש הממשלה יגאל אלון שצוטט כמי שהציע הענקה כזאת: “אתה מציע שלממלכת ירדן יינתן מעמד, כדבריך, לא מדיני, אלא דתי, במקומות הקדושים בירושלים. משיינתן למדינה מעמד, האם מעמדה אינו מדיני? תרתי דסתרי. לא ייתכן שלמדינה לא יהיה מעמד מדיני. אפילו תאמר פעמים רבות שהמעמד איננו מדיני אלא דתי — לא יועיל… המילים ‘תחת ריבונות ישראלית’ אינן מועילות ולא כלום. משום שאם למדינה זרה יש מעמד, אין עוד במקום הזה שבו יש לה מעמד ריבונות ישראלית… המדובר הוא בהר הבית. על הר הבית ניצבים שני בתי תפילה הקדושים לאסלאם. אנחנו נכבד את בתי התפילה הקדושים לדת המוסלמית. אבל זה הר הבית. זה המקום המקודש ביותר לישראל מאז היותו לעם… ועל פי הצעתך המתוקנת, הרשמית, למעשה חוסיין יהיה מוסמך להניף עליו את דגלו, כי הוא מייצג מדינה ולא דת… אני קורא לך, סגן ראש הממשלה, עלה על במה זו היום, ללא רוגז, ואמור לכנסת, ועל ידה לעם ישראל ולעמים אחרים, דבר פשוט מאוד: לשום מדינה לא יינתן שום מעמד בירושלים. שום מעמד. זו עמדתנו. נציגי דתות יפקחו על המקומות הקדושים שלהן. המעמד היחיד בירושלים הוא למדינתנו. ירושלים היא אחת. כולה תחת ריבונות ישראל, ובשום מקום לא יונף דגל זר. בשום מקום”.67
אף שבגין הזכיר את קדושתו של הר הבית לעם ישראל, מוקד הדיון היה מדיני. בגין ראה בהנפת דגל זר על הר הבית משום פגיעה חמורה בריבונות ישראל, אבל לא תבע ולו ברמז את הנפת דגל ישראל על ההר, או את אכיפת ריבונות ישראל במקום. בעת שהתקיים הדיון, היה ברור כי זה שש שנים שהר הבית נמסר הלכה למעשה לידי הוואקף וליהודים אסורה התפילה בו. ככל שהיה מדובר בבגין, הסמל (דגל) היה חשוב יותר מהמעשה (תפילת יהודים בהר).
לאור כל אלה אין איש רשאי להיות מופתע ממעשיו או ממחדליו של בגין לאחר עלייתו לשלטון. אפשר אולי לראות ביחס של בגין לסוגיית הדגל בהר הבית דוגמה בזעיר אנפין לגישתו לסוגיית הריבונות ביו”ש. מעין פרט המעיד על הכלל. בהסכם קמפ דייוויד סוכם כי שאלת הריבונות תישאר “פתוחה”, ופתרונה יידחה למועד מאוחר יותר. ולפי שעה — לא לנו ולא לערבים. כשם שבסוגיית הדגל העדיף בגין ששום דגל לא יונף על ההר, לאחר שהעריך שלא יצליח להניף עליו דגל ישראל, כך הוא העדיף להתפשר גם בקמפ דייוויד בסוגיית הריבונות. גם במצע הליכוד לכנסת העשירית, זו שנבחרה אחרי קמפ דייוויד והסכמי השלום עם מצרים, אנו עדים לנסיגה מהניסוחים הקודמים שקראו להחלת ריבונות, לקו שקבע כי “לא תהיה ריבונות זרה ממערב לירדן”. אין דגל ישראל על ההר, אבל גם לא נסבול דגל זר. אין ריבונות ישראל ביו”ש, אבל בגין מתנגד כמובן גם לריבונות זרה. הגדרה משפטית פורמלית, גם אם אינה מכריעה בסוגיית הריבונות, חשובה יותר מהמצב בפועל (שליטת הוואקף בהר הבית, אוטונומיה ערבית ביו”ש).
לפני בחירות 1977 נתבע בגין בידי אנשי מפלגתו לשנות את הסטטוס קוו שקבע דיין בהר. כותב על כך נדב שרגאי בספרו “הר המריבה”: “בוועידה האחרונה של תנועת החירות לפני הבחירות לכנסת דרש חבר ההנהלה המצומצמת של התנועה גרשון סלומון [מנהיג קבוצת “נאמני הר הבית”] לכלול במצע התנועה לקראת הבחירות סעיף מפורש המבטיח כי ממשלה בראשות חרות תשנה את הסטטוס קוו ותתיר תפילת יהודים על הר הבית. סלומון… עורר בכך ויכוח קשה. כל החברים צידדו ברעיון, אולם היססו לכלול אותו במצע מחשש שהתנועה תצטייר כקיצונית מדי. סלומון נקרא לשיחה בארבע עיניים עם מנחם בגין”.68
וכך, מספר שרגאי, התנהלה השיחה בין השניים:
בגין: כמוך אני סבור שהר הבית הוא המרכז. הנשמה של העם היהודי. הלב — מוסרית, רוחנית ודתית. כמוך אני סבור שבמלחמת ששת הימים נעשה דבר חמור: מסירת הלב היהודי לערבים. כמוך אני סבור שהר הבית צריך לחזור לידיים יהודיות כולל דגל יהודי, אבל הגד לי גרשון: האם אתה רוצה שהר הבית יישאר כפי שהוא והמערך יישאר בשלטון, או שאנו נגיע לשלטון ונממש את מדיניותנו גם בהר הבית? אסור לנו להכניס זאת למצע.
סלומון: מר בגין, אני מבקש לדעת מה תעשה בעניין הר הבית כאשר תהיה ראש ממשלה.
בגין: אם אהיה ראש ממשלה, הר הבית יחזור להיות מרכז החיים הלאומיים והדתיים. אתיר תפילת יהודים במקום, והחרפה הזאת תוסר מעם ישראל.69
זמן קצר לאחר מכן, ב־17 במאי 1977, ניצח הליכוד בבחירות. בגין, שהחלים באותה עת מהתקף לב, הזמין את דיין אל חדרו בבית החולים והציע לו להיות שר החוץ בממשלתו. דיין נטה להיענות להצעה, אבל הציב שני תנאים להצטרפותו. כל זמן שהוא יהיה שר בממשלה, לא תוחל הריבונות הישראלית על יש”ע ולא תותר תפילת יהודים בהר הבית. “להפתעת דיין”, כותב שרגאי בספרו, “קיבל בגין את תנאיו”.
דוגמה נוספת לחשיבות הרבה שייחס בגין לסמלים ודגלים (ואפילו להיעדרם), ולעובדה שלא פעם הם היו חשובים בעיניו יותר מצעדים מהותיים ומעשיים, נמצאת בעדותו של הרב גורן על מכתב שכתב לבגין והתשובה שקיבל ממנו:
במאמר שכתב לכבוד יום ירושלים תשמ”ט סיפר הרב גורן:
“בחודש יולי 1967 הודיע לי [משה דיין] שהוחלט למסור את הפיקוח על הר הבית ומתקניו לרשות מינהל הוואקף המוסלמי. ועדת השרים לשמירה על המקומות הקדושים החליטה לאסור על יהודים להתפלל על הר הבית… החלטות אלו של ועדת השרים לשמירה על המקומות הקדושים היה להן תוקף של החלטות ממשלה. ההחלטות הדהימו אותי והוכיחו כי כל הציפיות הרוחניות שתלינו בניצחונו של צה”ל במלחמת ששת הימים לא היו אלא אשליות, וכי ממשלת ישראל על כל מרכיביה, כולל תנועת החרות שיוצגה על ידי ראשה מר מנחם בגין, החליטה להסגיר במו ידיה את קודש הקודשים של האומה הישראלית לידי המוסלמים, ולמנוע מהיהודים דריסת רגל על הר הבית… פניותי החוזרות ונשנות לראשי ממשלות בנידון זה לא הועילו. ולא עוד, אלא שבשנות כהונתו של ראש הממשלה הקודם מר מנחם בגין, הוחמר מצבם של היהודים שביקשו לעלות ולהתפלל על הר ה’, והסגרת הר הבית לידי הוואקף הפכה למציאות והביאה לאובדן ריבונות ישראל על הר הבית… הרצתי מכתב לראש הממשלה דאז מר מנחם בגין, בתאריך 17.12.79 בנידון. הוא השיב לי במכתב בתאריך 24.12.79 לאמור: ‘בעקבות שיחתנו הטלפונית, יכול אני לומר לכבודו שלכל הידיעות או השמועות הללו אין שחר. אין אפילו להעלות על הדעת שנסכים להנפת דגל נוכרי כלשהו על הר הבית” (ההדגשות שלי; א”א).
בתקופת כהונתו של בגין כראש הממשלה ניסה רב הכותל, הרב מאיר יהודה גץ, לחפור מחילה מתחת להר הבית מתוך תקווה למצוא שם את כלי בית המקדש. כשהתגלה הדבר, הורה בגין לאטום במהירות את החפירה.
כמין אפילוג לפרק זה: התעודה האחרונה המובאת בספר המסמכים והתעודות “מנחם בגין ראש הממשלה השישי” היא מכתב של מנחם בגין מ־15 בינואר 1992. בתשובה למכתב של רא”ל (מיל’) מרדכי גור, ולשאלתו “מי החליט על המוֹדוּס אוֹפֶּרַנדי [לטינית: שיטת הפעולה] כפי שסוכם בין משה דיין ובין ערביי ירושלים”, ענה בגין וכתב: “זו היתה החלטה אישית, חיובית מאוד, של משה דיין ז”ל. שמחתי על ביצועה. לא לקחתי חלק בתכנונה”.70
חודשיים אחר כך נפטר מנחם בגין.
בחירות 1977 או: מהפך ולא מהפכה
את הסחף ההדרגתי שחל מבחירות לבחירות במצעים של חרות והליכוד כבר ניתחנו בהרחבה. לקראת בחירות 1977 הסתפק כאמור הליכוד בהצהרה כי ארץ ישראל המערבית לא תחולק שוב. הקריאה החיובית ל”החלת ריבונות” הוחלפה בניסוח שלילי “לא יקום שלטון זר ממערב לירדן”.
זמן קצר לאחר שהתבררו תוצאות הבחירות נשא בגין את נאום הניצחון שלו. בנאום הוא העניק ממד היסטורי לניצחונם של תלמידי ז’בוטינסקי על תלמידי בן גוריון, וכבר חשף את מה שנסתר אך ורק מעיניהם של מי שלא רצו לראות ואימץ בתחומים רבים דווקא את דרכם של תלמידי בן גוריון: המלך חוסיין (לשעבר מלך “המדינה המלאכותית שאין לה זכות קיום, היושבת על אדמת המולדת הכבושה במזרח הירדן”) זכה להכרה ולהזמנה למשא ומתן לשלום, ומילת הקוד ז’נווה (שבגללה תקף את ממשלות גולדה ורבין, שכן שיחות ז’נווה גילמו הסכמה ל־242) הושמעה. לא בבחינת “דברים שרואים מכאן”, אלא “דברים שראיתי מזמן, ועכשיו אני מתכוון לעשות משום שהגעתי לכאן”.
וכך אמר בגין בנאום: “היום חל מפנה בתולדותיו של העם היהודי ובתולדותיה של התנועה הציונית, שכמוהו לא ידענו במשך ארבעים ושש שנים. מאז הקונגרס השבעה־עשר בשנת 1931, שבו הציע זאב ז’בוטינסקי לקבוע כי מטרת הציונות היא הקמת מדינה יהודית בימינו… אני אציע שהנהלת הליכוד תפנה לכל המפלגות הציוניות והנאמנות למדינת ישראל בהצעה להקים ממשלת ליכוד לאומי… אני מקווה שלאחר שנקבל את אמון הכנסת לממשלה החדשה שנציג בפניה, נוכל על דעת הכנסת לפנות לנשיא סאדאת, לנשיא אסד ולמלך חוסיין, בהצעה לפתוח במשא ומתן אם בבירותינו לסירוגין ואם במקום ניטרלי בז’נווה, למען חתימת חוזה שלום ביניהם לבין מדינת ישראל”.71
המחנה הלאומי בישראל נשטף שמחה. מחיאות הכפיים והצהלולים מנעו מרבים מאנשיו להבחין במה שלא נאמר באותו לילה. דווקא עיתון השמאל “דבר” השגיח שבגין נמנע מהצהרה על החלת החוק הישראלי על יהודה ושומרון וחבל עזה, שעמדה במרכז דרישותיו מאז מלחמת ששת הימים. הפובליציסט טדי פרויס, ברשימת ביקורת על משדר ליל הבחירות בטלוויזיה, הזכיר את נאום הניצחון של בגין, ואת הקריאה של בגין לממשלת אחדות לאומית ולהסכם שלום עם שליטי ערב, ותמה על התאפקותו של מנהיג הליכוד מלומר דברים ברורים על נושאים כמו החלת החוק הישראלי על יהודה ושומרון.72
גם אם לא עסק בהחלת החוק והריבונות ביהודה ושומרון ועזה, לא התעכב בגין ימים רבים לפני שהצהיר על כוונותיו ביחס להתיישבות היהודית הנרחבת בחבלי ארץ אלה. בסיור בשומרון, יומיים אחרי הבחירות, הגיע בגין לקדום, מקום שבתו של גרעין “אלון מורה”, והצהיר: “בעוד כמה שבועות או חודשים יהיו [הרבה] אלוני מורה, לא יהיה צורך בקדום”.73
חמישה ימים אחרי ניצחונו, בראיון ראשון לעיתונאים זרים (קלרק וסימונס מרשת איי־בי־סי), הגדיר בגין את זכותנו על הארץ ולא היה מודאג מהאפשרות שחילוקי דעות עם הנשיא קרטר יפגעו בסיוע האמריקאי לישראל. הוא שלל נסיגה מיו”ש והקמת מדינה פלשתינאית, התחמק מתשובה ישירה על שאלת החלת הריבונות על יו”ש, ונמנע מקביעת מסמרות באשר לתביעה טריטוריאלית שיעלה במשא ומתן עתידי. הוא התחייב להגיע לוועידת ז’נווה, והציע את רעיון האוטונומיה:
“אני מאמין שיהודה ושומרון הם חלק בלתי נפרד מהשטח הריבוני שלנו”, אמר בגין באותו ראיון. “זו ארצנו. היא נכבשה בידי המלך עבדאללה בניגוד לחוק הבינלאומי, ושוחררה במלחמת ששת הימים לאחר שישראל השתמשה בזכות ההגנה העצמית שלה… קראתי את דברי הנשיא [קרטר], ומבחינתנו קריאתו לנסיגה כמעט שלמה עם תיקוני גבול קלים היא חזרה לתוכנית רוג’רס. כשפורסמה התוכנית ב־69′ הייתי חבר בממשלת האיחוד הלאומי. ראש הממשלה גולדה מאיר הזמינה כתב של ה’ניו יורק טיימס’ ואמרה לו שכל ממשלה בישראל שתקבל את התוכנית הזאת תעשה מעשה בגידה. זו היתה עמדת גולדה. כשאני אומר זאת, אני מייצג קונסנזוס של כל המפלגות בישראל חוץ מהקומוניסטים. זו לא בעיה עם המפלגה שלי, אלא עם הקונסנזוס בישראל… גם פרס ורבין התנגדו לתוכנית נסיגה לקווי 67′ עם תיקוני גבול קלים ולהקמת מדינה פלשתינאית… למה שיהיה קונפליקט עם ארצות הברית? אסביר לנשיא קרטר את עמדתנו. קרטר מכיר את התנ”ך כמעט בעל־פה. והוא יודע למי שייכת הארץ הזאת”.
ובגין הוסיף ואמר: “אני מתכוון להציע לערבים בארצנו אפשרות לקבל אזרחות ישראלית ואוטונומיה תרבותית… כך שיוכלו לחנך את ילדיהם בלשונם ובתרבותם ועל פי דתם… יש להם מולדת והם יחיו איתנו בשלום… לעומת זאת, מדינה פלשתינאית מחלקת את הארץ. משבעים הקילומטרים מהים לירדן, היא משאירה לנו ארבעה־עשר קילומטרים בנתניה מול קלקיליה… [היא] מסכנת את עצם קיומנו… איננו מבקשים הכרה מאש”ף. קיבלנו את זכותנו להתקיים לפני שלושת אלפים ושבע מאות שנה בהבטחת אלוהים לאברהם יצחק ויעקב. איננו מבקשים הכרה מרוצחי הילדים הללו… נקיים שיחות שלום עם מדינות ערב… לא נקיים משא ומתן עם אש”ף… [זו] אינה מדיניות הליכוד, אלא של כל עם ישראל… סעיף תשעה־עשר באמנה הפלשתינאית שולל את זכות קיומה של מדינת ישראל… על מה נדבר איתם? על הריסת מדינת ישראל? הם אינם פרטנר”.74
כשהחל בגין בהרכבת ממשלה, הוא קיים משא ומתן גם עם ראשי מפלגת ד”ש בראשות יגאל ידין. הדבר עורר תרעומת בליכוד, והיו מי שהאשימו את בגין כי הסכים לוותר על עקרונותיו כדי לצרף את ד”ש לממשלה. בדיון שהתקיים במרכז חרות השיב להם בגין, כי במשא ומתן עם ד”ש לא ויתרה חרות על עקרונותיה ולא הסכימה לדרישת ד”ש לוויתורים ביו”ש, “כי היא לא קיבלה מנדט כדי לוותר על מורשת אבות”. בגין לא התייחס לסיני ולגולן בנאום זה.75
ב־20 ביוני 1977 הציג מנחם בגין את ממשלתו בפני הכנסת. בנאומו בכנסת הוא אמר בין השאר: “ממשלת ישראל לא תבקש משום אומה, קרובה או רחוקה, גדולה או קטנה, להכיר בזכותנו להתקיים… אנו קיבלנו את זכותנו להתקיים מאלוהי אבותינו… לפני קרוב לארבעת אלפים שנה… ארץ ישראל, ארץ חמדת אבות, ארצנו היחידה, דבקנו בה בכל הדורות… בראש דאגתנו מניעת מלחמה חדשה במזרח התיכון. הנני קורא למלך חוסיין, לנשיא סאדאת ולנשיא אסד להיוועד עמדי, אם בבירותינו ואם על אדמה ניטרלית, אם בפומבי ואם מחוץ לזרקורי הפרסומת, כדי לדון על השכנת שלום אמת בינינו וביניהם”.76
מכאן המשיך בגין אל קווי היסוד של ממשלתו:
א. הכרת אחדות הגורל ושותפות המאבק לקיומו של העם היהודי בארץ ישראל ובתפוצות הגולה.
ב. לעם היהודי זכות היסטורית נצחית לארץ ישראל, נחלת אבותינו, שאינה ניתנת לערעור.
ג. הממשלה תתכנן, תקים ותעודד התנחלויות כפריות ועירוניות על אדמת המולדת…
ה. הממשלה תעמיד את שאיפת השלום בראש דאגתה לחתור באופן פעיל ובהתמדה להשגת שלום קבע באזור.
ו. הממשלה תזמין את שכנותיה של ישראל, כולן וכל אחת מהן, במישרין או באמצעות מדינה ידידותית, לנהל משא ומתן ישיר למען חתימת חוזי שלום איתן, ללא תנאים מוקדמים מצד כלשהו וללא נוסחת פתרון שהומצאה מבחוץ. כל צד יהיה חופשי, על פי שיקולו, להעלות כל הצעה וכל נושא יהיה נתון למשא ומתן.
ז. הממשלה מודיעה על נכונותה להשתתף בוועידת ז’נווה, משתוזמן על ידי ארצות הברית וברית המועצות על יסוד החלטות 242 ו־338.
ח. לקראת ועידת ז’נווה ומשא ומתן ישיר מודיעה הממשלה על נכונותה של ישראל לנהל את המשא ומתן כדי להשיג שלום אמת חוזי ומעשי, שיביא לנורמליזציה של החיים באזור.
ט. באין חוזי שלום, יחייבו את הצדדים ההסכמים שנחתמו ביניהם על ידי הממשלות הקודמות.
י. הכנסת הסמיכה את הממשלה, בחוק, להחיל בצו את המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה על כל שטח של ארץ ישראל שייקבע בצו. סמכות חוקית ופרלמנטרית זו היא בשיקולה של הממשלה. היא לא תופעל בעוד מתנהל משא ומתן על חוזי השלום בין ישראל ובין שכנותיה. הדבר יהיה קשור בבחירת העיתוי המתאים, בשיקול מדיני של הממשלה, בדיון מיוחד בכנסת ובאישורה…
כו. הממשלה תכבד את ההסכמים הבינלאומיים שנחתמו על ידי הממשלות הקודמות.
חבר הכנסת יגאל אלון (המערך): חה. חה. חה.77
כשהציג בגין את הממשלה החדשה בפני הכנסת ואמר כי ישראל מקבלת את החלטה 242 ואת כל ההסכמים הבינלאומיים שעליהם חתמו ממשלות ישראל הקודמות, הגיבה האופוזיציה, בעיקר בספסלי המערך, בצחוק ובקריאות ביניים לגלגניות. היטב זכרו שם כי בגין פרש מהממשלה ב־1970 על רקע כוונת הממשלה לקבל את יוזמת רוג’רס, שכללה את החלטה 242.
לא מציאות חדשה שהתגלתה לבגין ימים אחדים אחרי הבחירות היא שגרמה לו לשינוי הזה. ובכל זאת נותרה בעינה המשימה לענות על השאלה מה גרם לשינוי הזה. תומכי בגין מסבירים את השינוי לא באמצעות ההסבר הציני המקובל “דברים שרואים מכאן”, אלא בעול האחריות שהונח לפתע על כתפיו ובעקרון “הרצף השלטוני” המתייחס להחלטות קודמות של ממשלות ישראל. מבקריו אמרו כי בגין פרש מהממשלה לא בגלל 242, אלא משום שחשש כי כניסה למשא ומתן בינלאומי על בסיס החלטה זאת בהובלת מפלגה שאינה מחויבת לשלמות הארץ (קרי, המערך) תוביל בהכרח לוויתורים טריטוריאליים מופלגים. לעומת זאת, הוא היה סמוך ובטוח כי הוא עצמו יוכל לעמוד בלחצים שיהיו כרוכים במשא ומתן, והסכים לז’נווה ול־242 משום שהיה בטוח שהוא יודע על מה הוא מוכן לוותר (סיני ואולי הגולן) ועל מה אין הוא מוכן לוותר (יהודה שומרון ועזה).
בגין הזכיר אמנם בקווי היסוד את האפשרות שהממשלה תחיל בצו את החוק הישראלי על כל שטח של ארץ ישראל (סעיף י’), אבל באותו סעיף עצמו הסתייג ואמר שכל עוד מתנהל משא ומתן לשלום, תימנע הממשלה מצו כזה. הצהרתו המפורשת של ראש הממשלה ביחס לרצונו לפתוח בשיחות שלום לא זכתה לתשומת לב, אם כי היו שהבחינו כי המלך חוסיין נעשה פרטנר אפשרי לשיחות כאלה. לפיכך — לא עוד “ירדן” במרכאות.
בראיון עם אחד מקרוביו־מקורביו של מנחם בגין (שביקש שדבריו יובאו בעילום שם) שאלתי מדוע לא החיל בגין, מיד עם עלייתו לשלטון, את החוק הישראלי על “שטחי המולדת המשוחררים”?
התשובה היתה כי נקודת המוצא היתה אמנם ש”זה שלנו” מבחינה היסטורית, אלא שמבחינתו של בגין היה תנאי בל יעבור: אי אפשר להחיל את פקודת סדרי השלטון והמשטר של המדינה על האזור (בגין לא השתמש מעולם במילה “סיפוח” בהקשר הזה) בלי מתן אופציה לאזרחות. זה גם היה הדגם כשאוחדה ירושלים ובגין דרש שתוענק לתושביה הערבים האפשרות לבחור באזרחות ישראלית. זאת היתה מבחינתו אבן יסוד. השאלה הבאה שניצבה בפניו היתה אפוא האם אפשר להחיל את החוק תוך מתן האופציה הזאת? המסקנה המרומזת המצויה בתוכנית האוטונומיה היתה: אני לא רוצה להסתכן בכך שביום מן הימים יהיו מאות אלפים שירצו להיות אזרחי ישראל. גם אם באותה שעה נראה שהסבירות לכך נמוכה, לא היה אפשר לשלול את האפשרות הזאת. והוא חשב שזה מרחיק לכת, מסוכן מדי, ולכן, קו הנסיגה שלו (מהתחייבות הליכוד בשנים הקודמות להחיל ריבונות) היה בניסוח שלילי: מעמד יו”ש ייקבע בהסכם, אבל המינימום שעליו יש להגן, והוא אכן הגן עליו, אמר המרואיין, היה “לא תהיה ריבונות זרה ממערב לירדן”.
שאלתי אם ההימנעות מהחלת הריבונות, הצעת תוכנית האוטונומיה, קבלת 242 וכו’ לא היו תוצאה של “דברים שרואים מכאן לא רואים משם”. כלומר, דברים שהשתנו במדיניותו כתוצאה מהיותו לראש ממשלה. בתשובה הזכיר מקורבו כי אחת ההחלטות הראשונות של ממשלת בגין היתה לשגר משלחת ארכיאולוגית לשילה ככיסוי להקמת יישוב במקום. היה אפשר לצפות כי בגין יחדש את היישוב העתיק שילה בגלוי ולא במחתרת, אמר המרואיין, אבל העובדה היא שהוא חש צורך במצג של חפירות ארכיאולוגיות. מצד שני, לעתים היה לחץ בנושאים מסוימים והוא עמד בו. לא רק מבחינת התוצאה, אלא גם מבחינת עצם העמידה. למשל, בהצהרה על הקמת יישובים, “עוד יהיו הרבה אלוני מורה”, שאכן הקימה עליו לחץ בינלאומי.
גם “תוכנית רייגן” היא דוגמה ליכולת של בגין לעמוד בלחצים. זה היה אחרי מלחמת לבנון, בתחילת ספטמבר 1982. על רקע יציאת אש”ף ממערב ביירות הציע נשיא ארצות הברית משא ומתן על שטחי יו”ש ועזה, שבסופו תהיה ישראל חייבת לסגת מאזורים אלה, שיהיו קשורים כאזורים אוטונומיים לירדן. רייגן הצהיר שארצות הברית לא תתמוך בהקמת מדינה פלשתינאית או בסיפוח ישראלי של השטחים, ולא תכיר באש”ף אם לא יצהיר שהוא מקבל את החלטות מועצת הביטחון 242 ו־338. הוא גם קרא להקפאת ההתנחלויות. התוכנית הועברה לידי בגין בעת שהיה בחופשה בנהריה. הוא קרא את התוכנית, קטע את החופשה וחזר לירושלים. בדרך הוא הכתיב למזכיר הממשלה דן מרידור את החלטת הממשלה ביום ראשון, וביום ראשון הוא העביר את ההחלטה בממשלה וטירפד את המהלך. הוא לא נתן לזה אפילו להתרומם. הוא לא היה אדם שברח מכל עימות. בעניין הוויתור על החלת הריבונות לאלתר — אפשר שהיו לחצים אבל לא היה בהם צורך. לא היה בהם צורך כי “אי אפשי” החלת ריבונות בלי מתן אזרחות. זה מה שמנע ממנו החלת ריבונות. והאוטונומיה ענתה על זה מבחינה אנושית, ואולי גם מבחינה בינלאומית. מבחינתו של בגין אין “עם פלשתינאי” אלא “ערביי ארץ ישראל”. אין עם פלשתינאי, ולכן אין ערביי הארץ זכאים למדינה. תהיה להם אוטונומיה. ובינתיים — בונים.
שלום עם מדינות ערב או: אין דין יו”ש כדין סיני והגולן
ב־7 ביולי 1977, חמישים יום לאחר שניצח בבחירות ושבעה־עשר יום לאחר שהציג את ממשלתו הראשונה בכנסת, ניסח מנחם בגין את עמדותיו המדיניות לקראת פגישתו הראשונה עם נשיא ארצות הברית ג’ימי קרטר. ב־13 ביולי, ערב הנסיעה של בגין לארצות הברית, הוצג המסמך לממשלה כנוסח הצעת החלטה וקיבל את אישורה.78
בארכיון המדינה שמורים נוסחים של המסמך שהכין בגין לקראת פגישתו עם קרטר.79 הם כתובים בכתב יד — ככל הנראה של יחיאל קדישאי, עוזרו הקרוב של בגין — וכוללים נוסח בעברית ואת תרגומו לאנגלית. במסמכים האלה הגדיר בגין את נכונותה של ישראל לוויתורים טריטוריאליים בסיני ובגולן תמורת חוזי שלום, ואת התנגדותה לוויתורים כאלה ביו”ש.
מי שסבור ש”דברים שרואים מכאן לא רואים משם” — מומלץ לו שישוב ויחשוב על כך. האם הלחץ הבינלאומי שינה את בגין? האם עוֹל האחריות הוא שכופף (שלא לומר עיקם) את האידיאולוגיה שלו? האם ראיית העולם שלו השתנתה בתוך שבועיים, או שמא תפיסתו זו התגבשה במהלך שנותיו באופוזיציה? האם כיוון שהיה לראש ממשלה שינה את עמדותיו, או שמא קרה הדבר שנים לפני המהפך וכדי להיות ראש ממשלה? ואולי שום דבר לא השתנה, אלא שהציבור לא הבחין כי מאחורי המסך הרטורי המבריק, עתיר שבועות הנאמנות לארץ ישראל, מסתתרת נכונות לוותר על חצי האי סיני ועל רמת הגולן.
וכך מופיע המסמך בפרוטוקול הממשלה:
תהליך השכנת השלום בין ישראל ושכנותיה
1. ממשלת ישראל תהיה מוכנה להשתתף החל מ־10 באוקטובר 1977 במושב נוסף של “ועידת ז’נווה”, משיזומן על ידי שני יושבי הראש על יסוד סעיף 3 להחלטת מועצת הביטחון 338 מיום 21.10.73 הקובע: “[מועצת הביטחון] מחליטה כי מיד ובאופן מקביל להפסקת האש יתחיל משא ומתן בין הצדדים בחסות מתאימה במטרה להשיג שלום קבע, צודק במזרח התיכון”.
2. החלטה 338 כוללת ומאזכרת את החלטת מועצת הביטחון 242 מיום 22 בנובמבר 1967.
3. במושב הנוסף של “ועידת ז’נווה” ישתתפו משלחות מיופות כוח של מדינות ריבוניות. כלומר, של ישראל, מצרים, סוריה וירדן.
4. המדינות המשתתפות בוועידת ז’נווה לא יציגו שום תנאים מוקדמים להשתתפותן בה.
5. בישיבה הפומבית של מושב ועידת ז’נווה הנוסף ימסרו נציגי הצדדים הודעות פתיחה.
6. עם סיום הישיבה הפומבית יתמנו או ייקבעו שלוש ועדות מעורבות: והן: מצרית־ישראלית, סורית־ישראלית, ירדנית־ישראלית.
7. במסגרת הוועדות המעורבות יקוים המשא והמתן על חתימת חוזי השלום בין הצדדים.
8. ראשות הוועדות המעורבות תיקבע על פי כלל הרוטציה בין נציג ישראל ובין נציגה של המדינה השכנה.
9. לאחר שתושג ההסכמה על תוכנם של חוזי השלום — לאמור, סיום מצב המלחמה, קביעת גבולות הקבע, חילופי הנציגים הדיפלומטים, הסעיפים הכלכליים ועוד — יזומן שוב מושב פומבי של הוועידה לחתימת חוזי השלום.
האלטרנטיבה: אם המדינות הגובלות בישראל לא יסכימו להשתתף ב”ועידת ז’נווה” במתכונתה המקובלת על פי התקדים של מושב הוועידה הראשון, מחמת תביעתן להוסיף על הנציגויות הממלכתיות את הארגון הידוע בשם P.L.O, אפשר להקים, בעזרת שירותיה הטובים של ארצות הברית, את שלוש הוועדות המעורבות, על פי התקדים שנקבע ברודוס בשנת 1949, או על פי הכלל של “שיחות קירבה”, במטרה לקיים, במסגרת ועדות אלה את המשא והמתן על חתימת חוזי השלום.
לנוסח באנגלית של המסמך נוסף עמוד שלא היה בנוסח העברי.
להלן תרגומו:
בגלל גודל השטח, נהיה מוכנים, בהקשר של חוזה שלום וקביעת גבול קבוע בין ישראל ומצרים, לנסיגה ניכרת של כוחותינו בסיני. נישאר על רמת הגולן, ונהיה מוכנים לנסיגת כוחותינו מהקווים הנוכחיים במסגרת של חוזה שלום וקביעת גבול קבע בין סוריה וישראל. באשר ליהודה ושומרון ורצועת עזה, עמדתנו היא שלא נסכים להציב שטחים אלה תחת שום ריבונות זרה או שלטון זר, וזאת על בסיס שני גורמים: 1. זכותו של עמנו על אדמה זו. זוהי אדמתנו על פי זכות. 2. הביטחון הלאומי שלנו, המותנה ביכולת ההגנה של המדינה על חיי האוכלוסייה האזרחית.
לאחר שובו מארצות הברית, דיווח בגין לכנסת על מסעו. בנאומו בכנסת הגן בגין על טענת זכותנו על ארץ ישראל גם מההיבט של המשפט הבינלאומי, והעלה לראשונה בפני הכנסת את רעיון האוטונומיה.
בתחילת דבריו התייחס בגין להחלטת ועדת השרים להתיישבות להכיר ביישובים עופרה, אלון מורה ומעלה אדומים. לאחר מכן הוא השיב למזכיר המדינה האמריקאי סיירוס ואנס, שאמר כי עמדת ממשלת ישראל בקשר להתנחלויות עומדת בניגוד לחוק הבינלאומי, והוכיח שגם על פי אמנת ז’נווה הרביעית מ־1949 אין כל דבר לא חוקי בהכרה ביישובים הללו.
ואז הוא המשיך ואמר:
“גם אם עמדת הממשלה הקודמת היתה מפעם לפעם שאולי אלון מורה לא תוכל להישאר על הקרקע, עמדת הממשלה הזו שונה. אנחנו סבורים שיש ליהודים זכות מוחלטת להימצא באלון מורה… באשר למשפט הבינלאומי — הממשל הישראלי בארץ ישראל איננו שלטון כיבוש. הכנסת קבעה זאת בשנת 1967. בשנה ההיא קיבלה הכנסת חוק האומר: ממשלה רשאית בצו להחיל את השיפוט המשפט והמינהל של המדינה על שטח של ארץ ישראל כפי שייקבע בצו. זה החוק. זה החוק שלנו… אנחנו על ידי החוק ההוא קבענו באוזני כל העמים שארץ ישראל, בשום חלק ממנה איננה בבחינת occupied territory או שטחים כבושים… ירדן שפלשה, תקפה וכבשה לא היתה לה שום ריבונות, ושום ריבונות מוכרת, ומשום כך אין זה נכון לומר שממשל ישראלי ביו”ש הוא בבחינת שלטון כיבוש… לערבים זכות מוחלטת לחיות יחד עמנו בארץ ישראל. המדובר בתושבים הערבים של ארץ ישראל שלא נתאזרחו והם תושבים, אבל בתור תושבים צריך שיהיה להם שיווי זכויות מוחלט עם תושבים יהודים בארץ ישראל. עליך לדעת שיש היום קרוב למאה אלף תושבים יהודים שאינם אזרחים והם אינם מצביעים לכנסת אלא לרשויות המקומיות. אנחנו רוצים שאותו דין בדיוק יחול על התושבים הערבים, כל עוד לא יתאזרחו. יש לכם כל הזכויות, כלאום, ללמד את ילדיהם בשפתם, דתם ועל פי מסורתם, ויש להם כל הזכויות האינדיבידואליות של אדם ותושב, בדיוק כמו לתושבים היהודים”.
ח”כ זידאן עטשי: “האם אתה מוכן להציע להם אזרחות?”
מנחם בגין: “כן. אני מוכן להציע, בבוא היום, שלתושבים הערבים תהיה בחירה חופשית באזרחות. לא נכפה עליהם את אזרחותנו. אם מישהו מהם יבקש אזרחות ישראלית, אציע בבוא היום להעניק להם את האזרחות הזאת”.
פרט מעניין עלה בדיון מקריאת ביניים של יגאל אלון, שאמר כי “הנשיא ג’ונסון היה מוכן לקבל מלוי אשכול ז”ל תוכנית של פשרה, והוא לא יכול היה להציע אותה משום שממשלת הליכוד הלאומי דאז לא איפשרה קבלת החלטה”.
בהמשך נאומו הדגיש בגין את ההבדל בין “חוזה שלום” למצב “אי לוחמה”. מבחינתו, התנאי לוויתור על סיני היה חוזה שלום בין ישראל ומצרים:
“מה מטרת המשא ומתן בין ישראל ושכנותיה? אני מודיע לכנסת כי זו הפעם הראשונה מאז מלחמת ששת הימים הוסכם על דעת שתי הממשלות, ממשלת ארצות הברית וממשלת ישראל, כי המטרה של המשא ומתן בז׳נווה, או כל משא ומתן בינינו ובין שכנותינו, היא חוזי שלום… כל מי שקורא… חוזי שלום… יודע כי על פי המשפט הבינלאומי, הסעיף הראשון בהם הוא: ‘מצב המלחמה מסתיים’. הפרק השני הוא טריטוריאלי. בחוזי שלום נקבעים הגבולות, הגבולות הקבועים בין המדינות שהיו קודם במצב מלחמה. יש פרק על יחסים דיפלומטיים והחלפת שגרירים. יש בחוזי השלום פרק על היחסים הכלכליים ועוד. במילה אחת: אמרת ‘חוזה שלום’ אמרת הכול על מהות השלום, ואין עוד צורך להתווכח על מהות זאת, משום שהכול נאמר ב’חוזי השלום'”.80
עשרים שנה לפני כן, בימי מבצע קדש, כבר היה בגין מוכן עקרונית לנסיגה מסיני אם ייכרת חוזה שלום בין הצדדים (הביקורת שלו על בן גוריון היתה על שהסכים לנסיגה תמורת “שום דבר”). גישתו זו באה לידי ביטוי גם בדיון שניהלה ממשלת אשכול על “השטחים” שבוע ימים לאחר מלחמת ששת הימים (ב־18־19 ביוני), כאשר קבע כי תמורת חוזה שלום נסכים לנסיגה לגבול הבינלאומי (בסיני וברמת הגולן). בגין לא שינה את תפיסתו זו, ולאחר עלייתו לשלטון עסק בכנסת בדקדקנות במושג “חוזה שלום”. על רקע הלחץ האמריקאי לשוב לוועידת שלום בינלאומית בז’נווה, שירטט בגין בנאום זה את תמונת השלום שתיאר לעצמו, והציג את מה שהתכוון לעמוד עליו בתהליך השלום הצפוי.
פרוטוקול הכנסת מ־13 באוקטובר 1977 מלמד על ההתפתלות הניסוחית שהיתה דרושה כדי לקבוע מכנה משותף לישראל ולארצות הברית (בשעה שבגין ודיין ידעו כמובן כי הם כבר מקיימים מגעים ישירים עם מצרים). במהלך הדיון הבהיר דיין מה היה המסמך שהגישה ממשלת ישראל לארצות הברית בתשובה לתוכנית האמריקאית לכנס ועידת שלום בינלאומית בז’נווה.
וכך הוא אמר ביחס לירדן:
“הודענו לארצות הברית שהבסיס שלנו שאנו מציעים להסדר שלום בינינו לבין ירדן הוא: א. ביו”ש יש להבטיח זכויות שוות ודו קיום מלא בין יהודי וערבי. ב. שום חלק מאזור זה לא יהא כפוף לשלטון או ריבונות זרים. ג. על כל הסדר להביא בחשבון באורח מלא את צרכי הביטחון של ישראל. בהקשר זה עמדתנו היא כי על ביטחונה של ישראל בגבולה המזרחי להיות מבוסס על נהר הירדן”.
ודיין המשיך: “זה הבסיס. זה הנייר שהגשנו לארצות הברית לקראת ועידת ז’נווה עכשיו, ושעליו אנו רוצים לבסס את הסכם השלום בינינו לבין ירדן. לא נאמר בו שאנו רוצים להחיל את הריבונות הישראלית על יהודה ושומרון ורצועת עזה. נאמר בו שאנו מסרבים או דוחים שאזור זה יהיה כפוף לשלטון או ריבונות זרים… לגבי השתתפותם של פלשתינאים בועידת ז’נווה בכלל ובשני הפורומים, בפורום הראשון בפתיחה בקבוצה מאוחדת, ובפורום השני בקבוצת עבודה שתדון ביהודה, בשומרון וברצועת עזה. לגבי הפורום הראשון ישתתפו שם פלשתינאים. אבל בניגוד לכל מה שנאמר גם כאן ועכשיו, בשום פנים ואופן אף אחד מאנשי אש”ף… אנחנו רצינו שהערבים הפלשתינאים יהיו חלק מהמשלחת הירדנית. המשלחת הירדנית סירבה ומסרבת… שלא יהיה כל ספק בכך שאיננו עומדים לדון בהקמת מדינה פלשתינאית באיזו צורה שהיא… איננו מסכימים באיזו צורה שהיא להקמת מדינה פלשתינאית עצמאית או חלקית או מסופחת בגדה המערבית וברצועת עזה… ואין פה בשום מקום סטטוס עצמאי למשלחת הפלשתינאית”.
נוסח דומה, כמעט זהה, חזר ועלה אל זירת הדיונים כאשר ראש הממשלה יצחק שמיר הסכים להשתתף בוועידת מדריד. בגלל ההסכמה הזאת חל קרע קשה בינו ובין סיעת התחייה, שקמה על רקע האכזבה הקשה מבגין בעקבות הסכם קמפ דייוויד, והיה מהגורמים שהביאו לנפילת ממשלתו.
עוד ב־1957 היה בגין מוכן לוותר על סיני תמורת חוזה שלום, ועוד ב־1967 הוא היה מוכן לוותר גם על הגולן תמורת חוזה כזה. כשהגיע לכס ראש הממשלה ב־1977, הוא היה בשל לתרגם את הנכונות הזאת שלו להישגים מדיניים. גם את 242 היה בגין נכון לקבל כמסגרת לוועידה בינלאומית על פי פרשנותו שלו, אבל עמדתו העוינת כלפי ישראל של הנשיא קרטר, שהתגלתה לבגין בשיחותיו עמו, הביאה את בגין להבין כי אם ייכנס לוועידה בינלאומית לאחר שהצהיר מראש על ויתוריו העקרוניים, ובנוסף לכל אויבי ישראל הצפויים תתייצב בוועידה מול ישראל גם ידידתה היחידה, ארצות הברית, הוא יהיה במלכודת.
ארצות הברית דבקה בעמדתה שעל ישראל לסגת לגבולות 4 ביוני 67′ ולהסתפק בתיקוני גבול קלים. קרטר אמנם הבטיח שארצות הברית לא תשוב להצהיר בפומבי על עמדתה זו, אך בגין הבין כי עדיף ערוץ חלופי, ישיר, על פני מתווך או נותן חסות שאלה הן עמדות הפתיחה שלו.
ב־10 באוגוסט 1977 נפגש בגין עם מזכיר המדינה האמריקאי סיירוס ואנס. פרוטוקול השיחה בין השניים מוכיח כי תוכנית האוטונומיה היתה מוכנה עם בגין זמן רב לפני פסגת קמפ דייוויד, ולא אולתרה בחופזה בעת משבר בוועידה. וכך אמר בגין במהלך שיחתו עם מזכיר המדינה ואנס:
“אנו מבקשים להציע לתת לשכנינו הערבים ביהודה שומרון ועזה אוטונומיה תרבותית מלאה, מוניציפלית ודתית, בלי להתערב כלל בחייהם. כמובן, בתי ספר על פי המסורת שלהם, לחלוטין ובלי סייג, ולהציע להם אפשרות לקבל אזרחות ישראלית. תושבי יו”ש הם אזרחים ירדנים. איננו רוצים להכריח אותם לקבל אזרחות ישראלית. כך נהגו הגרמנים ב־1870 באלזס לורן ומאז זה נחשב לא נכון לאכוף אזרחות על תושבי שטח שאתה שולט בו עתה. לפיכך איננו רוצים להכריח. רק להציע אופציה. מי שירצה יהפוך אזרח ישראלי ויוכל להצביע לכנסת. זה יהיה מבוסס על שוויון זכויות מלא. יש לנו היום כמאה אלף יהודים שהם תושבים שאינם אזרחים. הם אינם מצביעים לכנסת. זה יהיה גם מצבם של הערבים… וביו”ש תוכל לנסוע קילומטרים רבים בלי לראות חייל ישראלי אחד.. איננו רוצים להתערב בחייהם. כך לדעתי ניתן לפתור את שאלת החיים יחד בשוויון זכויות מלא”.81
הערוץ הישיר או: “בגין נתן לי את סיני בלי שבכלל ביקשתי” (סאדאת)
באוגוסט 1977 ביקר בגין ברומניה ונפגש עם שליטה, הנשיא ניקולאה צ’אושסקו. זמן קצר קודם לכן נפגש צ’אושסקו עם סאדאת, ושמע ממנו כי הוא מוכן עקרונית למגעים עם ישראל. בגין החליט לפתוח ערוץ קשר חשאי עם מצרים. מסיבות שונות בחרו ישראל ומצרים לקיים מפגש במרוקו, בחסות המלך חסן השני.
ב־16 בספטמבר 1977 נפגש שר החוץ משה דיין עם סגן ראש ממשלת מצרים חסן תוהאמי. הפגישה נערכה בארמון המלך במרוקו. להלן תיאור הפגישה כפי שהוא מופיע בתיק השמור בארכיון המדינה.82 (בפתח התיק יש מכתב בכתב יד מחיים ישראלי — עוזר שר הביטחון וסמנכ”ל לתפקידים כלליים, איש סוד מובהק שחשאיותו היתה שם דבר — לראש לשכת ראש הממשלה יחיאל קדישאי. אין פלא שדיין הפקיד בידי ישראלי מסמך סודי כל כך כדי להעבירו בחשאי לראש הממשלה, אפילו בלי ידיעת השר הממונה עליו עזר ויצמן, שכעס לימים על שלא הובא בסוד העניינים):
עיקרי פגישה מ־16 ספטמבר 1977.
1. הפגישה התקיימה בארמון המלוכה בנוכחות K [המלך], PM [ראש ממשלת מרוקו], F.M [לא ברור מי הוא], שר החוץ [המרוקאי], תוהאמי, MD [משה דיין], JOSEPH [אדם ששמו המלא ותפקידו לא פורשו].
2. המלך פתח ואמר שהוא שמח, עניו ואסיר תודה שהפגישה יצאה לפועל, ושדיין הסכים לבוא.
3. תוהאמי מדגיש שלסאדאת לא היה אמון בממשלה הישראלית הקודמת, שהנוכחית חזקה ותוכל לקבל החלטות דינמיות, לכן סאדאת מעוניין בשיחות אלה, ומכיוון שהוא בוטח בנו — הסכים לפגישה הזאת: סאדאת רואה תנאי מוקדם עיקרי לשלום בפינוי השטחים הערביים הכבושים. אם ראש הממשלה שלנו מסכים בעיקרון לפנות — נוכל לדבר ולדון בכל הנושאים האחרים, אך פינוי [evacuation; במובן של פינוי מוחלט] הוא תנאי מוקדם ראשוני. אנו יכולים לראות אפשרות של פגישת בגין־סאדאת אך ורק לאחר שבגין יסכים על עקרון הפינוי. ביטחונות, שינויים, הכול יכול להידון אך ורק אחרי שנסכים עם התנאי הבסיסי של סאדאת — פינוי. נשיא רומניה צ’אושסקו הציע כבר לסאדאת כי עליו להיפגש עם בגין, אך הוא סירב. עתה, בגלל המלך, והאמון שסאדאת רוחש לממשלת בגין, הסכים סאדאת לדיאלוג, אך רק לאחר שבגין יסכים עם עקרון הפינוי ייפגש איתו סאדאת וילחץ את ידו. אל לאמריקאים לדעת על המגעים הללו. אך אם תושג הבנה, יש להציג את המגעים כיוזמת שלום אמריקאית, כדי שיטפלו בהם כיוזמת שלום שלהם. יש להשאיר את הפלשתינאים למצרים ולמדינות ערב.. מצרים תוודא שהם לא נעשים קומוניסטים. צריך שיהיו להם קשרים פורמליים עם מצרים וירדן, וסאדאת יוכל לשלוט בהם. מצרים תדאג לכך שהפלשתינאים לא ייעשו רדיקלים… עלינו להחליף ניירות (את אלו שנציג לקרטר) ואז להיפגש שוב ולדון בהם אחרי שכל צד למד את הנייר של הצד השני. הפגישה הבאה צריכה להיות “פגישת עבודה”. ירושלים חשובה מאוד. פתרון בעיית ירושלים “יהיה הוכחה לרצינות שלכם. אז יהיה כל העולם הערבי לצדכם”. אבל חשוב מכול — פינוי השטחים הכבושים. יש לנו אמון בכם. נוכל להגיע להסכם ג’נטלמני, אבל סאדאת יפגוש את בגין רק אחרי שזה יסכים לפינוי. כל עוד אתם מחזיקים באדמה ערבית כבושה, איך יוכל סאדאת ללחוץ את ידו של בגין? מקומות ניתנים למשא ומתן, ממשל ניתן למשא ומתן, אך לא ריבונות… שאלת היישובים (“כפרים”) היהודיים בשטחים ערביים ריבוניים תוכל להיבחן ולהידון.
המלך: סאדאת יבוא לפגישה עם בגין אפילו לפני שהדברים ייושמו. אבל על בגין להסכים באופן עקרוני לעניין הפינוי והריבונות… אנו מבינים כי השטחים הם עתה הערבות היחידה לביטחונכם. לפיכך הבה נחפש את הביטחונות שאתם זקוקים להם כדי שתוכלו להחזיר את האדמה.
סוכם כי:
1. משה דיין ייצא מיד לישראל לדווח לראש הממשלה שלו על התנאים המצריים המוקדמים לפינוי.
2. דיין יבקש מראש הממשלה שלו לאשר החלפת “תוכניות שלום” המיועדות לנשיא קרטר.
3. אם אלה יאושרו, הפגישה הבאה תהיה “פגישת עבודה” בין דיין לתוהאמי בין 27 ל־29 בספטמבר.
נקודות נוספות
1. תוהאמי אמר שיחסים דיפלומטיים מלאים יוכלו להיות אפשריים לאחר חמש שנים. לכך הגיב המלך: “למה לכבול את עצמך? הבה נאמר זמן־מה, או מספר שנים, אך אל תעשה לעצמך שירות רע בהערמת מכשולים מהסוג הזה”.
2. דעתו של תוהאמי על נאצר היתה קיצונית ורוויית שנאה ותיעוב. הוא שאל את דיין אם נאצר תיאם איתו את שיגורו של עבד אל־חאכים עאמר לסיור מוטס ממש בשעה שמטוסי ישראל תקפו את שדות התעופה המצריים [ב־5 ביוני 1967].
3. תאריך פתיחת המלחמה ב־67′ נמסר למצרים בידי קצין ישראלי בכיר שפעל כסוכן, וקבע כי התאריך יהיה בין 3 ל־6 ביוני 1967.
4. לסאדאת יש אמון עמוק בבגין ובדיין, והוא יהיה מוכן לדון ו”לעשות עסקים” איתם, וזאת בניגוד לחברי הממשלה הקודמת.
אין בידינו מסמכים המעידים שבגין העביר לסאדאת הסכמה מראש לנסיגה מוחלטת מסיני. העדות העקיפה לכך היא דברים שאמר סאדאת כעבור זמן, ולפיהם בגין ויתר על כל סיני בלי שהוא היה צריך אפילו לבקש. אליקים רובינשטיין, מי שהיה באותה העת עוזרו המיוחד של דיין והיום הוא שופט בית המשפט העליון, יוצא בספרו “דרכי שלום”83 נגד המיתוס האומר כי סאדאת קיבל התחייבות מפורשת של ישראל לנסיגה מסיני עוד לפני בואו לירושלים, ומביא מידע התומך בטענתו.
העובדה שגם לאחר הביקור בירושלים התקיימו דיונים על גורל היישובים בסיני תומכת בטענה שבגין לא הבטיח מראש את הכול. אך אפשר כמובן גם להבין את הדיונים האלה כניסיון “לצמצם נזקים” על רקע הביקורת הציבורית הקשה שהוטחה בבגין מימין ומשמאל על נכונותו לפנות יישובים. דיונים כאלו עם המצרים התקיימו למשל בדצמבר 1977, אחרי ביקור סאדאת בירושלים. אז נערכה עוד פגישה של דיין ותוהאמי במרוקו, ובמהלכה מסר דיין את תוכניתה של ישראל, וקבעה בין השאר את הכללת יישובי סיני ושדות התעופה בתוך “אזור האו”ם”. כעבור שבוע מסר גורם מצרי מוסמך, כי מצרים מקבלת את המסמך כבסיס לדיונים. אפשר להבין גם כי במסגרת המשא ומתן ניסו שני הצדדים “לשפר עמדות”. בגין ניסה לשמור את היישובים וסאדאת רצה תוכנית לפלשתינאים כדי שלא להצטייר כמי ש”מפקיר” את העניין הכלל־ערבי תמורת האינטרסים של מצרים. הראיה היחידה כי סאדאת הגיע לירושלים כשבכיסו הבטחה לוויתור על כל סיני נמצאת בדברים שאמר סאדאת כעבור זמן: “בגין נתן לי את כל סיני אפילו בלי שביקשתי”.84
המסמכים והעדויות הללו מובאים כאן בפירוט כדי להראות עד כמה היה בגין נחוש לבחון כל ערוץ אפשרי למשא ומתן עם מצרים, וכי הוא היה מוכן מראש לוותר על כל חצי האי סיני תמורת חוזה שלום. גם תוכנית האוטונומיה היתה מגובשת אצלו כחלק מתפיסת העולם שלו עוד בטרם הגיעו לשלטון.
אף על פי שנראה שסאדאת לא קיבל התחייבות מפורשת ובכתב לנסיגה שלמה של ישראל מחצי האי סיני לפני שהחליט על ביקורו בירושלים, הוא היה יכול להבין שבגין נכון לוויתור כזה בהסכם שלום, בתנאי שחצי האי סיני יפורז. הוא החליט אפוא על הביקור הדרמטי, והודיע על כך לפרלמנט המצרי.
תחילה נסע סאדאת לדמשק — להיפגש עם חאפז אל־אסד, בעל בריתו במלחמת יום הכיפורים, כדי לעדכן אותו ולהציע לו להצטרף אליו — ובמוצאי שבת 19 בנובמבר 1977 הוא הגיע לירושלים. להלן קטע מתוך מברק שהגיע למשרד החוץ בירושלים ובו דיווח מפורט על פגישת סאדאת ועמיתו הסורי:
בהול
מאת וושינגטון
אל משה”ח
18 בנובמבר 1977
להלן סיכום תמציתי של קטעים מתוך פרוטוקול שיחת סאדאת־אסד שבידי הבית הלבן ואשר הובא לידיעתו של [איתן] בנצור… כפי שהמקור מסר: אסד פתח שיחתו בתלונה שסאדאת כבר עשה עסקה עם ישראל ושסאדאת נוסע לישראל רק על מנת לחתום על ההסכם, כיוון שהכול מוסכם וגמור בין ישראל ומצרים בתיווך ארצות הברית. אסד מוסיף כי עובדה שעיקר צבא ישראל מרוכז מול צבא סוריה ולא מול מצרים, וזאת לדברי אסד משום שמצרים נהנית מהגנה אמריקאית. סאדאת כמובן מפריך בהמשך השיחה טענות אלו. אסד מתעקש וטוען כי צה”ל מתייצב מולו ברגלים ובשריון ורעש טרטור הטנקים האמריקאיים מגיע לאוזניו, ואילו מול מצרים אין ריכוז כוחות צה”ל. סאדאת שוב סותר תלונה זו ומפריך חשדותיו של אסד… סאדאת מדגיש בשיחה כי לכשייכתב שלום עם ישראל, יקבל סיוע אמריקאי מסיבי ומציע לאסד ללכת בדרכו באומרו שאם יהיה שלום תוכל סוריה לשקם את קוניטרה ולעשותה לעיר פורחת בסיוע כספי אמריקאי. סאדאת מדבר באוזני אסד כי הידיד היחיד שיש למצרים בעולם הוא הנשיא קרטר, אשר הבטיח למצרים השקעות בהיקף עצום כאשר ייכון שלום. בקטע מסוים אומר סאדאת שוב כי כלכלת מצרים הרוסה, והיא זקוקה לעידוד ושיקום. כאשר סאדאת אומר לאסד כי בישראל הוא ידבר בשם כל הערבים ושחוסיין הסמיך אותו, את סאדאת, לדבר בשמו, מגיב אסד: חוסיין הוא בן זונה. הוא נפגש עם היהודים מאחורי גבנו ואלה לא נותנים לו דבר…
בקטע מסוים על מצב התחזוקה בצבא המצרי אומר סאדאת: הנשק של צבא מצרים חלוד. אין אספקה שוטפת. הרוסים לקחו הכול… במהלך השיחה בין אסד־סאדאת חוזרים כחוט השני שני מוטיבים. האחד: חשדו של אסד שנעשתה קנוניה משולשת ישראלית־מצרית־אמריקאית, שההסכם בין ישראל ומצרים מוסכם בעיקרון, ואולי מעובד לפרטיו, ושביקור סאדאת מסמל את שלב הפורמליזציה של ההסכם שנידון בחשאי. המוטיב השני הוא הודעתו החוזרת ונשנית של סאדאת שהוא אינו מתעתד לחתום על הסכם שלום נפרד עם ישראל ושבדעתו לדבר עם רה”מ והכנסת בשם כל מדינות ערב ולא בשם מצרים בלבד.
[שמחה] דיניץ.85
המברק של השגריר דיניץ מובא כאן לא כדי לספר לנו על יחסי הרעים לנשק ממלחמת יום הכיפורים, וגם לא כדי ללמד אותנו מה חשב אסד על מוסריותה ועיסוקיה המקצועיים של אמו של המלך חוסיין, אלא כדי להוכיח שלאסד היה ברור שסאדאת בא לישראל אחרי שהעיקר (נסיגה מסיני) כבר סוכם בין הצדדים, וכי בגין ידע כי מצבו של סאדאת נואש ואפשר להפעיל עליו לחץ ולא לוותר בסוגיות עקרוניות לישראל. רק במקצת הנושאים שעלו לימים בשיחות בין הצדדים ניסה בגין לעמוד על דעתו. הוא לא עשה זאת בנושאים כמו היישובים בסיני ו”הזכויות הלגיטימיות של הפלשתינאים”.
כך או כך, לאחר הביקור בדמשק בא סאדאת לירושלים, ובנאום שנשא בגין לכבוד האירוע בכנסת הוא קרא לנשיא מצרים לנהל משא ומתן מכובד, שבו כל הנושאים יהיו נתונים לדיון. הוא הזמין גם את המלך חוסיין להצטרף לתהליך, קרא ל”דוברים אמיתיים של ערביי ארץ ישראל… לבוא לקיים איתנו שיחות בירור על עתידנו המשותף, על הבטחת חירות האדם, הצדק החברתי, השלום, הכבוד ההדדי”, והבטיח שאם יוזמן לדמשק, עמאן או ביירות, הוא יילך לשם.86
עם פתיחת השיחות התגלעו גם מחלוקות. אחת מהן היתה נושא היישובים. מצרים דרשה נסיגה מלאה לגבול הבינלאומי. בגין היה מעוניין במידה של שליטה בפתחת רפיח (שם החלה הקמת העיר ימית), בכמה יישובים נוספים ובשני שדות תעופה. סאדאת, שחשש כי מדינות ערב יאשימו אותו בניסיון להגיע לשלום נפרד עם ישראל, דרש כי ישראל תכיר לפחות בזכות ההגדרה העצמית של העם הפלשתינאי על כל המשתמע מכך.87 בגין טיכס עצה עם שר החוץ דיין ועם היועץ המשפטי אהרון ברק, וכך נולד הניסוח המשפטי הראשון של תוכנית האוטונומיה.
ב־14 בדצמבר 1977 יצא בגין לפגישה עם קרטר והציג לו את התוכנית. קרטר הבין שהתוכנית נועדה למנוע הקמת מדינה פלשתינאית, אבל הסכים לקבלה כי ראה בה צעד חיובי ראשון ולא סוף פסוק. ב־25 בדצמבר יצא בגין לאיסמעיליה להיפגש עם סאדאת. בפגישה הזאת לא היה זכר לאווירה הידידותית ששררה בירושלים. ויצמן דיווח כבר ימים אחדים לפני כן כי שר המלחמה המצרי, הגנרל גמאסי, מתנגד נחרצות לנוכחות ישראלית כלשהי בסיני. סלע מחלוקת אחר שהתגלע בפסגת איסמעיליה היה הפלשתינאים: המצרים דרשו מדינה פלשתינאית בגבולות 67′. ישראל הציעה אוטונומיה. המגעים נמשכו. ישראל הציעה כי אם תתקבל הצעתה לאוטונומיה מינהלית, היא תהיה מוכנה לדון כעבור חמש שנים בשאלת הריבונות על יש”ע.88 כך, לראשונה, הצהירה ישראל שתהיה מוכנה לדון בכלל בשאלת הריבונות ביש”ע — שאלה שלפני כן היתה בבחינת טאבו בעיני בגין. באיסמעיליה התברר כי המצרים מתנגדים גם לתוכנית האוטונומיה. השיחות נתקעו.
על רקע המבוי הסתום הזה הסתכן הנשיא קרטר וכינס פסגה בקמפ דייוויד עוד לפני ששני הצדדים השיגו הסכמות עקרוניות. ערב צאתו לקמפ דייוויד נפגש בגין עם מנהיגי המתנחלים. הללו היו מודאגים מאוד. הגיעה אליהם השמועה כי עוד לפני בוא סאדאת לישראל הבטיח לו בגין את כל סיני. אחד מהם, חנן פורת, הזהיר את בגין כי אם ייאלצו המתיישבים לבחור בינו לבין ארץ ישראל, הם יבחרו בארץ ישראל. בגין נעלב עד עמקי נשמתו: “הגידו לחבריכם בפתחת רפיח שראש הממשלה, אני, מנחם בגין, מכריז שלעולם לא יוסר יישוב יהודי מאדמת ארץ ישראל. אם נושא עקירת יישובים עולה במשא ומתן על שולחן הדיונים, כי אז אני, מנחם בגין, קם, אורז מזוודות, וחוזר הביתה. אני לא אהיה ראש לממשלה שתחליט על עקירת יישובים”. יצחק רבין, שהיה מפוכח יותר או ישר יותר, אמר להם: “העניין סגור. יש לי הרגשה לא טובה שמכרו את הפתחה”.89 האם בגין לא ידע שייאלץ לוותר על כל היישובים? האם ידע ורימה את המתיישבים? לא ידע כי רימה את עצמו? כך או כך, כאשר הגיעה שעת המשבר בשיחות קמפ דייוויד, די היה בשיחת טלפון אחת עם אריאל שרון כדי לשחרר את בגין מהבטחתו החגיגית למנהיגי המתנחלים.
קמפ דייוויד או: כולם נגדו
פסגת קמפ דייוויד נפתחה ב־5 בספטמבר 1978. עמדות הפתיחה של סאדאת היו קשוחות: נסיגה לקווי 4 ביוני 67′, הכרה ביישות פלשתינאית, ופיצויים למצרים על שנות המלחמה בה.
סאדאת הדגיש כי לא יקבל הסדר בסיני לפני שתבוא על פתרונה הסוגיה הפלשתינאית. כשסאדאת תבע מדינה פלשתינאית, הזכיר לו קרטר כי הם הסכימו שהדבר אינו רצוי. סאדאת הציע לקשור את המדינה הפלשתינאית עם ירדן, וסירב להתדיין על פירוזה.
סלע מחלוקת אחר היה גורל היישובים היהודיים בסיני. סאדאת לא הגיב על דברי בגין, שאפילו פרס לא יהיה מוכן לפינוי היישובים היהודיים בסיני. בסַפּרוֹ על עמדת המצרים ביחס ליישובים בסיני, מצטט אליקים רובינשטיין את “איש החידות תוהאמי, שהיה חטיבה בפני עצמו במשלחת המצרית”: “סיני היא כחולצה בכביסה, והיישובים הם כתמים שיש לכבסם”, אמר תוהאמי.90 קרטר אמר כי לא ייתכן שבגלל היישובים לא יהיה שלום. לאבן הכבדה של הדרישה האולטימטיבית לפינוי יישובי סיני התווסף סלע הדרישה להקפיא את ההתיישבות היהודית ביהודה,שומרון ורצועת עזה.
לא על נקלה הסכים בגין לעקירת היישובים בסיני ולהקפאת ההתיישבות ביהודה ובשומרון. ב־8 בספטמבר, בהתייעצות של המשלחת הישראלית, אמר בגין: “נשלח אנשים ונפרק את הבית בימית ונעמיס על מכונית ונביא למדינת ישראל? זה סביר? זה מתקבל על הדעת? ולאנשים נצטרך לספק דירות ליד בת ים? הנרשה לעצמנו דבר כזה, שעם ישראל יהפוך לארגון מחריבים גדול? אין אף מפלגה פוליטית שתסכים לפרק את היישובים”. דיין וויצמן הפעילו עליו מכבש לחצים ואמרו, כי משיחותיהם עם אריק שרון ערב צאתם לארצות הברית, למדו כי הוא שבע רצון מהמצב בגב ההר, אך רואה צורך בתוספת של כעשרים יישובים בבקעה ובדרום הר חברון.
במשלחת הישראלית הסתמנה הסכמה כי אסור לפוצץ את השיחות בגלל היישובים בפתחת רפיח, וכי יש לדחות את הדיון בהם לסוף המשא ומתן. האמריקאים הגישו נייר שלהם ומפות, תוך שדאגו לעקוף את שאלת הריבונות על יו”ש. ככל שהיה מדובר בשאלת היישובים וירושלים, היו עמדותיהם קרובות יותר לאלה של המצרים, ולא הכירו בעיקרון ש”כיבוש מקנה זכויות”. בגין הזכיר את התחייבות הנשיא פורד, שארצות הברית לא תקבע עמדה בלי להתייעץ עם ישראל, וראה במסמך האמריקאי הפרת ההתחייבות הזאת.
בגין התנגד להצעה האמריקאית להחיל את החלטה 242 על כל הגזרות. הוא אמר שמשמעות ההצעה היא התחייבות מראש לגבי רמת הגולן, וכי הוא לא יסכים לכך. הצעה אחרת, שישראל תחכור את היישובים ולא תתבע ריבונות, נדחתה בידי המצרים. היה חשש ממשבר עם האמריקאים, הניצבים בחזית אחת עם המצרים בשאלת היישובים ושדות התעופה.
בשיחה אישית ארוכה עם הנשיא קרטר הזכיר בגין את ז’בוטינסקי ונשבע “תיבש ימיני אם אסכים לעיקרון של אי הכרה בזכויות הכיבוש”. האמריקאים הכינו נייר חדש, וסלעי המחלוקת הפעם היו ירושלים וההתנחלויות ביו”ש. האמריקאים דרשו הכרה בזכותם של הערבים על מזרח ירושלים, הקפאה של בניית ההתנחלויות ביו”ש והנפת דגל ערבי על הר הבית. בגין סירב לדגל סעודיה או מוסד ערבי. בתגובה הדליף סאדאת שהוא אורז את המזוודות.
המסמכים המתעדים את הדיונים בקמפ דייוויד, ופורסמו בידי ארכיון המדינה, כוללים תיעוד פגישות של נציגי שלוש המדינות שהשתתפו בפסגה ותיעוד של התייעצויות פנימיות שניהלה המשלחת הישראלית לכל אורך הפסגה. אחד המסמכים האלה — אחד המרתקים שבהם — מתעד התייעצות של הצוות הישראלי בשיחות קמפ דייוויד בנושא ירושלים. ברקע ההתייעצות היתה הדרישה המצרית שהסכם המסגרת הישראלי־מצרי יכלול התייחסות לירושלים, דרישה שישראל דחתה לחלוטין. במהלך אותה התייעצות עידכן שר החוץ משה דיין את הנוכחים בשיחה האחרונה שניהל עם המצרים והאמריקאים, ואשר במהלכה התברר כי המצרים דורשים הנפת “דגל מוסלמי” כלשהו על הר הבית.
וכך התנהלה השיחה:
דיין: “לגבי ירושלים, סאדאת רוצה… להשאיר בנייר את ירושלים, אך רוצה שבחלק מהמקומות הקדושים ייאמר שהם יהיו ב־control של התושבים. כלומר, רוצה שבנוסף לאדמיניסטרציה, [יהיה גם] דגל על המקומות הקדושים”.
בגין: “איזה דגל?”
דיין: “אמרתי לנשיא, כשמדברים על דגל, השאלה של מה — של איטליה, יוון או דגל של הנצרות. למוסלמים יש דגל מוסלמי ירוק, ולא של ירדן. שאלתי — המדובר בדגל של מדינה או של מקום קדוש. שלוש־ארבע פעמים לא רצה לענות”.
בגין: “[מה] עניתם על כך?”
דיין: “לגבי דגל מדינה — באופן קטגורי — לא”.
בגין: “שום דגל. אנו מפסידים את מצפוננו. על הר הבית מספיק שאיננו נותנים לעלות להתפלל… דגל דתי פירושו שהר הבית — המקום המקודש של העם היהודי — שייך למוסלמים. איננו יכולים לעשות זאת. המסגדים קדושים למוסלמים, אך הר הבית עם דגל מוסלמי? המקום הקדוש לעם היהודי?”91
בשלב הזה שאל תת־אלוף אפרים פורן, המזכיר הצבאי של בגין, אם ראש הממשלה יסכים לדגל מוסלמי על המסגדים עצמם ולא על הר הבית. בגין השיב כי זה “עניין אחר. אם יעלו דגל על המסגד לא אשלח שוטר, אך לא אסכים לכתוב במסמך. אסור לנו לפצוע את נפש האומה”.
האמריקאים הכינו עוד נייר ובו הכרזה שירושלים היא שטח כבוש, על כל המשתמע מכך לשיטתם (ריבונות אינה יכולה להיקנות באמצעות כיבוש צבאי). המשלחת הישראלית סירבה לקבל את הגדרת ירושלים כ”שטח כבוש”, ובגין שב והודיע על הסכנה הצפויה לגפה הימנית העליונה שלו והצהיר “תיבש ידי אם אחתום על מסמך כזה” (בהקשר אנטומי זה יש לזכור את חניכתו של בגין על ברכי שירו של ז’בוטינסקי “שמאל הירדן”, ועל המילים “תשכח ימיני הבוגדת אם אשכח את שמאל הירדן”). הפעם הישראלים הם שהתחילו לארוז.
אלא שאז מצאו אהרון ברק וג’ימי קרטר ניסוח שגם בגין וגם סאדאת יכלו לחתום עליו. ההסכם החדש היה “הסכם מסגרת לשלום במזרח התיכון”, כשהחלטות 242 ו־338 הן בסיסו. חלקו הראשון עסק בשטחי יש”ע ובתוכנית האוטונומיה, אשר לאחר חמש שנים יבוא במקומה הסדר קבע; והחלק השני עסק ביחסי ישראל ומצרים, ובהם החזרת סיני למצרים והנורמליזציה בין שתי המדינות. אף שההסכם כלל את תוכנית האוטונומיה, הוא לא כלל התייחסות מפורשת ל”ישות הפלשתינאית”. לא הוזכר בו במפורש קשר עם ירדן, ועתיד ירושלים נותר פתוח ושנוי במחלוקת. ישראל הסכימה לפתוח במשא ומתן על עתיד יו”ש אחרי חמש שנות אוטונומיה, והסכימה שנציגים נבחרים של ערביי יו”ש ישתתפו במשא ומתן הזה שבו תוכרע שאלת הריבונות על ה”שטחים”. סולקה התביעה לקיים משאל עם בקרב תושבי יו”ש על הפתרון המדיני הרצוי להם, ובגין הבהיר כי כשתעלה שאלת הריבונות, גם ישראל תהיה רשאית להעלות את תביעותיה לריבונות ביו”ש.92
בגין היה יכול לציין כהישג את העובדה שלא הוזכר ויתור על עקרון אי חלוקתם מחדש של יהודה ושומרון. אבל היה במסמך ויתור קשה על כל סיני. ישראל הסכימה לריבונות מצרית מלאה עד הגבול הבינלאומי, ולפינוי כל היישובים. היא ויתרה על מסדרון יבשתי לאופירה, ועל תיקוני גבול שיאפשרו את החזקת שדות התעופה בסיני. בגין לא ראה בכך ויתור על עיקרון, כי בעיניו פִּתחת רפיח לא היתה מעולם ארץ ישראל שעל שלמותה התחייב לשמור. בגין היה בטוח שהוא זכאי לתבוע מהמתיישבים את קורבן הפינוי כי הם הלכו להתיישבות באזור למען הביטחון, ועתה הוא הביא ביטחון לישראל באמצעות השלום.
תשכח או תיבש, תרעד או לא, את הנייר הזה היה בגין מוכן ליטול בידו הימנית ולהביאו לכנסת מתוך ביטחון שהכנסת תאשרו.
ב־17 בספטמבר 1978, לאחר יותר מעשרה ימי שיחות, חזרו בגין וסאדאת ונפגשו, הפעם כדי לחתום בטקס חגיגי בבית הלבן על הסכם מסגרת להסכם שלום בין ישראל ומצרים (הסכם קמפ דייוויד).
תדהמה נפלה בארץ. בגין היה באחת לגיבור של תנועת “שלום עכשיו” ובוגד בעיני אנשי התנועה למען ארץ ישראל השלמה. הם קיבלו את פניו בנמל התעופה כשהם חמושים במטריות שחורות נוסח נוויל צ’מברליין. אנשי “שלום עכשיו” הביאו פרחים. השר יגאל הורוביץ — דווקא הוא, מאנשי “הרשימה הממלכתית” שחברה לליכוד, ולא כל חברי חרות הוותיקים, אנשי “שתי גדות לירדן” — הודיע כי לא יוכל להצביע בכנסת בעד אישור ההסכם.
ב־26 וב־27 בספטמבר 1978 הקדישה הכנסת לא פחות משבע־עשרה שעות לדיון על ההסכם החדש. בגין הציג את מה שהושג ואת מה שלא הושג בקמפ דייוויד. “שנים־עשר ימים ושנים־עשר לילות לא פסקנו מלהסביר לנשיא ארצות הברית ולכל עוזריו את חיוניותם של היישובים הללו”. בגין סיפר כי הנשיא קרטר הביא את תביעותיהם לנשיא סאדאת, אבל זה לא היה מוכן לוותר. אילו הודיעה המשלחת הישראלית לקרטר שישראל לא תסכים להוריד את היישובים, הוועידה כולה היתה מתפוצצת… “אילו ועידת קמפ דייוויד היתה מסכימה לכול ומתפוצצת רק על עניין היישובים, כל ישראל כולה לא היתה עומדת בשום אופן בפני העולם דהיום, ובאחד הימים לא היתה לה ברירה אלא באמת להכריז על כניעה”, אמר בגין. הוא הסביר כי האפשרות שנותרה בידיו, כדי שלא להפר את החלטת הכנסת, שאישרה לפני צאתו של בגין לוועידה החלטת ממשלה שלא כללה פינוי יישובים, היתה לחזור אל הכנסת, להציג לה את הדילמה ולהותיר את ההחלטה בידיה. בגין קרא לחברי הכנסת לתמוך בשלום למרות מחירו הכבד, והכנסת נענתה לבקשתו ואישרה את ההסכם ברוב גדול, 84:19. אבל למרות דבריו של בגין בגנות ההימנעות, היו גם שבעה־עשר נמנעים. בגין ניצח ובה בעת היה יכול לטעון: “ידי לא שפכו את הדם. הכנסת החליטה. הפה שאסר הוא הפה שהתיר”. אושרו הסכם המסגרת לשלום במזרח התיכון והסכם המסגרת לחוזה שלום עם מצרים.
אז החל עוד משא ומתן בין הצדדים. חצי שנה סוערת שבה היה צריך למלא את המסגרות בתוכן: גבולות, פירוז, דילול כוחות, כוח רב לאומי, נספח האוטונומיה… ושוב התגלעו מחלוקות קשות. דיין וראש ממשלת מצרים שבו ונועדו בקמפ דייוויד. בגין נסע לקרטר. קרטר נסע למצרים ונתקל בקיר אטום. משם הוא בא לירושלים לשיחות מכריעות. הוא נאם בכנסת ואמר לחבריה ולעם בישראל מעל ראשי ההנהגה: “עכשיו או לעולם לא. אנו המנהיגים לא מוכנים לחתום על הסכם שלום אך העמים מוכנים”. ולבגין אמר: “יהיה עליך לחתום על זה”. בגין הודיע לו: “נחתום רק על דברים שאנו מסכימים עליהם ועל אלו שאיננו מסכימים לא נחתום”. בדיון סוער בממשלה התקבלו החלטות רק כדי לסגת מהן למחרת. בגין אמר: “מבחינה פלשתינאית יבוא יום וזה יהיה נקרא מדינה פלשתינאית, ואנו — האם עוצמים אנו עינינו מלראות?”93 בסוף נמצא ניסוח מוסכם. המצרים ויתרו על קציני קישור ברצועת עזה. ישראל התקפלה מכל השאר.
ב־20 וב־21 במרס 1979 דנה הכנסת בהודעה מטעם הממשלה. בגין נאם לפני המליאה וביקש את אישור הכנסת לחוזה השלום עם מצרים על נספחיו. בנאומו הוא סקר את העליות והמורדות במשא ומתן מאז אישור הסכם המסגרת. בגין האריך בדבריו כדי לתאר את כל ההצעות המצריות המסוכנות (שזכו לתמיכת קרטר) שאותן דחה, ובהן הסירוב המצרי להתחייב שחוזה השלום בין מצרים וישראל גובר (במקרה של סתירה) על כל הסכם קודם שיש למצרים עם מדינה אחרת (למשל, ההסכם של מצרים עם עיראק הקובע כי מטרתו היא “שחרור פלשתין” או הסכם ההגנה ההדדית בין מצרים וסוריה). בגין הסביר שסעיף זה (סעיף 6) הוא “נשמת החוזה”. בגין תיאר גם כיצד לא נכנע לניסיונות שעשה נשיא ארצות הברית להכתיב לו הענקת “אוטונומיה מלאה” לפלשתינאים. הוא הסביר מה ההבדל בין אוטונומיה לתושבים הערבים, שישראל הסכימה לה, ובין אוטונומיה “לגדה המערבית ועזה” (אוטונומיה לשטח). באוזנַי נשמע הנאום הזה כמו “היה יכול להיות הרבה יותר גרוע” יותר מאשר “ראו איזה יופי של שלום אני מביא לכם”.
נאום בגין היה עמוס פלפולים משפטיים ודקויות ניסוח. בין השאר הוא עסק בהבדל המובהק בין הביטויים “אינו גורע” ו”אינו בלתי מותאם”. בגין סיפר שהביטוי הראשון לא היה מקובל על סאדאת ולכן: “חיפשנו מוצא. רצינו מוצא. אני חושב שמצאנו אותו. נכון, אם אפשר למצוא שֵם נרדף, סינונימוס בלעז, שאינו משנה את התוכן, נייבש את מוחנו כדי למצוא מילים כאלה תמיד…” ואת הדברים הללו שיסע ח”כ מאיר פעיל: “באמת הצלחתם”. אחרי שפירט בארכנות את החסרונות במסמך שישראל סירבה לקבל, ביקש בגין לקרוא את המכתב שהוסכם לבסוף, אלא שאז התברר כי שכח להביא אותו, והוא קרא שוב באוזני הכנסת את המסמך “הרע”. בשלב הזה אפילו השמאל העירני היה מוטל מובס על רצפת המליאה. מאיר פעיל התחנן שבגין ידלג על הפרטים ויגיע לעיקר. בגין התעלם. הוא מתעלם גם מההבדלים בין הנוסח העברי שעליו עמדה הכנסת להצביע, ובין הנוסח האנגלי, המחייב, של ההסכם, שגם הוא הונח על שולחן הכנסת.
יותר משעתיים ארך חלק זה של נאום בגין. אחר כך התפלמס ראש הממשלה עם עמיתו המצרי מוסטפא ח’ליל, אשר ימים אחדים לפני כן נאם במצרים והצהיר: “בעזה ובגדה המערבית תקום מדינה פלשתינאית, ישראל תיסוג לקווי 67′, החלק הערבי של ירושלים לא יימסר לישראל”. עכשיו השיב לו בגין ואמר: “אני מודיע לך, ד”ר ח’ליל, שלעולם לא תשוב ישראל לקווי ה־4 ביוני 1967… ד”ר ח’ליל הנכבד והיקר, תרשום לפניך: ירושלים המאוחדת, האחת, היא בירת ישראל הנצחית, לא תחולק עוד לעולמים, וכזו היא תישאר לדורי דורות… ביהודה בשומרון ובעזה לעולם לא תקום מדינה פלשתינאית… על דעת רוב מכריע בבית הזה, לא נסכים לכך, לא נתיר זאת…”
משה שמיר (הליכוד): “החוזה שאתה חותם עליו מוביל ישירות לכך!”
שושנה ארבלי אלמוזלינו (המערך): “האוטונומיה תוליך למדינה פלשתינאית”.
בגין: “האוטונומיה לא תוליך למדינה פלשתינאית. זוהי אוטונומיה. לא מדינה פלשתינאית”.
שלוש דקות בלבד הקדיש בגין כדי לספר בשבחו של השלום המוצע, והזכיר גם את “הקורבנות” הכבדים שהוקרבו כדי להשיגו. “אחד הקורבנות [כך קרא ליישובים היהודיים בסיני], את הכאב עליו איני מסוגל להביע בשפת אנוש, אבל כך החלטנו וכך הכרענו. הרוב הכריע”. הוא לא הזכיר את עקירת היישובים בסיני בשמה המפורש. פשוט — כאב לו מדי. אבל בדיון שהתקיים, ונמשך כעשרים שעות, היו חברי כנסת רבים שהטיחו בו את עקירת היישובים.94
הכנסת קיבלה את הודעת ראש הממשלה ברוב עצום: תשעים וחמישה תמכו, שמונה־עשר התנגדו, שניים נמנעו (בהם יצחק שמיר). אריאל שרון, שסייע בשיחת טלפון דרמטית לבגין בקמפ דייוויד להכריע בעד עקירת היישובים ונמנה עם המתנגדים התקיפים בממשלה לנוסח שהוצג, הצביע בעד ההסכם אך נמנע מלהצטרף למשלחת שנסעה לוושינגטון לחתום עליו ב־26 במרס 1979. ידיו לא שפכו את הדיו הזה.
תוכנית האוטונומיה: האומנם ויתור על עקרונות? (או: תוכנית האוטונומיה — ויתור על עקרונות)
בפרקים הקודמים ראינו כי לדידו של בגין “סיני לא היתה ארץ ישראל”. מכיוון שכך, הוויתור על חצי האי לא היה לדידו בגדר משבר אידיאולוגי. ועקירת היישובים, גם אם היתה כרוכה בשברון לב, לא היתה שקולה כנגד הסיכון להחמיץ סיכוי לשלום היסטורי. אבל מה בדבר יהודה, שומרון ועזה על תושביהם? האם תוכנית האוטונומיה לא היתה בגדר בגידה בעקרונות של בגין?
לכאורה שאב בגין את הרעיון לתוכנית האוטונומיה ממורו ורבו ז’בוטינסקי. ב”תוכנית הלסינגפורס” (1906) פיתח ז’בוטינסקי תוכנית לאוטונומיה דתית ותרבותית. למעשה, תוכנית למדינה דו־לאומית שתשתרע על שני עברי הירדן. במדינה זו היו אמורים להיות שני בתי נבחרים, ואם בראש הממשלה יעמוד יהודי, סגנו יהיה ערבי. בשנת חייו האחרונה הבהיר ז’בוטינסקי, כי אוטונומיה זו אמורה להתקיים אך ורק אחרי שהיהודים יהיו רוב בארץ ישראל. גם יריבו הגדול של ז’בוטינסקי, דוד בן גוריון, השתעשע ברעיון האוטונומיה כאשר בחן את האפשרות לכבוש את יהודה ושומרון. “לבעיה הדמוגרפית”, כותב משה ז”ק כשהוא מסתמך על עדויות רבות ובהן יומני בן גוריון, “היה לו פתרון בדמות מדינה אוטונומית. כבר ב־8 ביוני 1949 כתב בן גוריון ביומנו: ‘האלטרנטיבה היחידה להסכם עם ירדן היא מדינה אוטונומית של שכם בקשר עם מדינת ישראל’… עד יולי 1958 המשיך בן גוריון לעסוק בנושא כיבוש ‘הגדה המערבית’… חששותיו הדמוגרפיים לא הניאו אותו מעמדה זו, שכן היתה לו הצעה למניעת רוב ערבי במדינה: ‘הקמת חבל אבטונומי, או מדינה אבטונומית הקשורה בישראל, כשצה”ל עומד על הירדן וענייני ההגנה עליה נתונים בידי ישראל”.95
בשנים עברו שלל בגין לחלוטין את רעיון האוטונומיה, וטען כי הוא מוליך להקמת מדינה פלשתינאית עצמאית. בדיון שניהלה הממשלה ב־19 ביוני 1967 על גורל השטחים, ואשר הובא בהרחבה לעיל, אמר בגין: “אשר לרעיון המדינה הפלשתינאית, ואני קושר זאת עם המושג של אוטונומיה, לדעתי המושג של אוטונומיה מוליך למדינה פלשתינאית בהיגיון הברזל של הדברים. אם אנחנו אומרים אוטונומיה, זו הזמנה למדינה פלשתינאית־ערבית־עצמאית”.
אבל כבר בשיחות שקיים ב־1975 עם אנשי התנועה למען ארץ ישראל השלמה אמר בגין כי לערבים ביש”ע תוצע אוטונומיה. במאמר “יו”ש על שכמנו או פלשתין על ראשנו”96 מספר ישראל אלדד על פגישה שערכו ב־1975 מנחם בגין וחיים לנדאו עם ראשי התנועה לארץ ישראל השלמה (חיים יחיל, אליעזר ליבנה, משה שמיר, צבי שילוח, ואלדד עצמו). בשיחה זו אמר בגין שחצי האי סיני אינו ארץ ישראל ו”לערבים ניתן אוטונומיה”. למה אוטונומיה? הקשו אחדים מהמשתתפים. ובגין השיב כי זוהי תורת מורו ורבו ז’בוטינסקי בוועידת הלסינגפורס ב־1906. אלדד מספר כי ניסה להתווכח, והסביר לבגין שאין דמיון בין אוטונומיה ליהודים ברוסיה לאוטונומיה למיעוט ערבי הטוען לבעלות על הארץ, שיהפוך למיעוט אירֶדֶנטי כאשר מדינות ערב סביבו. “בגין לא זז מעמדתו”, כותב אלדד.
גם בוועידת חרות שהתכנסה בינואר 1975 בקריית ארבע הציג בגין תוכנית ל”אוטונומיה תרבותית” ודיבר על זכותם של ערביי יש”ע לבחור את אזרחותם.97 רעיון האוטונומיה איפשר לבגין “לאכול את העוגה ולהשאירה שלמה”, לגשר בין אמונתו העמוקה בזכותנו על הארץ ואמונתו העמוקה לא פחות בזכויות אדם ליברליות. דברים ברוח זו כותבים גם זיו רובינוביץ וג’רלד שטיינברג במאמרם “תוכנית האוטונומיה של מנחם בגין — בין ריאליזם מדיני ואידיאולוגיה”.98
בנאומו בפתח ועידת חרות בינואר 1977, חודשים ספורים לפני “המהפך”, אמר בגין: “לבני הלאום הערבי, אשר אנו מכירים בו [ההכרה הזאת בפלשתינאים כלאום, גם בלי לומר את השם המפורש, היתה אף היא בגדר שינוי משמעותי לגבי מי שאמר בעבר שאין “עם פלשתינאי”; אין הבדל מעשי בין הביטויים “עם פלשתינאי” ו”ערביי ארץ ישראל”, אם מי שמשתמש בהם מתכוון להכיר בזכויות מיוחדות להם, בניגוד לזכויות “העם הערבי” בכללו; א”א], תינתן אופציה חופשית לבחור אזרחות ישראלית או לשמור על אזרחותם הקודמת… אלו שלא יבקשו אזרחות ישראלית, יהיו להם כל הזכויות זולת הצבעה לכנסת [מעמד של תושבי קבע; א”א]. ללאום הערבי בארץ ישראל תובטח אוטונומיה תרבותית”.
אפשר שבגין קיווה כי רבים מערביי יו”ש יבקשו לשמור על אזרחותם הירדנית, וכך הוא יוכל להימנע ממתן אזרחות למאות אלפי ערבים (באותה העת היו ביהודה ושומרון כ־700,000 ערבים, וברצועת עזה כ־400,000),99 דבר שהיה מעמיד בסכנה את הרוב היהודי בישראל. הוא לא דיבר על כך במפורש, אם כי קשה להאמין שהתעלם לחלוטין מהסכנה הזאת. אולי זו הסיבה שהשאיר את החלת החוק הישראלי על השטחים כסיסמה במצע הבחירות, ולא כחלק מהתוכנית. באותו מצע הבטיח בגין: “ממשלת הליכוד תבטיח לבני הלאום הערבי בארץ ישראל אוטונומיה תרבותית, טיפוח ערכי תרבותם הלאומית, דתם ומורשתם, שילוב כלכלי מלא של כל חלקי הארץ ופיתוח אזורי חקלאי ותעשייתי”.
אף על פי שבוועידת חרות ב־1977 התחייב בגין להציע לערביי יש״ע “אוטונומיה תרבותית” בלבד, מה שהוצע להם בפועל בקמפ דייוויד היה ניהול מלא של ענייני הפנים שלהם. בגין, שמתוקף תפקידו היה חייב להבנתו לגבש מדיניות פרגמטית אם הוא רוצה להגיע לחתימת הסכם שלום עם סאדאת, חיפש תוכנית שתאפשר לו שלא לוותר (לפחות בחמש השנים הראשונות) על הריבונות בשטחי יש”ע, להמשיך לתבוע את השטחים הללו “בכוח הזכות”, ויחד עם זאת למצוא פתרון מדיני דמוקרטי והומני לפלשתינאים. לפיכך, מטרת התוכנית היתה “לשלוט בשטח ולא באנשים”. בגין סבר כי תוכנית האוטונומיה שהציע לא היתה התוכנית שהתנגד לה ב־1967, כי זו שלו “היתה א־טריטוריאלית”.
התוכנית עקפה לכאורה את שאלת הריבונות וקבעה כי שאלה זו “תישאר פתוחה” ותטופל כעבור חמש שנים, אך הרכב הגוף שהיה אמור לטפל בבעיה (מצרים, ישראל, ירדן ונציגות של “ערביי ארץ ישראל”) העניק מראש עדיפות לערבים. בגין קיווה אולי שתפקידה של מצרים יהיה זמני, ושהאוטונומיה תהיה במסגרת ריבונות ישראלית, אך סביר להניח שהוא הבין שאוטונומיה כזאת עלולה להוביל במהרה למדינה פלשתינאית עצמאית לה התנגד, מה שיכול להסביר אולי את הסחבת המכוונת שגרמה ישראל בשיחות האוטונומיה.
נראה אפוא שבגין הגיע לשלטון כשבכליו רעיון גולמי למדי ל”אוטונומיה תרבותית פלוס” כפתרון לבעיה הדמוגרפית הערבית. לאחר כניסתו למשרד ראש הממשלה הוא הורה ליועץ המשפטי לממשלה אהרון ברק לגבש מרעיון זה מסמך משפטי. התוכנית הוצגה לכנסת ולממשלה רק אחרי שנמסרה כמסמך הכולל 21 סעיפים לנשיא קרטר. רובינוביץ ושטיינברג מסכמים במאמרם את עיקרי המסמך “שלטון עצמי לערביי ארץ ישראל תושבי יהודה שומרון וחבל עזה” (Home Rule for the Palestinians, 1977):100 ביטול הממשל הצבאי; הקמת מינהל אוטונומי; בחירות למועצת המינהל בת אחד־עשר חברים, שתשב בבית לחם ותכהן ארבע שנים; אגפי מועצת המינהל יהיו חינוך, דת, כספים, תחבורה, בינוי ושיכון, תעשייה מסחר ותיירות, חקלאות, בריאות, עבודה ורווחה, שיקום פליטים, ומינהל משפטי שיפקח גם על המשטרה; הביטחון יהיה בידי ישראל; תושבי יש”ע יוכלו לבחור בין אזרחות ישראלית לירדנית; מי שיבקש אזרחות ישראלית, יקבלה לפי חוקי ישראל ויהיה זכאי לבחור ולהיבחר לכנסת. תושבי ישראל יהיו זכאים לרכוש קרקע ולהתיישב ביש”ע, ותושבי יש”ע יהיו זכאים לרכוש קרקע ולהתיישב בישראל. יובטחו חופש תנועה ופעילות כלכלית הן בישראל והן בשטחים, והעקרונות יהיו נתונים לבחינה מחדש כעבור חמש שנים.
האם התעלם בגין מהעובדה שסאדאת וקרטר מבינים את האוטונומיה כשלב ביניים לקראת מימוש “זכותו של העם הפלשתינאי להגדרה עצמית”, קרי — מדינה עצמאית? והרי בגין שלל לחלוטין אפשרות כזאת, לא כעמדת מיקוח, לא רק כסיסמה, אלא בכל נימי נפשו. איך הצליחה תוכנית אחת לשרת שתי מטרות מנוגדות לחלוטין? ואולי גם לסאדאת וגם לבגין היתה התוכנית בבחינת נוסחה המאפשרת לסאדאת לקבל את סיני ולישראל לקבל הסכם שלום, בלי ששני הצדדים ינסו באמת להגיע לפתרון הסכסוך הישראלי־פלשתינאי?
כבר כשהוצגה התוכנית לאמריקאים בדצמבר 1977, הבהיר אהרון ברק לסיירוס ואנס שבסיס התוכנית הוא הרצון למנוע דיון בשאלת הריבונות; ולכן מקור הסמכות לרשויות המינהל העצמי יהיה “הממשל הצבאי”, שהוא “הריבון”, ולא “מדינת ישראל” או “ממלכת ירדן”, כי האצלת הסמכות מטעם “מדינה” כלשהי משמעותה ריבונות של אותה מדינה על השטח. החוק התקף היה אמור להיות (בדומה למה שקורה היום) פסיפס, או שעטנז, של החוק הירדני שהיה נהוג בשטח עד 1967 (וחלקו עוד בריטי ועות’מאני), של תחיקת הביטחון של הממשל הצבאי ושל תקנות המועצה המינהלית. בשיחות הובהר כי ישראל תתבע ריבונות כעבור חמש שנים, אך זו לא תידון בשלב הזה. זביגנייב בז’ז’ינסקי, היועץ לביטחון לאומי של ארצות הברית, רשם לפניו כי ישראל רואה בנהר הירדן את גבול הביטחון שלה, אך הריבונות שלה היא בקווי 67’. לפיכך, שטחי האוטונומיה יתנהלו כשטחים נטולי ריבונות, לפחות בחמש השנים הראשונות ליישום התוכנית.
בין הצגת התוכנית לאמריקאים להצגתה לסאדאת באיסמעיליה הציג בגין את התוכנית בממשלה, וזו אישרה אותה כתוכנית רשמית, בתוספת כמה סעיפים: ועדה משותפת של ישראל, ירדן והמועצה המינהלית תחליט אילו חוקים יישארו בתוקפם בתוך הפסיפס ומה יהיה בסמכות המועצה להתקין, וועדה דומה תדון בסוגיית ההגירה לשטחים. כמו כן נוספו למועצה נציגי תיאום מול ישראל וירדן, ונוסף סעיף שהצהיר כי ישראל שומרת לעצמה את הזכות לתבוע ריבונות בשטחים, אך מניחה זאת “לפי שעה”, לשם השגת השלום. למקומות הקדושים בירושלים יוצע הסדר מיוחד, שיבטיח גישה חופשית.
קרטר לא התלהב מהתוכנית. הוא אמר ש”זהו צעד בכיוון הנכון” — ביטוי דיפלומטי שפירושו בדרך כלל “רואים שאתה מנסה אבל המאמץ מגוחך”. כך אמר כשהוא מתכוון לומר שתוכניתו שלו היא להשיג נסיגה ישראלית מכל השטחים שכבשה ב־1967 במסגרת ועידה בינלאומית בז’נווה, שבה קיווה ליצור פורום מחייב שיכפה על ישראל את תוכניתו. כשבגין עלה לשלטון הוא הצהיר כזכור שהוא מוכן ללכת לז’נווה (ובלבד שהוועידה תתפצל מיד למגעים בילטרליים בלי ייצוג פלשתינאי עצמאי), אבל גם הוא וגם סאדאת לא נלהבו מהרעיון של הוועידה — חוסר התלהבות שגרם לשניים לתמוך במגעים חשאיים דו־צדדיים, שעקפו את הערוץ האמריקאי והסתיימו בביקורו של הנשיא סאדאת בירושלים.
בהמשך המגעים בין בגין וסאדאת, ובמהלך ועידת הפסגה בקמפ דייוויד, התנהלו ויכוחים מורכבים גם בסוגיית האוטונומיה. מקור הסמכות למוסדות האוטונומיה נותר שנוי במחלוקת. ישראל הציעה שצה”ל, הריבון לפי אמנת ז’נווה, יהיה מקור הסמכות. הנשיא קרטר התנגד בטענה שכך תוכל ישראל לשלול ממוסדות האוטונומיה את סמכויותיהם. מצרים דרשה שמקור הסמכות יהיה אזרחי האוטונומיה. כלומר, שזו תהיה מדינה או מדינה־בדרך. הפשרה שהתקבלה לבסוף, על פי הניסוח האמריקאי, היתה שמקור הסמכות יהיה ההסכם שמכוחו תקום האוטונומיה. כלומר, שלישראל לא תהיה סמכות לשלוט באוטונומיה. גם לכך הסכים בגין. סאדאת תבע הקפאת ההתנחלות לתקופת המשא ומתן. בגין הסכים להקפאת הבנייה לשלושה חודשים. קרטר הבין שהכוונה להקפאה לכל תקופת המשא ומתן עם הפלשתינאים, ושאחר כך תהיה בנייה אך ורק בהסכמה הדדית. השאלה נותרה במחלוקת בין ישראל וארצות הברית.
בשני הנושאים הללו — מקור הסמכות והקפאת הבנייה — סטה בגין סטייה גמורה מהצהרותיו הקודמות. גם אם היתה הקפאת הבנייה נעשית לזמן קצר, היה בעצם ההחלטה עליה משום הודאה בכך שהבנייה ביש”ע אינה זכותנו הטבעית, זכות המוקנית למי שהוא אדון על מולדתו, אלא מכשול לשלום. גם הוויכוח על מקור הסמכות לאוטונומיה העיד כמובן על שינוי אידיאולוגי משמעותי. שהרי אילו ניתנה לערביי יהודה ושומרון אוטונומיה תחת ריבונות ישראל, היה מדובר במצב העולה בקנה אחד עם שאיפתו של בגין למנוע הקמת מדינה פלשתינאית עצמאית; אך אילו נקבע שמקור הסמכות לשלטון העצמי הוא הסכם בין הצדדים — הרי שלהסכם היה כוח חיים משלו. במקרה כזה ישראל היתה יכולה להכריז שהוא בטל ומבוטל, אבל גם “הרשות הפלשתינאית” היתה יכולה לנהוג כך, ולהוביל להקמת מדינה פלשתינאית. אחרי הכול, בדיוק בגלל סכנה זו אמר בגין בישיבת הממשלה ב־1967 כי אוטונומיה כזאת תוביל בהכרח להקמת מדינה עצמאית.
לאחר שהכנסת אישררה את הסכם המסגרת, שכלל גם את פינוי היישובים מסיני, חזרו המצרים וניסו לכל אורך המשא ומתן איתם ליצור קישור (linkage) בין כל התקדמות במשא ומתן איתם ובין התקדמות מקבילה בנושאי האוטונומיה, אבל ישראל סירבה. במרס 1979, כשהמשא ומתן כבר היה בשלבי סיום, דרשה מצרים להציב קציני קישור ברצועת עזה. בגין הטיל את כל כובד משקלו נגד התביעה. (מה שהוכיח כי כשיש נושא שהוא עקרוני בעיניו — כמו סממני ריבונות מצרית, או פגיעה בתביעת ישראל לריבונות בעזה — הוא יכול לעמוד בלחצים.)
הסכם השלום בין ישראל ומצרים נחתם ב־26 במרס 1979 בטקס חגיגי במדשאת הבית הלבן. כעבור חודש החלו שיחות האוטונומיה בבאר שבע. מצרים תבעה אוטונומיה אמיתית, כולל הגדרת גבולות האוטונומיה. בגין שיגר איגרת לכל חברות האו”ם ובה טען כי האוטונומיה היא לתושבים ולא לשטח וכי ישראל מתנגדת מכול וכול להקמת “מדינה פלשתינאית” משום שמדינה כזאת “תסכן את אזרחי ישראל וביטחונם ואת כל העולם החופשי”, והכריז שירושלים תישאר מאוחדת לנצח. פערי עמדות אלה גזרו לכאורה מראש כישלון על השיחות.
גם בין בגין לדיין נתגלעו חילוקי דעות: דיין התנגד אמנם למדינה פלשתינאית, אבל רצה להעניק לפלשתינאים אוטונומיה רחבה בלי חסות של ריבונות ישראלית, ואילו בגין רצה אוטונומיה לערבים תחת ריבונות ישראלית (“אוטונומיה לאנשים ולא לשטח”). דיין טען שהוא רצה להתקדם במשא ומתן, ואילו בגין (לדברי דיין) ניסה לגרור את השיחות לפחות שלוש שנים, שבהן לא היה למצרים אינטרס “לפוצץ” את השיחות (כל עוד לא הושלמה נסיגת ישראל מסיני). חילוקי הדעות האלה הביאו את בגין למנות לראש הצוות הישראלי לשיחות האוטונומיה לא את דיין, שבהיותו שר החוץ היה המועמד הטבעי לתפקיד, אלא את שר הפנים ד”ר יוסף בורג.
חילוקי הדעות וסילוק דיין משיחות האוטונומיה הביאו לפרישתו של דיין מממשלת בגין באוקטובר 1979. בספרו “הלנצח תאכל חרב” כותב דיין: “בגין והליכוד שאפו להחיל את הריבונות על שטחים אלה, אך ספק אם לליכוד היתה דעה מגובשת באשר למעמדם של הערבים היושבים בהם. בגין, עד כמה שיכולתי להבין מקטעי דברים שאמר, היה מוכן להעניק להם אוטונומיה במסגרת מדינת ישראל”.101 אם דיין פירש את האמירה “שאלת הריבונות תישאר פתוחה” כפשוטה, בגין עמד על חלקו השני של המשפט. קרי, “עם גמר תקופת המעבר של חמש השנים תוסיף ישראל לקיים את תביעתה לזכות ריבונות על שטחי יהודה שומרון וחבל עזה”.
האם בגין לא הציג באופן מפורש את תוכניתו אפילו לפני שר החוץ שלו? או שמא לא היתה לו תוכנית מגובשת אלא רק רעיון? אולי קיווה בגין כי התצורה הראשונית של האוטונומיה, שתוכננה לחמש שנים בלבד, תתקבע בצורתה זו, ולא תתקדם למדינה פלשתינאית אפילו במחיר אי החלת החוק הישראלי על שטחי המולדת?
שיחות האוטונומיה עלו על שרטון. רונלד רייגן, שהחליף את קרטר, לא התעניין במיוחד בנושא. בגין, אולי בסוג של חרטה על מה שהסכים לגביו בעניין הזה, לא ניסה לקדם את השיחות. סאדאת נרצח, דיין מת, בגין היה עסוק בבחירות 1981, ואחר כך במלחמת שלום הגליל. השיחות מתו. הפלשתינאים, שמראש הצהירו על התנגדותם לרעיון ולא היו צד לשיחות שעסקו בהם, קיבלו באוסלו הצעה טובה הרבה יותר.
ימים ספורים לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים נודע לישראל שהסי־איי־איי מכין דו”ח לקראת המשא ומתן על האוטונומיה. במאמרם “תוכנית האוטונומיה של מנחם בגין” מספרים החוקרים זיו רובינוביץ וג’רלד שטיינברג על המסמך.
המסמך התמקד בין היתר באילוצים הפנימיים שהשפיעו על עמדת ראש הממשלה ועל מרחב התמרון שלו. ההערכה היתה כי עיקר הקשיים והאילוצים המגבילים את מדיניות ראש הממשלה מקורם בתוך מפלגתו ובקואליציה יותר מאשר במחנה האופוזיציה. האנליסטים של הסי־איי־איי התבקשו לתת תשובה לשאלה הבאה: האם לפנינו אילוצים שהם באמת קשים, ועלולים למצוא ביטוי בעמדה נוקשה של ראש הממשלה ובחוסר נכונות לוויתורים במשא ומתן על האוטונומיה, או שמא ראש הממשלה מנפח ומבליט כלפי חוץ באופן מלאכותי את האילוצים הללו כדי להשתמש בהם כמכשיר להקלת לחציה של ארצות הברית?
רובינוביץ ושטיינברג מציינים כי לא נמצאה תשובת המומחים. והשניים ממשיכים וכותבים:
“מהנתונים הקיימים נראה שבעיקר נכונה הסיבה הראשונה: האילוצים על בגין — מבית ומחוץ — היו קשים ובמידה מסוימת בלתי פתירים. הוא לא יכול היה למתוח את הקו עם שותפיו במפלגה ובקואליציה מעבר למה שהם כבר הסכימו לו בהקשר הפלשתינאי, קרי לכונן אוטונומיה לא טריטוריאלית עם כוונה ברורה לדרוש ריבונות על השטח בתום שלב הביניים. מצד שני, דרישות המינימום של מצרים וארצות הברית היו גבוהות ממה שהוא יכול היה להעביר פוליטית בישראל, וחשוב מכך — יותר ממה שהוא היה מוכן באופן אישי לתת. תוכנית האוטונומיה שהוא שירטט את קוויה ודחף ליישומה היתה בקצה גבול יכולת הוויתור שלו במתח המשולש שבו הוא פעל: ציונות, רוויזיוניזם ודמוקרטיה. חשוב גם לזכור, שסביר להניח שבגין היה מנצל את ההתנגדות מבית למהלכיו כדי לגרום לוויתורים של ארצות הברית בדרישות כלפיו או למתן ערבויות גבוהות מאוד תמורת היענותו ללחץ האמריקאי. זאת, במסגרת מה שהוא היה מוכן לספוג ברמה האידיאולוגית”.
והשניים מסכמים את מאמרם במילים: “לאורך השנים התמתן בגין מסיבות פרקטיות, לפחות ברמה הרטורית, כדי להשיג קולות שיקרבו אותו לשלטון [הדגשה שלי; א”א]. רבים מנאמניו ותומכיו, בעיקר בתנועת החרות (חלקם הלכו איתו עוד מימי המחתרת) סירבו לקבל את השינוי ונותרו נאמנים לאידיאולוגיה. כאשר בגין הציב בפניהם כראש ממשלה את תוכניתו המדינית לנסיגה מלאה מסיני תמורת שלום ואת תוכנית האוטונומיה, הוא מצא עצמו מותקף על ידם. לראיה, בהצבעה בכנסת מעט יותר משליש סיעת הליכוד (שישה־עשר מארבעים וחמישה) נמנעו או התנגדו לו”.
להשלמת פרק זה, הנה דברים שאמר לי דן מרידור, מזכיר הממשלה בשנה האחרונה של בגין כראש ממשלה ובשנה הראשונה של יצחק שמיר בתפקיד, בראיון שערכתי איתו ב־24 בדצמבר 2013:
“לגבי יו”ש, בגין הגיע לפשרה היסטורית גדולה מאוד שהיתה קשה לו מאוד. מבחינה אידיאולוגית זה היה קשה לו יותר מהוויתור על סיני כולל היישובים… קראתי את הסטנוגרמות של ועדת השרים לביטחון כשהוא הכין את הדברים האלה… אני חושב שהוא הבין שאי אפשר לחתוך את הטריטוריה שם [ביו”ש]. הוא גם לא היה מוכן לשלטון זר שָם. אבל הוא היה מוכן להשאיר את הריבונות פתוחה. אצלו זה היה אמיתי. הוא האמין במילים: אנחנו נשמור על הביטחון והם ינהלו את ענייניהם. אבל הוא אומר שני דברים נוספים: לנו יש זכות ותביעה לשני החבלים האלה [יו”ש ועזה]. העניין הוא שיש עוד שתי תביעות [ירדן ומצרים, אז עוד לא היה העניין של הפלשתינאים], שעליהן הוא לא אמר ‘זכות’ אלא ‘תביעות’. אם התביעות יעמדו זו מול זו, לא יהיה שלום, [ולכן הוא אמר], ‘אני מציע להשאיר את הריבונות פתוחה’. לא אנחנו נחיל, לא הם יחילו. באופן מעשי אנחנו נשלוט על הביטחון. (המתנחלים אפילו לא נזכרים שם. היו אז רק כמה אלפי מתנחלים)… הם ינהלו את חייהם בלי התערבות שלנו. בלי יחסי ביטחון וחוץ…
“אבל יש לזה גם המשך: מה הוא הציע בין ישראל ובין ירדן? הוא לא קרא לזה ‘פשרה פונקציונלית’ [שהיתה הניסוח של דיין], אבל הציע שהחקיקה ביו”ש תהיה בידי ועדה ישראלית־ירדנית… הרי אין להם פרלמנט, אלא מועצה מינהלית שאינה מחוקקת. לאורך הגבולות (ולא ברור בדיוק למה הוא מתכוון בזה) יהיו משמרות ישראלים־ירדנים, ולגבי הפליטים הוא הציע שתהיה ועדה ישראלית־ירדנית שתטפל בשאלה כמה יורשו לחזור… לא ברור אם ליו”ש או גם לתחומי הקו הירוק… אני קורא את זה כך: יש ישראל הריבונית. יש ממלכת ירדן הריבונית. ובאמצע יש משהו אחר. אוטונומיה שאין בה ריבונות מוגדרת, אבל שתי המדינות מחלקות פונקציות. חלוקת פונקציות של ריבונות… דיין היה קורא לזה פשרה פונקציונלית. זו מין פשרה… מבחינת האידיאולוגיה הרוויזיוניסטית של תנועת החרות, וגם של בגין כמובן… [זו] היתה אמירה [קשה]: ‘אני לא מחיל את הריבונות’. הוא לא אומר, ‘אני אחיל אותה אחר כך’. הוא לא קובע מועד… אם יש הסכם על זה — אתה לא יכול אחר כך לבטל את זה. אבל אני רוצה להוסיף על זה משהו שהיה בקמפ דייוויד ב־78′. שם עלה עניין האוטונומיה. ריבונות פתוחה לחמש שנים, ואחר כך ‘יידון עניין הריבונות… ואנחנו נתבע את ריבונותנו’. לא ‘נחיל’ אלא ‘נתבע’. ממי נתבע? כתוב שם שתהיה ועדה ישראלית־ירדנית־מצרית… אם אין הסכמה, נמשיך ככה. הוא מציע פשרה עמוקה מאוד. הפונקציות הריבוניות מתחלקות… והוא דיבר גם על האזרחות. אם זו לא מדינה פלשתינאית, והוא אומר ‘אין דבר כזה אנשים בלי אזרחות’. ‘כל ערבי ביש”ע שיבקש אזרחות ישראלית יקבלנה’. לא נכפה אזרחות. לא כמו ב־48′, שאז כפו אזרחות. ניתן להם אופציה. מי שירצה להישאר עם אזרחות ירדנית, יישאר איתה. והוא הוסיף את הביטוי המוסרי העמוק ‘אנחנו לא רודזיה’. כלומר, אנחנו לא אפרטהייד. הם יוכלו לבחור אם להצביע לכנסת (גם בלי החלת ריבונות!) או לפרלמנט הירדני. לגבי עזה, אין להם פרלמנט, כי הם לא מצרים, הם חסרי אזרחות. ירצו לקבל אזרחות ישראלית — יקבלו. לא ירצו — יישארו”.
לסיכום: מנחם בגין, איש “שלמות הארץ”, ויתר על כל חצי האי סיני למען הסכם שלום עם מצרים. הוא, שחרת על דגל תנועתו את הקריאה להתיישבות יהודית ביש”ע ובסיני ובגולן, הסכים לעקירת יישובים תוך שברון לב. הוויתורים האלה לא נולדו לאחר שהיה לראש ממשלה, אלא היו פרי תפיסתו המוקדמת, כי “סיני איננה ארץ ישראל” וכי למעשה המדיני (הסכם שלום במקרה הזה) חייבת להיות קדימות על פני כל מעשה התיישבותי. בגין גם הסכים להעניק אוטונומיה לערביי יש”ע, וזאת חרף הבנתו כי אוטונומיה כזאת עלולה להוליך למדינה פלשתינאית, שהוא התנגד לה בכל נימי נפשו. בגין היה מודע היטב לסכנה הזאת, אך קיווה כי יצליח להיחלץ ממנה. להערכתו, מצרים לא היתה מוכנה לחתום על הסכם השלום בלא ה”לינקג'” (קישוּר) לאוטונומיה. קסמו ויתרונותיו של הסכם השלום הכריעו את הספקות והחששות בנפשו. ייתכן כי ידו רעדה כשחתם על כל אלה. רעדה — אבל חתמה.
הביקורת או: מתן בלי משא (א’ אבן)
הביקורת הקשה על תוכנית האוטונומיה באה הן מימין והן מספסלי המערך בשמאל. במונחים עכשוויים היינו אומרים כי המבקרים מהמערך “עקפו את בגין מימין”. הם היו נאמנים יותר ממנו להתיישבות בסיני. מי שאמרו “עדיף שארם א־שייח’ בלי שלום מאשר שלום בלי שארם א־שייח'” (זכויות היוצרים של דיין, אבל גם גולדה אימצה את הסיסמה) לא היו מוכנים לוותר על כל סיני. תומכי “האופציה הירדנית” חששו כי תוכנית האוטונומיה תביא להקמת מדינה פלשתינאית עצמאית, שהם התנגדו לה באותה תקופה.
בכנסת ובעיתונים נמתחה על בגין ביקורת חריפה. משעשע לקרוא היום את דברי ראשי השמאל — בהם יצחק רבין, יגאל אלון, אבא אבן, חיים בר לב, שמעון פרס ויוסי שריד — מסבירים מה רב הנזק בתוכנית של בגין. וגם אם רובם תמכו בה בסופו של דבר בהצבעה בכנסת (שהרי לא היו יכולים להיות צדיקים יותר מהאפיפיור), יש לקרוא את דבריהם בעיון כדי להבין מה גדול היה השבר.
ב־6 בינואר 1978 דיווח “מעריב” כי בישיבת לשכת מפלגת העבודה וסיעתה בכנסת נמתחה ביקורת חריפה על תוכנית השלום של בגין בשאלת היישובים השוכנים מעבר לקו הירוק. הוחלט כי המפלגה תפתח בפעילות ציבורית בתביעה מן הממשלה לעשות כל מאמץ מדיני כדי שהיישובים שהוקמו מעבר לקו הירוק על פי החלטות מוסמכות ייכללו בעת שלום בשטחה של מדינת ישראל בגבולות בני הגנה. ישראל גלילי, יו”ר מחלקת ההתיישבות של המפלגה, אמר כי התוכנית מפרידה בין שלושה מושגים הקשורים זה בזה: התיישבות, ריבונות וגבולות בני הגנה.
הוא לא היה המבקר היחיד באותה ישיבה. ח”כ אבא אבן אמר: “ביקורתנו על הממשלה נובעת מכך שהיא לא השתדלה להבטיח את הישארותם של היישובים תחת שלטון ישראלי. במהלך המשא ומתן היא פסחה על שלב חיוני זה ולכן היה זה מתן בלי משא”. ח”כ יוסי שריד אמר: “אינני אומר כי תוכנית השלום היא תוכנית התיישבות אך צריך להילחם על כך שהיישובים יישארו בשטחנו”. בסיכומו של הדיון הוחלט כי “בד בבד עם תמיכתה של מפלגת העבודה במאמץ לשלום, תוך נכונות לפשרות טריטוריאליות… סבורה המפלגה כי תוכנית הממשלה מוציאה את יישובי חבל רפיח מחוץ למאבק על תחומי הריבונות הישראלית ומפרידה בין התיישבות ובין גבולות בני הגנה. יש להמשיך במאמץ להבטחת עתידם של היישובים בחבל רפיח, בבקעת הירדן, ברמת הגולן, בגוש עציון ובמרחב שלמה”.
ח”כ יצחק רבין, לשעבר רמטכ”ל וראש ממשלה, אמר בראיון לטלוויזיה ב־6 בינואר 1978 כי בתוכנית האוטונומיה “טמון הזרע לישות פלשתינאית ואולי אף למדינה פלשתינאית”. חיים בר לב, גם הוא רמטכ”ל ושר לשעבר, מתח ביקורת חריפה על הוויתורים המפליגים של בגין בסיני ואמר: “להגנתה של מצרים לא דרושים השטחים החיוניים לביטחונה של ישראל: פתחת רפיח, מרחב אילת ואזור שארם א־שייח’… השטחים הסמוכים לגבול עם ישראל הם חסרי משמעות להגנתה של מצרים. תביעתה של מצרים לריבונות על כל סיני נובעת ממניעים רגשיים ולא מניעים ביטחוניים… על תביעתה של מצרים מקלה העובדה שראש הממשלה, בשיחתו עם הנשיא סאדאת בירושלים, הציע מרצונו את החזרת סיני למצרים, והנשיא סאדאת טוען כי ‘בגין נתן לי את סיני מבלי שביקשתי'”.102 ויגאל אלון, גם הוא מראשי מפלגת העבודה, אמר בדיון מדיני בלשכת המפלגה ב־25 ביוני 1978 כי בגין העניק לגיטימציה לפשרה טריטוריאלית מרחיקת לכת ולהכרה בקיומה של הבעיה הפלשתינאית. “מכך”, אמר אלון, “הוא לא יוכל לסגת גם כאשר לא יהיה בממשלה, וממשלה אחרת תנהל את המדיניות הישראלית”.103
ב־20 במרס 1979, בעת הדיון בכנסת לאישור ההסכם עם מצרים, אמר ח”כ שמעון פרס: “המערך יצביע בעד ההסכם למרות שהיו רבים בתוכנו שהציעו לא לתמוך בו… הוויתורים בסיני והבעיות החמורות הכרוכות באוטונומיה — קשה להגזים בחומרתם… ואף על פי שאנחנו מבקרים את הממשלה על דרך ניהולה את המשא ומתן, אנו מכבדים את החלטתה, שבאה לה אחרי לא מעט לבטים, ולפעמים גם במחיר פרידה מעקרונות היסוד שלה… תוכנית האוטונומיה, שהוצעה על ידי הממשלה, היא הגדולה בשגיאות שהיא עשתה. איש לא ביקש ממנה תוכנית כזו. לא תושבי השטחים, לא מצרים, לא ירדן, לא ארצות הברית. אפילו היא עצמה לא התכוונה לכך… מקמפ דייוויד יצאה מצרים עם הרושם ש’השלטון העצמי’ אינו אלא פרוזדור לריבונות ערבית פלשתינאית על כל השטחים”.
ב”מעריב” של 31 מאי 1979, סמוך לפתיחת שיחות האוטונומיה בין ישראל ומצרים בבאר שבע, התפרסם מאמר של יגאל אלון, ובו הזכיר אלון כי לפני שנים רבות הציע את תוכנית האוטונומיה לבגין וזה דחה אותה “בחריפות”. ועתה הוא, אלון, מברך את בגין על שאימץ את התוכנית.
והביקורת המשיכה לבוא מהשמאל גם בחודשים הבאים. מרדכי גור, רמטכ”ל לשעבר שהיה ב־1981 לחבר כנסת מטעם העבודה, פירסם ב־21 במרס 1980 מאמר ב”דבר” ובו הזכיר פגישה שהיתה לו עם בגין ובה השתכנע כי בעיני בגין “קדמת סיני היא ערך עליון, ביטחוני ולאומי”. והנה קרס הערך ונפל. “מי שוויתר פעם אחת על בשר מבשרו עלול לעשות זאת פעם שנייה”.
גם משה קול מהליברלים העצמאיים מתח ביקורת על תוכנית האוטונומיה. במאמר שפירסם ב”דבר” ב־24 ביוני 1979 כתב קול: “אין לי ספק שבגין מתנגד למדינה פלשתינאית ורוצה למנוע את הקמתה, אך הכרזותיו התכופות של ראש הממשלה נגד מדינה פלשתינאית מוכיחות בעליל כי הוא חושש מהתפתחות כזאת, וחושב שעל ידי הכרזותיו התקיפות ואזהרותיו אפשר יהיה למנוע את ההתפתחויות המסוכנות. כאשר בגין מגביר את הטון ומחריף בהודעות אלו, מתחזק הרושם שאינו בטוח מה יקרה, ולאן תוביל האוטונומיה אם תקום… תוכנית האוטונומיה, ומעשיה של ממשלת הליכוד, מכינים את המדינה הפלשתינאית”.
אבל דומה שטוב מכולם פיצח המנהיג הוותיק של מפ”ם, יעקב חזן, את “צופן בגין”. ודאי שעשה זאת הרבה יותר טוב מרבים מחסידי בגין, בוחרי חרות, גח”ל והליכוד. בראיון שהעניק לאורי מילשטיין104 אמר חזן, כי היה אחד הראשונים בתנועת העבודה שטענו לאחר עלייתו של בגין לשלטון שהנוסחה המקובלת בתנועתו, “בגין זהה עם ודאות המלחמה”, אינה מקובלת עליו.
והוא הוסיף ואמר: “טענתי כי בגין שעלה לשלטון עשוי לפרוץ את הדרך לשלום. על מה היתה בנויה הערכתי זאת?… מאחורי הכרזותיו של בגין על ההכרה בזכותנו על ארץ ישראל, ולא על חלק מן הארץ אלא בשלמותה, יש צופן מסוים וראוי להבינו… אחת התופעות שעניינו אותי מאז מלחמת סיני בשנת 1956 היתה יחסו של עמנו למדבר סיני. באיזו קלות, בלא זעזוע כמעט, קיבלו המוני עמנו את הכרזתו של דוד בן גוריון על הנסיגה המהירה והשלמה מסיני. באיזה שוויון נפש קיבלו את ביטולה למעשה של ההכרזה ההיסטורית של בן גוריון, רק שבועות מעטים קודם לכן בשארם א־שייח’, על ‘כינון מלכות ישראל השלישית’… אצל מנחם בגין הגיע היחס לסיני לניכורו האבסולוטי. בעיניו זה שטח אסטרטגי ריק. קלף במיקוח המדיני… זו סיבת יחסו השלילי לכל הסדרי הביניים בסיני שהכינו את הקרקע לפריצת השלום שלו. לדעתו פגע כל הסדר ביניים בערכו של סיני כקלף מיקוח במאבק המדיני על ‘ארץ ישראל כולה’… ‘כל סיני תמורת ארץ ישראל בשלמותה. כל סיני בעד יהודה ושומרון’. הייתי בטוח שהוא ילך בדרך הזאת. זה הצופן לכל נוסחאותיו בעניין שלמות הארץ. בעיניו סיני היה מחוץ לכל תחום”.
מילשטיין שאל את חזן אם הוא מסביר בכך גם את יחסו של בגין לפינוי יישובי פתחת רפיח, וחזן השיב ואמר: “כן. אינני מקבל ברצינות את ההודעה על ‘מאבק רציני וקשה’ שכאילו התנהל בענין זה… היו אלו ניסיונות רפים שאף לא הרגשנו בהם שלא גרמו זעזועים במשא ומתן. נראה שהכול נקבע בשעה הראשונה של הפגישה ההיסטורית בין סאדאת ובגין. לפי התפיסה המנחה את מנחם בגין ואת המחנה שלו, יותר משהמתיישבים מקדשים את האדמה שהם מעבדים, מקדשת אדמת הקודש של ארצנו היעודה את מתיישביה. פתחת רפיח היא מחוץ לתחום הזה, ולכן הופקרה יחד עם מתיישביה ויחד עם הגבול הביטחוני של ישראל בדרום… אחת מהנחות היסוד של הציונות הסוציאליסטית [היא] שארץ הופכים למולדת בעבודה ובהתיישבות. לפני הקמת המדינה קבעו היישובים את גבולות הארץ… התנהגותו של בגין בעניין פתחת רפיח הרסה את ההנחה היסודית הזאת, וההרס הזה מאיים עכשיו על הגולן”.
הביקורת “מימין” היתה כמובן חריפה יותר. אם כי יש לזכור כמובן שהליכוד והמפד”ל, המאגר האידיאולוגי של מתנגדי ההסכם, היו חברות בקואליציה, והדבר השפיע על רבים מחבריהן לרסן את ביקורתם. יגאל כהן (ליכוד) אמר כי ההסכם הוא פגיעה בלב הציונות, שכן הוא כולל פירוק יישובים, ושאל למי יש אומץ להבטיח למתיישבים ביהודה ובשומרון כי גורלם לא יהיה דומה לגורל המתיישבים שיפונו בגלל ההסכם. ח”כ דרוקמן (מפד”ל) אמר שלא יוכל לתמוך בהסכם, כי אין הוא אלא פיסת נייר שבעזרתה מנסה סאדאת להגשים את יעדיו לאחר שלא הצליח להגשימם במלחמה. ח”כ יגאל הורוביץ (ליכוד) אמר כי אין דרך למנוע מהאוטונומיה להפוך למדינה אש”פית־ערפאתית. ח”כ גאולה כהן (ליכוד) אמרה כי ההסכם הוא ניצחונו של המערך וקראה לפזר את הכנסת וללכת לשאול את פי העם. שר החקלאות אריאל שרון, שהתנגד להסכם בממשלה, אמר כחבר בממשלה שיתמוך בהסכם, אך כמין הצדקה לתמיכה הזאת קרא להגביר את ההתיישבות בארץ ישראל על כל חלקיה.105
הביקורת מהימין הלא־פרלמנטרי, שלא היה מחויב להסכמים קואליציוניים, היתה כמובן חריפה הרבה יותר. אביא כאן רק עוד קטעים ממאמר אחד, שכתב מי שהיה ידידו ושותפו של בגין לדרך, בפולין ערב המלחמה, אבי ע”ה ד”ר ישראל אלדד.
איגרת גלויה ודוויה למנחם בגין
הלוואי ויכולתי להסביר את ״המהפך״ שחוללת על־ידי פגם בהבנה. כאילו טחו עיניך. או אז יש תקווה. יועצים טובים יפקחו את עיניך, יעלו בפניך נימוקים שלא הבאת בחשבונך. הלוואי. למרבה הצער, אינני חושד בך שלא שקלת נימוקים כבדים אלה. אינני מעלה על הדעת שפתאום נעלמו מזכרונך הפנומנלי המושגים ״סוּדֶטים״, [חֶבֶל ה]״סאר״ (פירוז, פירוז!) או ״פרוזדור דנציג״.
ודאי שאתה חוזר ומצהיר, שבשום פנים ואופן לא ייהפך האזור העצמאי ל״מדינה פלשתינאית״, בעוד שהאמת וההכרח הם שזה הדבר היחיד האמור להתפתח מאזור עצמאי זה… וקשה לי לחשוד בך שאתה באמת שרוי ב״סחרחורת גבהים״ שאינך מבין זאת… כשם שהערבים עומדים לקבל מידך דווקא, במישרין או בעקיפין, מיד או תוך חמש שנים… ישות פוליטית משלהם בארץ ישראל… כן יזכו בירושלים למעמד שלא היה להם בה עד כה…
ובכן, לא די בכך שמעמד היהדות בירושלים לא חוזק בימי שלטונך: לא די בכך שנמנע מהרב גורן לפרסם את ספרו המתיר עלייה לחלק מהר הבית: לא די בכך ש״תפילתו״ של סאדאת בהר הבית, ללא תזכורת יהודית כלשהי מהו המקום הזה, הפגינה את הבעלות הבלעדית של האסלאם על הר הבית — יבוא חיזוק למעמד מרכזי זה של העיר לכל האסלאם, עם נציגויות של כל המדינות בה… ואתה נדחק לפשרות נוספות בהכרח אשר יגונה.
וכי לא מוטב היה, מנחם בגין, אילו קמת ואמרת: רבותי, יש הכרח, אין ברירה, המצב קשה, זו מכה, נקבל, מחר נתקן. האם לא מוטב יושר כזה מאשר דיבורים גבוהים על הישג, על שלום, על הצלחה, על… נאמנות לעקרונות?
וגם למען התועלת ההיסטורית: וכי לא מוטב היה שהמערך יציע הצעה כזאת מתוך התנגדות אדירה שלך? הלשם כך נבחרת אתה? גירשת את הבריטים מן הארץ, גירשת את המערך מן השלטון. עכשיו אתה מגרש למעשה את הציונות ואת העם היהודי, ואולי אף מתנחלים, מיהודה ומשומרון ומסיני?
והרי אתה מחסל כל אפשרות של אופוזיציה לאומית. הרי מעתה יאמר כל אחד: אתם רואים? קל להיות פטריוט ותובעני באופוזיציה. השלטון מחייב פשרות… ואם היה מי שאמר למחרת הבחירות: עתיד בגין להגשים את תוכנית אלון, האם אין הוא יכול להוסיף: זה גרוע מתוכנית אלון? אבוי.
היכן האסכולה?
או שאתה טועה טעות חמורה ביותר, קטסטרופאלית, או — או שעלינו לקום ולהתוודות ולומר: הציונות המדינית כולה שגתה: אין חשיבות לעקרונות, להכרזות. יש חשיבות לעשייה קונקרטית בשדה, בכל רגע ובכל מקום שאפשר. ואכן, הם עשו הרבה — אך הרי אנו התנגדנו לכך. אנו האמנו באדנות על שטחים שאינם בידינו, ונחשבנו מטורפים. ועכשיו?
עכשיו אנו עושים מעשה, שה״מעשיים״ לא העלו על דעתם: לוותר — וזה הדבר בפועל — על מה שבידינו. לא להחיל ריבונות על חלקי ארץ ישראל שבידינו, לא ליישב בהמון חלקי ארץ ישראל שבידינו, להכיר בזכות מיעוט (שללנו זאת אף כשהוא היה רוב) על חלקים מארצנו שבידינו.
כשבן גוריון נסוג מסיני (למחרת ההכרזה באופירה שאנו עומדים על סף מלכות ישראל השלישית), הוא עשה זאת בלחץ אולטימטום ברור ותקיף מצד ברית המועצות וארצות הברית. והוא עשה זאת בלב כבד ובלי שמחה וצהלה, וגם אז גינית אותו. איזה אולטימטום הוצב לך, מנחם בגין, מפקד אצ״ל, ראש האופוזיציה הלאומית, ראש ממשלת ישראל? והרי רבים שמחו כל כך על נצחון האסכולה החדשה. היכן האסכולה?
…בן זאב, חזור בך, בשעה אחרונה זו.106
על מקצת דברי הביקורת השיב בגין: “איני זקוק לתעודת כשרות על נאמנותי לארץ ישראל לא מגוש אמונים ולא מאנשים מסוימים בתנועת החרות”.
ההתנחלות ביש”ע או: ניצחוני בני, ניצחוני בני
ההתנחלות בכל שטחי ארץ ישראל ששוחררו במלחמת ששת הימים היתה חרותה על דגלה של תנועת החרות (ולאחר מכן של הליכוד), והופיעה בכל מצעי הבחירות של המפלגה לאחר המלחמה. שלא כמו דגל “שתי גדות לירדן”, את דגל ההתנחלות לא היה אפשר לדחוף עמוק לבוידעם, ודאי לא כאשר מפא”י בגלגוליה השונים עסקה בפועל בהתיישבות, וליגלגה על חסידי תנועת ז’בוטינסקי שהם מדברים הרבה ועושים מעט.
בגין לא פיקפק בזכות ובחובה להתנחל, וגם לא באפשרויות המדיניות שיש להתנחלות נרחבת. ובכל זאת, תנועת החרות ניצבה שנים רבות בעמדת התנצלות על שהיא “נאה דורשת ולא נאה מקיימת”. היא לא הוציאה מקרבה גרעיני התיישבות רבים, לא לפני מלחמת ששת הימים וגם לא אחריה. לעומתה, בעשור הראשון לאחר מלחמת ששת הימים תנועת העבודה התלבטה, פיקפקה, נקרעה בין תוכנית אלון לתוכנית דיין, אבל גם הקימה יותר מארבעים יישובים בשטחי יש”ע, רמת הגולן וחצי האי סיני.
בניגוד לחצי האי סיני, שהוויתור עליו היה מקובל על בגין שנים רבות לפני המהפך ולפני שנעשה ראש ממשלה, על מדיניותו ביחס להתיישבות בשטחים המשוחררים אפשר לומר כי “דברים שרואים מכאן לא רואים משם”.
בגין ודאי רצה בכל נימי נפשו לראות תנופת התיישבות רחבה, אבל נתקל בהתנגדות להקמת יישובים חדשים (בעיקר מצד הממשל האמריקאי), וכתוצאה מכך נאלץ “לעשות בסתר” (הקמת שילה כ”מחנה ארכיאולוגי”, התחייבותו להקמת יישובים חדשים אך ורק במחנות צבא או במסגרת יישובים קיימים), או להימנע מכך בכלל לפרק זמן קצר (הסכמתו להקפיא הקמת התנחלויות לשלושה חודשים). לזכותו ייאמר כי כאשר חש שהתנאים מאפשרים זאת, נתן יד חופשית לאריאל שרון לפעול בתנופה לקידום מפעל ההתנחלויות.
בעת שהיה שר בממשלת לוי אשכול העלה בגין הצעה להתיישבות עירונית ביו”ש לצד הערים הערביות הגדולות. אבל ההצעה לא הגיעה לכדי דיון ממשי, ובקורות הממשלה לא נרשם שום משבר שחולל בגין על רקע סירובו של אשכול לאמץ את הצעתו. גם בלי לקבל החלטה רשמית אימצה ממשלת אשכול (ואחריה גולדה) את תוכנית אלון, שעיקרה היה הימנעות מהתיישבות באזורים צפופי אוכלוסייה ערבית בגב ההר, והתמקדות בהקמת יישובים בבקעת הירדן, גוש עציון והר חברון, וכן ברמת הגולן ובצפון סיני. לאחר פרישתו מהממשלה החל בגין למתוח ביקורת על מחדלי הממשלה בהקמת התנחלויות, וב־2 בדצמבר 1970 הוא העלה הצעה לסדר היום להקים “קריות יהודיות” בצמוד לערים הערביות ביו״ש. אולי בגלל ישיבתם המשותפת עד לאחרונה בממשלה היה בגין מאופק, ולא תקף אישית את הממשלה ואת שריה.
ההצעה של בגין הועברה לוועדת החוץ והביטחון של הכנסת ובינואר 1971 דנה בה הוועדה. את הדיון פתח בגין. הוא תקף את המתנגדים להקמת יישובים ביו”ש מתוך חשש שאלה יפגעו בסיכויים להגיע להסכם שלום עם ירדן ואמר: “מאז מלחמת ששת הימים חלפו כמעט ארבע שנים ואולי גם החברים שיש להם הדעות שציינתי קודם ישאלו את עצמם כמה זמן יחזיק עם ישראל את חלקי ארץ ישראל כאופציה פתוחה… איך אנחנו יכולים לומר שבחברון אסור שיהיו יהודים. ואני ממשיך לצטט: נניח שיהיה הסדר וחברון לא תהיה במדינה היהודית, אז אסור שבחברון יהיו יהודים? יהיו יהודים… אז מה נגרע חלקה של בית לחם מבחינה של מקום שבו אסור ליהודים לחיות? או שכם או יריחו?… בשאלת ההתנחלות איני רואה כל קשר לשאלת אופוזיציה וממשלה. בהיותי בממשלה לא עודדתי שום התנחלות הפגנתית או הפגנה התנחלותית. עכשיו באופוזיציה גם כן אינני מעודד אותה. אבל אני לא חושב שכך צריך להיות. אבל אינני מפקד שלהם. אמרתי לחברים שזו לא התנחלות. אני רוצה למנוע, קודם כול, איזו שהיא התקוטטות עם הצבא. הצבא ייתן פקודה ויורידו אותם. כך אמרתי להם. מצד שני לא ראיתי הצדקה מדוע צריך להוריד אותם בכוח ולמנוע מהם להתנחל. מה קורה כאשר קבוצת יהודים עולה על הר גריזים? מדוע צריך להוריד אותם משם בכוח? מעולם לא נתתי ידי להפגנת התנחלות כזאת, אבל אני חושב שהממשלה לא צריכה לעשות זאת”.107
לאחר מלחמת יום הכיפורים החל גוש אמונים בניסיונות הראשונים להקים התנחלויות בלי קבלת אישור הממשלה. כמה ניסיונות התיישבות של גרעין “אלון מורה” בסביבות שכם הסתיימו בפינוי המתנחלים בידי כוחות צה”ל. בגין טען כידוע כי זכותם של יהודים להתיישב בכל מקום בארץ ישראל, ותמך לפיכך בניסיונות ההתיישבות האלה. הוא גם ניסה פעמים אחדות לתווך בין המתיישבים לבין ראש הממשלה (רבין) ושר הביטחון (פרס). ביולי 1974 הוא שב והעלה במליאת הכנסת את הצורך “בהגברת הקמתן של היאחזויות ביטחוניות והתנחלויות קבע כפריות ועירוניות על אדמת המולדת”. השר המשיב, ישראל גלילי, תמך בהגברת הקמת ההתנחלויות, וציין כי הממשלה תומכת בהתיישבות, “אבל רק כזו הקמה על פי החלטת הממשלה”. הוא שלל בתוקף כל ניסיון להתנחלות פרטית, ואמר כי “התנחלות אינה יכולה להיות מפגן, קצף על פני המים ומהלך פרובוקטיבי”.
תמיכתו של בגין בהתיישבות היתה מוצקה, אך לא חריגה בנוף הפוליטי. כפי שנאמר קודם, בתקופה זאת החזיק המערך במדיניות התיישבות על פי תוכנית אלון ופעל למימושה. הוויכוח בין בגין והאגף האקטיביסטי במערך לא היה על העיקרון, אלא על הקצב. לדוגמה, ביולי 1974 נאם ח”כ משה דיין בכנסת ותמך בנאומו בזכותו של העם היהודי להתנחל בשומרון ממש כמו ביהודה.108 בכך הוא יצא נגד עקרונות התוכנית שיזם יריבו הפוליטי יגאל אלון, והתקרב מאוד לעמדת בגין. מתנחלי גרעין “אלון מורה” ראו בדברי דיין תמיכה בניסיונותיהם להתיישב בשומרון, אף שדיין הדגיש כי ההתנחלות צריכה להיעשות על פי החלטות הממשלה. יומיים לאחר נאום דיין עשו אנשי “אלון מורה” עוד ניסיון להיאחז בתחנת הרכבת בסבסטיה. מנחם בגין בא עם אריאל שרון לתמוך במתיישבים, ובה בעת נועד עם שר הביטחון פרס בניסיונות להגיע לפשרה שתמנע פינוי בכוח. פרס ובגין הציעו למתנחלים לעבור למחנה יוסף, אבל אלה דחו את ההצעה ופונו תוך גילוי התנגדות סבילה בלבד. בגין זקף לזכותו את מניעת ההתנגשות האלימה בין המתנחלים והצבא, אבל תמיכתו בניסיון ההתנחלות נתפסה בעיני מקטרגיו מן השמאל כקריאת תיגר על הלגיטימיות של הממשלה. כך ראה זאת גם ראש הממשלה רבין, ואפילו בתוך גח”ל מתחו הליברלים ביקורת על התמיכה בהתנחלות “הבלתי חוקית”.
בדיון במליאת הכנסת על ניסיון ההתנחלות בסבסטיה עקץ רבין את בגין ואת דיין. הוא אמר כי אף על פי שממשלתו מכהנת שבעה שבועות בלבד, כבר מותחים עליה ביקורת על שאין היא מסכימה להקמת יישוב יהודי בשומרון, והזכיר כי יש חברי כנסת שכיהנו בממשלה שבע שנים (משה דיין) או שלוש שנים (מנחם בגין) ולא הקימו יישוב יהודי אחד בשומרון.
ניסיון ההתנחלות השמיני בסבסטיה הסתיים ב”פשרת קדום”: מאות מתיישבים התבצרו בתחנת הרכבת ובמבנים הטרומיים שנבנו לידה. רבין דרש פינוי בכוח. הרמטכ”ל מוטה גור חשש משפיכות דמים. חיים גורי הציע כפשרה שהמתנחלים יעברו למחנה צבא. בפגישה שנערכה בין חברי הגרעין ושמעון פרס סוכמה הפשרה (ייתכן שפרס נענה לה כחלק מהעימות שלו עם רבין; מי שטוען כי לפריצת הדרך בהתיישבות היהודית בשומרון אחראי שמעון פרס — על פשרה זאת הוא נסמך). בחנוכה תשל”ו, דצמבר 1975, אושר לגרעין “אלון מורה” להתיישב במחנה קדום, מה שהיה לימים ליישוב קדומים בשומרון. ובגין? כן, גם הוא בא לתחנת הרכבת כדי לתמוך בזכות ההתנחלות בשומרון.
ב־19 במאי 1976, יומיים לאחר ניצחונו בבחירות, סייר בגין בשומרון בלוויית אריאל שרון, גאולה כהן (ליכוד), זבולון המר ויוסף בורג (המפד”ל). בהגיעו למחנה קדום הוא התקבל בשירה וריקודים, ופיזר הצהרות והכרזות: “אלה שטחים משוחררים השייכים לעם ישראל… הממשלה החדשה תקרא לצעירים לבוא וליישב את הארץ”.109 הוא אמר אמנם ש”אין לספח את יהודה ושומרון לישראל”, אבל הסביר שהסיבה לכך היא “באשר זו אדמתנו ואין אנו מדברים באדמות זרות”, וגם יצא בהכרזה המפורסמת, “יהיו [הרבה] אלוני מורה, לא יהיה עוד צורך בקדום”. אבל עד מהרה הסתבר לאנשי גוש אמונים כי הפער בין ההצהרות והביצוע גדול. עברו חודשים רבים מאז הביקור בקדום ועד שהותר לאנשי גרעין “אלון מורה” לעבור ממחנה קדום לגבעה הסמוכה ולהקים עליה את היישוב קדומים.
פרשת אלון מורה או: עוד יהיו אלוני מורה ושופטים בירושלים
בספרו “מנחם בגין דיוקנו של מנהיג” מספר עופר גרוזברג כי באחת מישיבות הקבינט אמר בגין: “כשתגיע שעתי לעמוד בפני בית דין של מעלה וישאלוני מהו המעשה הטוב שעשית שבגללו אתה ראוי להיכנס לגן עדן — אשיב אלון מורה”.110 אלא שהדרך לגן עדן רצופה מהמורות. “שופטים בירושלים”, למשל:
ביוני 1979 נכנעה ממשלת בגין ללחץ של גוש אמונים והתירה הקמת התנחלות חדשה בשם אלון מורה מדרום־מזרח לשכם. מפקד אזור איו”ש חתם על צו להפקעת 125 דונם מאדמות הכפר רוג’יב “ממניעים ביטחוניים” (המפקד, תא”ל בנימין בן אליעזר, היה לימים ח”כ ושר מטעם העבודה; כעבור שנים, בימים שממשלות שרון ואולמרט היו גוזרות גזרות קשות על ההתיישבות, נהג בן אליעזר לומר לי, כאשר היה חולף ליד מושבי באולם המליאה של הכנסת: “מה היה לכם רע איתנו? מה היה לכם רע?”), ובתוך שעות הגיעה למקום שיירה של מייסדי היישוב ותומכיהם. אלא שלא עבר זמן רב ולבג”ץ הוגשה עתירה נגד הפקעת הקרקעות, וזו הביאה לראשיתו של דיון משפטי ממושך ועקרוני.
רוב היישובים שהקימו ממשלות העבודה בשטחים נבנו על אדמות מדינה. רק במקרים שלא היו אדמות מדינה זמינות (או שהיה צורך בקרקעות נוספות כדי לפרוץ דרך ליישוב החדש) נעשו הפקעות של אדמות ערביות פרטיות. ההפקעה נעשתה באמצעות צו תפיסה צבאי “לצרכים ביטחוניים”. לבג”ץ אלון מורה (רוג’יב) הוגשו חוות דעת ביטחוניות סותרות. פרקליטות המדינה הסתמכה על חוות דעתו של הרמטכ”ל רפאל איתן, שקבע כי לא ניתן לממש את צורכי הביטחון באזור ללא הקמת יישוב אזרחי. הערבים בעלי הקרקע שעתרו לבג”ץ הסתמכו על חוות דעתם של הרמטכ”ל לשעבר חיים בר לב, שכתב כי אלון מורה לא יתרום לביטחון ישראל, ושל האלוף במילואים מתי פלד, שאף הרחיק לכת וטען כי הטיעון בדבר הערך הביטחוני של ההתיישבות נועד אך ורק להצדיק את תפיסת הקרקע.
הוויכוח הציבורי שהתעורר כתוצאה מכך גלש במהרה למחוזות ההיסטוריים של הציונות: האם ההתיישבות היא נכס ביטחוני, על פי משנת יישובי “חומה ומגדל”, או שהיא נטל ביטחוני. את הקערה הפך על פיה אחד ממייסדי אלון מורה, מנחם פליקס, שבא לבית המשפט ואמר את האמת: אנו מתיישבים בארץ ישראל מכוח הצו האלוהי לרשת את ארץ אבותינו. אנו עושים זאת לא מטעמים ביטחוניים אלא מכוח הייעוד של שיבת עם ישראל לארצו. באשר לנימוק הביטחוני, אין הוא מעלה או מוריד. פליקס הוסיף שהמתנחלים נפגשו עם ראש הממשלה בגין, וגם בעיניו אלון מורה אמור להיות יישוב קבע, ולא ביטוי של תפיסת קרקע זמנית לצרכים ביטחוניים. בית המשפט פסק אפוא שצו התפיסה הצבאי של אדמות רוג’יב בטל.
לאחר פרסום פסק הדין התכנסו ראשי המתנחלים והחליטו לסרב לפינוי ההתנחלות, ולאחר שלושה שבועות הכריזו על שביתת רעב. שר החקלאות שרון, ששביתות רעב נתפסו בעיניו תמיד כצעד קיצוני, בלתי אנושי כמעט, נחלץ לעזרתם וביקש מהממשלה “למנות צוות משפטנים שיחסן את ההתנחלויות מפני התערבות בג”ץ”. גוש אמונים הכין מסמך משפטי מנומק, שבו הסביר כי שורש הבעיה הוא הגדרת מעמדה של מדינת ישראל בשטחי יהודה ושומרון כמדינה כובשת, ולמעשה תבע מבגין לעמוד בהתחייבויותיו רבות השנים להחיל את החוק והמשפט של מדינת ישראל על שטחי המולדת המשוחררים. בהמשך המסמך נאמר כי “הפיקציה הביטחונית החזיקה מעמד כל עוד לא אחזו הערבים — בייעוץ ובעידוד אמריקאי — בנשק הבג”ץ”. על פסק הדין נאמר שם כי הוא שומט את הקרקע מתחת לכל מפעל ההתיישבות היהודי בשטחים המשוחררים.
מנחם בגין, שבשלב הזה כבר לא התכוון להחיל את החוק הישראלי מתוך הכרת התחייבויותיו במסגרת תהליך השלום עם מצרים ותוכנית האוטונומיה, לא אימץ כמובן את ההצעה הזאת. הוא בחר נתיב אחר, והורה ליועץ המשפטי לממשלה אהרון ברק לבחון את מעמד הקרקעות ביהודה ובשומרון, כך שיאותרו ויסומנו כל אדמות המדינה ביש”ע ויהיה אפשר להקים התנחלויות חדשות על אדמות מדינה בלי להזדקק להפקעת אדמות פרטיות. ברק הטיל את המשימה על פליאה אלבק, מנהלת המחלקה האזרחית בפרקליטות, וזו בחנה היטב את רישומי הקרקעות ביו”ש, ופתחה בסדרה ארוכה של סיורי שטח, שבמהלכם דילגה בין קוצים ואבנים, הרימה גללים ואיבחנה אם הם של עז או של צבי ארצישראלי, חמור או יחמור, כדי לדעת אם השטח שבדקה מעובד, היה מעובד בעבר, לא היה מעובד מעולם, משמש למרעה בלבד וכיוצא באלה שימושים. במהלך עבודתה, שנמשכה כעשור, הוגדרו כ־700,000 דונם בשטחי יו”ש “אדמות מדינה”, מה שאיפשר פיתוח נרחב של ההתנחלות באזור. גם הבעיה הפרטית של אלון מורה “נפתרה”: לאחר חודשים אחדים איתר שר החקלאות אריאל שרון שטח חלופי בהר כביר הסמוך, והיישוב עבר למקומו הנוכחי.
התהליך האיטי הזה, ודבקותו של בגין במה שנתפס בעיני אנשי גוש אמונים כוויתור על העיקרון והחלפתו בפורמליסטיקה משפטית תוך שהוא נמנע מלאחוז את השור בקרניו (כלומר, להחיל את החוק והמשפט של מדינת ישראל על השטח ולהפסיק את מצב “התפיסה הלוחמתית”), גרמו למשבר אמון בין המתנחלים לבין ראש הממשלה. תכופות האשימו המתנחלים את בגין שהוא מדבר הרבה ועושה מעט, וגם העובדה שבגין הפקיד על תחום ההתיישבות את שר החקלאות אריאל שרון וזה העניק תנופה גדולה למפעל ההתיישבות, לא שיכנעה את המתנחלים שהצדק אינו איתם. הם הרגישו (ויש רגליים לסברה ששרון הניח להם להבין כך) ששרון פועל פעמים רבות מאחורי גבו של בגין, וכי אילו היו הדברים תלויים בראש הממשלה לבדו, רבות מההתנחלויות לא היו קמות. לקרע מוחלט הגיעו הצדדים כמובן עם פרסום תוכנית השלום, עקירת היישובים מסיני ותוכנית האוטונומיה, שנתפסה בעיני המתנחלים כתחנה בדרך המובילה בהכרח להקמת מדינה פלשתינאית. אז הפך בגין בעיני אחדים מהם ל”בוגד”. אבל בל נקדים את המאוחר.
ביולי 1977 נפגש בגין לראשונה עם ג’ימי קרטר ולמד ממנו (מה שבוודאי לא נסתר מעיניו גם כשהיה באופוזיציה) כי ארצות הברית מתנגדת להתנחלויות. בגין התחייב ש”לא להפתיע” את קרטר, ולהסתפק בהרחבת יישובים קיימים או בהתיישבות במסגרת מחנות צבא. בגין, איש ההדר הז’בוטינסקאי, ודאי לא התכוון לשקר לנשיא קרטר, ולכן מוזר מעט הוא הסיפור שמביא חגי סגל בספרו “אחים יקרים”. סגל מספר כי ערב ראש השנה תשל”ח, ספטמבר 1977, נפגש בגין עם חנן פורת והסביר לו כי עקב לחצים כבדים מבית ומחוץ אין הוא יכול לאשר תוכנית שהוגשה לו להקמת שתים־עשרה נקודות חדשות. השעה, הוא הוסיף, אינה כשרה לכך (ברקע היו המגעים החשאיים שניהל בגין באמצעות דיין עם מצרים). בגין יעץ לפורת לפעול לפי שעה בלא החלטת ממשלה: “תעלו באופן פרטיזני ותתארגנו בשטח. לאחר מעשה יהיה לי קל לומר ‘ניצחוני בני’… לא יעלה על הדעת שאני, מנחם בגין, אוריד מתיישבים מאדמת ארץ ישראל”.111 בין שהסיפור הזה מדויק ובין שלא, ערב מימוש התוכנית המקוצצת שאושרה בממשלה (שישה יישובים בלבד) חזר בגין וזימן אליו את פורת. הפעם היתה המוזיקה שונה לחלוטין: רק שישה יישובים, לגברים בלבד, שילבשו מדי צבא ויחיו במחנות צבא. פורת וחבריו האשימו את בגין בהפרת הבטחה. “לא הפרתי שום הבטחה”, ענה בגין. “אם כך, נעלה בלי רשות”, ענה פורת בזוכרו את עצתו של בגין. “מי שיעלה, יורידו אותו בכוח”, היתה תשובתו של בגין. (אגב, זו היתה גם אזהרתו לחברי גרעין “אלון מורה” בימי ניסיונות ההתיישבות בסבסטיה. הוא יעץ להם להגיע לפשרה עם הממשלה, כי אחרת הם יורדו בכוח. באותם ימים קשה היה לדעת אם דברי בגין הם בבחינת תחזית על התנהגותה הצפויה של ממשלת רבין, או ביטוי של ההבנה כי שום ממשלה אינה יכולה לנהוג אחרת.)
בגין נקרע בין רצונו האמיתי לראות התיישבות יהודית בכל חלקי המולדת המשוחררת לבין מה שנגלה לעיניו לאחר שהיה לראש ממשלה. לכאורה נראה כי עתה, לאחר שנפגש עם נשיא ארצות הברית, הוא הבין שאין הוא יכול להפר את התחייבותו כלפיו. לכאורה נראה כי הוא ראה “מכאן” את מה שלא ראה (או ראה והעדיף להתעלם) “משם”, מהאופוזיציה, קרי את עוצמת העוינות וההתנגדות של קרטר. לעתים הוא ניסה להתמודד עם הקושי באמצעות בחירה בדרכים עקלקלות, נטולות הדר ז’בוטינסקאי — כך הוא בחר להקים את ההתנחלות שילה כ”מחנה חפירות ארכיאולוגיות” במקום בריש גלי, והתפתל לא מעט כשהסביר לסמואל לואיס, שגריר ארצות הברית בישראל, כי לא הפר שום הבטחה לקרטר — אבל יש לזכור כי כאשר בחר בגין לעמוד על דעתו, הוא ידע לעשות זאת היטב גם מול קרטר (בסוגיית ירושלים למשל). את בריתו עם ירושלים לא הפר בגין. את בריתו עם ההתנחלות — הקריב על מזבח יעדים שנראו בעיניו חשובים יותר. ולפיכך לא “דברים שרואים מכאן”, אלא סדרי עדיפויות; ולא תחת לחץ חיצוני, אלא מבחירה פנימית אישית. או ברוח ז’בוטינסקי: “הפרימט המדיני” עליון על הכול. גם על התיישבות בפועל.
והנה עוד דוגמה:
בחורף 1979 התיישבה קבוצה של נשים וילדים יהודים בבית הדסה — בניין בחברון שעד מאורעות תרפ”ט היה מיושב ביהודים ובבעלות יהודית — בדרישה לחדש את היישוב היהודי בחברון. בגין לא התלהב מהפעולה, ולפי דיווח של העיתונאי דניאל בלוך ב”דבר”,112 אף איים בישיבת ממשלה לפנות אותם בכוח אם לא יתפנו מרצונם מן הבית.
שר החקלאות אריאל שרון אמר באותה ישיבת ממשלה כי ליהודים יש זכות לשבת בכל מקום שהיה שייך ליהודים לפני 1948. הוא דרש לאפשר לנשים ולילדים להתאחד עם משפחותיהם, ולאפשר למורה להיכנס לבניין וללמד את ארבעים וחמישה הילדים שבו. שר החינוך והתרבות זבולון המר עקץ את בגין ואמר כי אילו קיבלה הממשלה החלטה חד־משמעית בנושא ההתיישבות היהודית בחברון, לא היתה מתרחשת הפלישה לבית הדסה.
כאן התערב בגין בדיון ואמר כי מי שהלכו לבית הדסה עשו מעשה שלא ייעשה. אין בישראל שיטה של תפיסת בתים, לא בחברון ולא בתל אביב; ומי שתופס — מפנים אותו. בגין אמר גם כי הוא מתנגד לשימוש בכוח, וביקש משר הביטחון לשלוח קצין אל הנשים בבית הדסה כדי לשכנע אותן לפנות את הבניין מרצונן. אם לא, תחזור הממשלה לדון בהצעות אחרות, אם כי הוא מקווה שלא יהיה צורך בכך. כאן תקף בגין בחריפות את גוש אמונים — את אלה המפיצים כזבים נגדו ואפילו הם אנשים דתיים מאוד, ואמר כי הם כזבנים ומתנשאים הלוקים בתסביך משיחיות. “הם מאשימים אותי בהתרברבות”, אמר ראש הממשלה, “משום שקראתי במרכז חרות את רשימת היישובים שהקמנו ביהודה ובשומרון, רשימה שהכין לי שר החקלאות… לא ארתע”, הוסיף בגין ואמר, “אפילו אם ימשיכו לכנות אותי בוגד ועוכר ישראל. אנחנו נבחרנו לנהל את המדינה ולא גוש אמונים. כל הכבוד לחלוציות שלהם — אבל הם לא יכתיבו לנו היכן להתנחל ומתי להתנחל”.
בסופו של דבר “ניצחוהו בנותיו”. הנשים נשארו. בגין נכנע והורה שלא לפנות את הנשים. “גם חברון היא ישראל. לא אתן לאף מקום בישראל להיות יוּדנריין”, הוא אמר. עם זאת, הוא אסר כניסת אנשים נוספים לבית הדסה, והורה למנוע חזרה של מי שיצא מהבניין. רק ב־2 במאי 1980 — לאחר שמחבלים תקפו קבוצת גברים שבאה בליל שבת לברך את הנשים ששהו בבית הדסה, רצחו שישה מהם ופצעו שישה־עשר אחרים — החליטה ממשלת ישראל על חידוש היישוב היהודי בחברון והתרת המגורים בבית הדסה בקובעה: “אין מניעה שיהודים יהיו בחברון, כבכל מקום בארץ ישראל”.
ככל שהיה מדובר בהתיישבות ביהודה ושומרון ורצועת עזה, שהיו מבחינתו “קודש קודשים”, היטלטל בגין בין ערכים ולחצים שונים: בין הכרתו בזכות ההיסטורית על המולדת ורצונו ליישמה, הכרתו העמוקה בעובדה ששלטון החוק הוא ערך עליון ואסור לפגוע בזכויות קניין של ערבים ולגזול את אדמותיהם, והלחצים המקומיים והבינלאומיים השונים שהופעלו עליו.
וכך הוא היה יכול לומר בדיון בקבינט שהוא תומך בזכות להתנחלות של יהודים בכל ארץ ישראל — ולהוסיף: “ביקשתי את פרקליט המדינה לומר זאת בבית המשפט הגבוה לצדק בשמי… וזוהי ההודעה: ‘ראש הממשלה אומר שיש לכל יהודי זכות להתנחל בכל ארץ ישראל וזו זכותנו לביטחון לאומי’… אני חושב שאם נהיה ביהודה ושומרון, אנו מבטיחים בזה את קיום האומה בעתיד. אינני יכול לשנות את דעתי, ועל כן איני רואה שום הפרדה ואינני מקבל הפרדה בין הזכות להתנחל והזכות לקיים את ארץ ישראל לאומה כולה על ידי מעשה ההתנחלות, ומדובר לא רק למתנחלים ולא רק לצבא, אלא לאומה לדורותיה על ידי אותה התנחלות״113 — ובה בעת להסכים למען קידום המשא ומתן עם מצרים לעקור את ההתיישבות היהודית בסיני ואף להקפיא את ההתיישבות ביו”ש לשלושה חודשים. אחרי הכול, כך מסתבר, השלום עם מצרים היה חשוב בעיניו יותר.
הקרע בין המתנחלים ובגין הלך והתרחב. זה קרה לא רק בגלל ההסכמה של בגין לנסיגה מסיני ולתוכנית האוטונומיה, אלא גם בגלל מה שנתפס בעיני המתנחלים כהפרת התחייבויותיו — אם לא להחיל את החוק הישראלי על יש”ע, לפחות לקיים את התחייבותו לעגן משפטית את מעמד ההתיישבות שם. באפריל 1980 הכריזו ראשי הרשויות ביו”ש על שביתת רעב, והודיעו על הקמת גרעין שיתנחל באתר אלון מורה שפונה מתושביו, אם בתוך שבועיים לא יימצא פתרון למעמד היישובים. העיתונאית דליה מזורי, שדיווחה על כך ב”מעריב”, סיפרה כי השובתים חתמו על מכתב לבגין לקראת נסיעתו לארצות הברית ובו דרשו ממנו “לשמור בתוקף על זכותנו להתיישבות יהודית בארץ ישראל”. הם גם הקימו גלעד “לזכר הפרת ההבטחה שניתנה לאנשי אלון מורה על ידי ראש הממשלה וארבעים ושניים חברי כנסת”, שעם פינויים בעקבות החלטת בג”ץ ישונה המעמד המשפטי של היישובים, ודרשו מבגין כי מיד עם שובו מארצות הברית יחוקק חוק שיאפשר לרכוש קרקעות ביו”ש לצורכי ציבור. “השרים אריאל שרון, אליעזר שוסטק וזבולון המר ביקרו אמש אצל השובתים”, דיווחה מזורי, “וביקשו להפסיק את שביתתם ולסמוך על הבטחת ראש הממשלה, כי יטפל בשינוי החוק מיד עם שובו”.114
ארבע שנים תמימות אחרי הכרזתו הדרמטית “עוד יהיו [הרבה] אלוני מורה” לא ביקר מנחם בגין בשומרון. הוא חזר לשם רק בסוף פברואר 1981, חודשים אחדים לפני הבחירות לכנסת העשירית. אם מתוך געגועים לנחלת אבות ואם בגלל הצורך לקושש קולות מהגרעין הקשה של נאמני ארץ ישראל והמתנחלים בה, ערך בגין סיור בארבע התנחלויות בשומרון: קרני שומרון, קדומים, אלון מורה ואריאל. אף על פי שהובטח לעיתונאים כי באריאל הוא ידבר איתם, נמנע בגין מנשיאת דברים במהלך הסיור כולו. אריאל שרון דיבר איתם לאחר שבגין עזב, ואמר שראש הממשלה היה מרוצה מאוד מהסיור. שרון לא השיב לשאלות העיתונאים, אבל חזר והדגיש כי היישובים הם יישובי קבע ולעולם יישארו כאלה.115
עם זאת, היקף ההתיישבות ביש”ע בימי בגין היה גדול, בעיקר בזכות החזון התכנוני וכושר הביצוע של אריאל שרון. כ־40 אחוז משטחי יו”ש הוכרזו “אדמות מדינה”, הוקמו 35 יישובים ומספר המתיישבים גדל מ־6,000 נפש ל־17,000 נפש. בימי ממשלת בגין השנייה ובימי ממשלת שמיר נוספו עוד 43 יישובים, ומספר המתיישבים הגיע ל־46,000 נפש.116
לסיכום: מנחם בגין היה מדינאי. פחות מזה — איש מעשה. הוא היה איש הניסוחים המדויקים. פחות מזה — איש ביצוע. הוא היה איש החזון והסיסמאות הגדולות. פחות מזה — ידע להגשימן.
בהיותו ראש הממשלה הוא ניצב, ובלבו אהבת אמת לארץ ישראל (לפחות זו המערבית) ורצון למלא את חבלי יהודה ושומרון ביישובים יהודיים, מול שני מכשולים מרכזיים. האחד היה המגבלות המשפטיות לשימוש בשטחי קרקע שונים בבעלות ערבית פרטית, שלהן היה מודע כמובן עוד לפני שהיה לראש הממשלה; השני היה התנגדות הקהילה הבינלאומית (ובייחוד נשיא ארצות הברית) להרחבת מפעל ההתנחלויות, וגם להתנגדות הזאת הוא היה מודע כמובן קודם לכן (תכופות הוא ליגלג על ראשי ממשלה בישראל המבטלים את רצונם מפני רצון אומות העולם, ומעדיפים לוותר על טובת ישראל כדי להימנע מעימות עם שליטי העולם). עם זאת, ואף שהיה מודע למכשולים האלה, נושא ההתיישבות היה אולי התחום היחיד שבו ניתן לומר כי למרות מודעותו לקשיים הצפויים, הדברים נראו אחרת במבחן המעשה והלחצים המופעלים על ראש ממשלה. כך מצאנו את בגין, איש ההדר הז’בוטינסקאי, מנסה להערים על כל העולם ולתאר את היישוב היהודי שילה כ”מחנה ארכיאולוגי”. כך גם מצאנו אותו נקרע בין מחויבותו להתיישבות לבין נאמנותו לשלטון החוק, וראינו אותו מאיים בגירוש נשות בית הדסה בחברון, ומייעץ לנציגי המתנחלים לקבוע עובדות שאחריהן יצטרך לומר “נצחוני בני”. אבל כשניצחו אותו יותר מדי, ומתחו עליו ביקורת קשה על הפער הגדול בין הצהרותיו ומעשיו, הוא דיבר על אנשי גוש אמונים ככזבנים הלוקים בתסביך משיחיות.
עיקר תרומתו של בגין למפעל ההתנחלות היה הפקדת אריאל שרון על הקמת היישובים והרחבתם. שרון ידע לפעול בגלוי ובסתר וחולל שינויים גדולים בשטח. עיקר פגיעתו של בגין במפעל ההתנחלות היה עקירת היישובים בסיני, והתקדים המדיני שקבע לגבי הנסיגה (עד הסנטימטר האחרון לגבול הבינלאומי). שני התקדימים הללו פועלים נגד מפעל ההתנחלות עד ימינו. מכיוון שלא הקים מעולם יישוב במו ידיו, ואפילו לא ביקר ביישובים שהורה לעקור ולהרוס, אפשר שלא חש באמת את החשיבות המעשית העצומה של ההתיישבות. עם זאת, אי אפשר לקבל כי איש המדינה והניסוחים המשפטיים לא הבין לעומקו את משמעות התקדים המדיני שיצר, אבל אפשר להניח כי איש המילים הגדולות קיווה כי יצליח לבנות חומת ניסוחים שתבלום את הסחף המעשי שיצר במו ידיו.
ירושלים או: לנצח נצחים
זכויותיו ההיסטוריות של בגין בדרישה לכבוש את ירושלים במלחמת ששת הימים מעוגנות בהיסטוריה, והנושא נסקר בהרחבה בפרק שעסק במלחמה ההיא. בגין היה גם מהיוזמים והדוחפים לחקיקת שלושת החוקים שאיפשרו את איחוד ירושלים ואת הרחבת גבולותיה, אף שבדיון בהם בממשלה ניכר בו כי העיקרון חשוב בעיניו יותר מהפרטים: הוא לא הצטרף למשל לוויכוח כאשר הוצגה תוכניתו של האלוף זאבי להרחבה גדולה יותר של העיר כלפי מזרח, כך שתכלול גם את מקורות המים עין פארה ועין פוואר. דיין התנגד, ובגין הצטרף להחלטת ועדת השרים שלא לקבל את ההצעה הזאת, שהיה בה כדי לנתק את היישובים הערביים בשומרון מאלה שביהודה. הוא גם לא העלה תביעות ביחס לקבר רחל או למסילת הברזל ליד חורבות ביתר, שהעלה בממשלה דווקא השר “השמאלי” יגאל אלון.
ירושלים היתה ציפור נפשו הלאומית של בגין. זו אולי הסיבה שנדהם כאשר במהלך פסגת קמפ דייוויד העלו המצרים תביעות בעניין מעמדה של העיר. ירושלים היתה אבן נגף גדולה בשיחות השלום. הפערים בין הצדדים היו לכאורה גדולים מאוד. אף שעיקר העניין של סאדאת היה השבת סיני למצרים, הוא לא רצה להצטייר בעיני העולם הערבי כמי שנטש את הפלשתינאים לטובת הסכם עם ישראל, ותבע אפוא ש”הזכויות הלגיטימיות” של הפלשתינאים יעוגנו בהסכם המסגרת. קרטר, שתמך בתביעה הזאת, רצה שבגין יתחייב לנסיגה ישראלית מיש”ע בתום תקופת האוטונומיה, ושב והזכיר את עמדתה המסורתית של ארצות הברית הרואה בירושלים המזרחית שטח כבוש. אולי כדי ל”רכך” את עמדת בגין בעניין מזרח ירושלים, הזכיר לו קרטר כי ארצות הברית אינה מכירה אפילו במעמדה של ישראל במערב העיר: ב־12 בספטמבר, במהלך שיחה שהתקיימה בחדרו של קרטר בנוכחות מזכיר המדינה האמריקאי סיירוס ואנס, היועץ לביטחון לאומי זביגנייב בז’זינסקי, עזר ויצמן ומשה דיין, פנה לפתע קרטר אל בגין והזכיר לו כי ארצות הברית אינה מכירה בירושלים כבירת ישראל.
בגין נדהם, אך מיד התעשת והשיב: “באנו לקמפ דייוויד כדי לשאת ולתת עם מצרים. מדוע צריך אפוא הנשיא לומר שארצות הברית אינה מכירה בירושלים כבירת ישראל?! אבל אם אתה טוען כך אדוני הנשיא, אולי תואיל לומר לי היכן היא בירת ישראל?” קרטר לא השיב. ובגין המשיך ואמר: “אם אתה מכיר בירושלים כבירה או לא — ירושלים היא הבירה!”117
ב־17 בספטמבר, ביום סיום השיחות, הביא השגריר דיניץ לבגין מכתב מקרטר בעניין ירושלים. במכתב מוגדרת ירושלים “שטח כבוש”, שחלים עליו החוקים הבינלאומיים החלים על “שטחים כבושים”. מכתב זה נכתב אחרי שבגין הודיע לקרטר בשלב מוקדם יותר של השיחות, כי אם יוכנס נושא ירושלים לגוף ההסכם עם מצרים, הוא יעזוב את השיחות. לפיכך מצא קרטר דרך להימנע מהתנגשות ישירה, והביע את עמדתו במכתב נלווה ולא בגוף ההסכם.
“עיני חשכו”, סיפר בגין. לאחר התייעצות עם עמיתיו, הוא דחה מכול וכול את את מכתבו של הנשיא. מדוגמה זו ניתן ללמוד כי כאשר בגין החליט לעמוד על דעתו בדברים שהיו מבחינתו “ייהרג ואל יעבור” — הוא היה מסוגל לכך וגם הצליח בכך. ומכאן אנו עשויים להסיק כי סוגיות כמו החלת החוק הישראלי על יהודה ושומרון, או הימנעות מעקירת היישובים בסיני, לא היו בעיניו בעלות אותה דרגת חשיבות כמו הגדרת ירושלים במפורש כ”שטח כבוש”.
קרטר חיפש דרך להפיס את דעתו של בגין. הוא נפגש איתו והבטיח למצוא “ניסוח שונה”. והניסוח השונה היה: “עמדת ארצות הברית לגבי ירושלים נשארה כפי שהצהיר עליה השגריר גולדברג בעצרת הכללית של האומות המאוחדות ביום 14 ביולי 1967, ולאחר מכן השגריר יוסט במועצת הביטחון ביום 1 ביולי 1969”. ומה היתה העמדה האמריקאית הזאת? ב־1969 הכריז צ׳רלס יוסט, נציג ארצות הברית במועצת הביטחון, כי מזרח ירושלים היא “שטח כבוש” וחלים עליה דיני התפיסה הלוחמתית הנכללים באמנת ז׳נווה הרביעית מ־1949. הניסוח החדש לא היה אפוא בשורה גדולה ככל שהיה מדובר בבגין.
מכתבו של קרטר לא היה חלק מההסכם שעליו חתם בגין, אבל כל הצדדים ייחסו חשיבות רבה למכתבים שנלוו להסכם — מכתבים שכתבו המנהיגים, ובהם הביעו את עמדתם בנושאים שונים. אם לא היתה למכתב הזה חשיבות רבה בעיני בגין, הוא לא היה מאיים לחולל משבר בשיחות בגלל הניסוח הראשון שלו. למעשה, אין כמובן כל הבדל משפטי בין מה שכתב קרטר לבגין במכתב הראשון ובין ההתפתלות שלו שבה הסתמך על הצהרה קודמת של ארצות הברית שראתה בירושלים שטח כבוש. אבל המילים המפורשות לא בוטאו בהסכם שבגין חתם עליו. הן “רק” הוזכרו במסמך אחר ששיגר הנשיא קרטר לבגין.
הנה כי כן, בלהט רצונו שלא להכשיל את הסכם השלום עם מצרים, הסכים בגין לצרף להסכם מכתב שכתב נשיא ארצות הברית והגדיר את מזרח ירושלים “שטח כבוש”. קל לשער אילו קציצות היה עושה בגין מראש ממשלה אחר, מהמערך למשל, אילו העז לקבל הסכמה כזאת.
העברת לשכת ראש הממשלה למזרח ירושלים או: כמעט העברת לשכת ראש הממשלה למזרח ירושלים
אם ארץ ישראל קודש — ירושלים קודש קודשים. כך היתה ירושלים בעיני בגין. איחודה, הרחבתה, ביצורה ושגשוגה היו כחותם על לבו.
בגין האמין גם בצעדים סמליים. בישיבת ממשלה ב־25 באוגוסט 1978, כאשר הרגיש כנראה כי הסכם קמפ דייוויד עלול לערער את מעמד העיר המאוחדת כבירת ישראל, הוא אמר כי ברצונו להעתיק את לשכתו למזרח ירושלים, וכי שגריר ארצות הברית בישראל ייאלץ לבוא לשם אם ירצה להיפגש עמו.
הדברים הללו נאמרו לאחר שארצות הברית הודיעה למלך חוסיין (באמצעות עוזר שר החוץ הרולד סונדרס) כי “במשא ומתן על האוטונומיה תתמוך ארצות הברית בעמדה שתאפשר לערביי מזרח ירושלים להשתתף בבחירות לאוטונומיה ובפעולות הרשות”. “מעמדה של ירושלים”, אמר קרטר לחוסיין באמצעות סונדרס, “לא יושפע מהצעדים שעשתה ישראל באורח חד־צדדי”. כלומר, ככל שהיה מדובר בקרטר, מעמד ירושלים היה כמעמד יו”ש. בגין כינס ישיבת ממשלה ואמר בהתרגשות כי הוא יודע ש”ארצות הברית רוצה להוציא אותנו מכל יו”ש, אבל לא ניתן לה להוציא אותנו מירושלים”. הוא גם התמרמר על “העוול הנורא ביותר שנעשה לאומה”, והציע לממשלה כי “תקבל החלטה שבמהירות האפשרית תיבנה במזרח ירושלים לשכה לראש ממשלת ישראל, ונציגי ארצות הברית יוכלו לדבר עם ראש ממשלתה רק שם”. דיין התנגד אך לא התעקש, ורק ציין שאין מדובר בהחלטת ממשלה.
בגין הורה לעובדי לשכתו לחפש בניין מתאים. עברו חודשים והבניין לא נמצא. הבניין לא נמצא גם לאחר שעוד אישים הצטרפו לחיפושים. ראש העיר טדי קולק תמך ברעיון והציע בניין בגבעת התחמושת. משה דיין המשיך להתנגד לרעיון ובדק בניין שבו שכנה בעבר הקונסוליה הסעודית. נעשה גם ניסיון לקנות מלון בשייח’ ג’ראח. מנכ”ל משרד ראש הממשלה מתי שמואלביץ הציע בניין שיועד למשרד השיכון ושכן במזרח ירושלים. שר השיכון דוד לוי הסכים לשינוי הייעוד. ו… האמריקאים התנגדו למהלך. הם גם איימו בשם המצרים (שלא אמרו זאת) כי מצרים עלולה להפסיק את השיחות אם יהיה שינוי במצב בירושלים. על רקע הרגשתו של בגין כי ארצות הברית פועלת נגד ישראל בשאלת ירושלים, התקבלה החלטה לקבוע עובדות בשטח ומזוזה בפתח הלשכה. ושוב הושלכה לחלל האוויר האמירה כי השגריר האמריקאי יצטרך לבוא לשם אם ירצה לשוחח עם ראש הממשלה. ושוב הפעילו האמריקאים לחץ ואמרו כי “הצעדים האחרונים [חוק ירושלים וההודעה על הלשכה] פוגעים בתהליך השלום”.118
והסוף? לשכת בגין נותרה במקומה ולא עברה למזרח ירושלים; אבל לימים הועברו כמה משרדי ממשלה מדרג ב’ (ביטחון הפנים, המדע והטכנולוגיה, הבינוי והשיכון) לקריית ממשלה שנבנתה ליד בניין המטה הארצי החדש של משטרת ישראל, שהוקם ממזרח לכביש 1 בעיר. ושם נאה ניתן לקריה: היא נקראת על שמו של מנחם בגין.
חוק רמת הגולן או: לנו לנו יהיה כתר החרמון
החלת החוק הישראלי על רמת הגולן נזקפת לזכותו של בגין, וחסידיו רואים בה עוד הוכחה לנאמנותו המוחלטת לארץ ישראל. אלא שיש לזכור כי בדומה לחצי האי סיני, גם רמת הגולן לא נכללה במפת המנדט הבריטי, היא מפת “שתי גדות לירדן” שעליה נשבע בגין כאיש בית”ר. יש לזכור גם כי ב־19 ביוני 1967, בישיבת הממשלה שעסקה בעתיד השטחים ששוחררו/נכבשו במלחמה, תמך בגין בהחלטה כי תמורת חוזי שלום (עם סוריה ומצרים) תהיה ישראל מוכנה לשוב לגבול הבינלאומי. הגבול הבינלאומי עובר בצפון הארץ ממזרח לקו המים של הכינרת, ואינו כולל את הגולן, ולפיכך ברור כי תמורת הסכם שלום היה בגין מוכן ב־1967 לוותר על רמת הגולן. אגב, כבר באותו דיון בממשלה, היו שהסתייגו מנסיגה מוחלטת מהגולן גם במחיר של הסכם שלום. דווקא “שמאלנים”, אנשי התנועות הקיבוציות, שחבריהן לחוף הכינרת ולאורך הירדן סבלו תשע־עשרה שנה מנחת זרועם של הסורים, הסתייגו מהעניין. ואילו בגין היה מוכן לוויתור כולל, וכפי שהוכח בהסכם השלום עם מצרים, הוא התכוון למה שאמר באותה ישיבת ממשלה.
אם כן, איך בא לעולם החוק שבגין מזוהה איתו? בשנת 1980, אולי כדי לנגח את בגין שבגד בעיניה באידיאולוגיה שלו עצמו בוותרו על סיני, הגישה סיעת התחייה הצעה לספח את רמת הגולן לישראל. ממשלת ישראל בראשות בגין קיימה דיון בסוגיה, והחליטה להתנגד להצעת החוק הזאת.
ב־23 בדצמבר 1980 דיווח “מעריב” על ישיבת הממשלה הדרמטית. בגין לא הביע את דעתו, אם כי מעצם הבאת הנושא לממשלה במתכונת שבה הובא היה ברור שגם אם בגין שואף להחיל את החוק הישראלי על הגולן, הוא סבור שהעיתוי הנוכחי אינו מתאים לכך. שר החוץ יצחק שמיר הביע התנגדות לחוק מטעמים מדיניים, ועמדתו שיקפה את עמדת בגין בסוגיה. שמיר אמר כי כדי לחזק את מעמדה של ישראל בגולן אין צורך דווקא בחוק, ואילו חוק עלול לגרום נזק בזירה הבינלאומית: הוא עלול לעורר התנגדות רבה באירופה ואולי גם בארצות הברית, ולעורר כל מיני סוגיות רדומות. בישיבה הובע גם החשש שהעלאת החוק מטעם התחייה במועד הזה לא תתרום לגיבוש רוב בכנסת, ולכן תשיג תוצאה הפוכה. לעומת המסתייגים טען שר האוצר יגאל הורוביץ שאם החוק לא יתקבל, עלול גורל הגולן להיות כגורל סיני. ומאחר שככל שמדובר בגולן יש הסכמה של מפלגת העבודה להישארותנו שם, הובעה התקווה כי יהיה אפשר לגייס את תמיכתה במהלך כזה אם יובא מטעם הממשלה. בגין סיכם ואמר כי רוב שרי הממשלה מתנגדים להצעת התחייה וכי ההצעה תוסר מסדר היום. השר אריאל שרון דרש הצבעה — ורק הוא והורוביץ הצביעו נגד החלטת הממשלה (כלומר, תמכו בחוק). שר אחד (יצחק מודעי) נמנע.
לא עברה שנה ו”המועד המתאים” נמצא. ב־14 בדצמבר 1981 אישרה הכנסת את חוק רמת הגולן התשמ”ב־1981, הקובע כי “המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה יחולו בשטח רמת הגולן”. למהלך החקיקה קדם ויכוח ציבורי סוער, שבמהלכו הוביל ועד יישובי הצפון מסע ציבורי שבו חתמו מאות אלפי אזרחים על עצומה שקראה “לא לאבד את הצפון” ולספח את רמת הגולן.
בדבריו בישיבת הממשלה ביום העלאת החוק בכנסת קבע בגין כי יש בישראל קונסנזוס באשר לגולן — ישראל לא תרד ממנו גם אם ייפתח אי־פעם תהליך שלום עם סוריה — ולאחר מכן סקר את הסיבות לחקיקה: הוא הציג את הסיבות ההיסטוריות (הגולן היה תמיד חלק מארץ ישראל ורק “החלטות קולוניאליות” קבעו שגבול ארץ ישראל יעבור מתחתיו), הביטחוניות (הסורים כבר הוכיחו מה הם מסוגלים לעולל ליישובים שלרגלי הגולן) והמדיניות (חמש־עשרה שנים המתנו לסורים, קראנו להם שוב ושוב לבוא לשולחן הדיונים, וגם בהסכם קמפ דייוויד נכללה קריאה כזו, אך סוריה דחתה את ההסכם ואת ידנו המושטת), ואז הוסיף ואמר:
“כמובן שזה צעד נועז ויהיו לנו בעיות אחרי צעד זה. אני בטוח שארצות הברית תשגר אלינו מחאה, תודיע שזה צעד חד־צדדי. שהיא אינה מכירה בצעדים חד־צדדיים, והיא חושבת שצעד זה אינו בר תוקף… אני חושב שאנו נקבל מחאות רציניות שאין לזלזל בהן. אני חושב שיזמנו את מועצת הביטחון והיא תקבל החלטת גינוי חריפה ביותר. בהחלטה זו ייאמר שהמעשה שעשתה ישראל הוא חסר תוקף ומעשה תוקפנות. ייתכן שארצות הברית תצטרף להחלטה זו ולא תטיל וטו, ייתכן שתימנע, אך בהחלט ייתכן שההחלטה תתקבל פה אחד. זה צעד נועז. צריך לצפות לכל מיני תוצאות מדיניות. העם, לדעתי, בעניין זה יהיה מלוכד”.119
ואכן, תחזיתו של בגין ביחס לתגובה הבינלאומית לחוק לא התבדתה. בדומה לחוקי ירושלים, גם חוק סיפוח הגולן ספג ביקורת בינלאומית רבה. אף מדינה לא הכירה בו, ומועצת הביטחון קיבלה את החלטה 497, הקובעת כי אין לסיפוח תוקף בינלאומי. נשיא ארצות הברית רונלד רייגן החליט בתגובה להשעות את מזכר ההבנות האסטרטגיות בין ישראל וארצות הברית, והקפיא לזמן־מה את הטיפול בבקשות ישראל לרכוש ממנה כל מיני מערכות נשק חדשות.
למקרא דבריו של בגין קשה להבין מדוע ב־1980 השעה לא היתה כשרה (לתמוך בהצעת החוק שיזמה התחייה), ואילו כעבור שנה היא נעשתה כזאת. ייתכן שבגין העריך כי תשומת הלב של הקהילה הבינלאומית נתונה לפולין, שם נאבקו השלטונות בארגון סולידריות ואף הכריזו על משטר צבאי. ייתכן שרצח סאדאת חודשיים קודם לכן הקל עליו את ההחלטה, שכן הוא העריך כי מחליפו של סאדאת לא יזדרז לפגוע בחוזה השלום לפני שישראל השלימה את פינוי חצי האי סיני (השלמת הפינוי התרחשה כעבור כחצי שנה). ייתכן גם שצורכי פנים הכריעו וקבעו את העיתוי, ובגין חש צורך לרכך את מהלומת הפינוי הצפוי ואובדן השטח הגדול בדרום ב”תוספת טריטוריאלית” בצפון, וייתכן שהוא חשש שיבוא יום ויקום ראש ממשלה בישראל ויעשה לרמת הגולן את מה שהוא עצמו עשה לסיני…
ביקורת מימין או: שלא תגידו שלא אמרנו
כבר הזכרנו פעמים אחדות את ההפתעה — שלא לומר תדהמה — שאחזה בציבור הלאומי בישראל כאשר נודעו פרטי תוכנית השלום עם מצרים ותוכנית האוטונומיה. אבל הפתעה זו לא היתה נחלת הכלל. היו מי שהצביעו על השינויים האידיאולוגיים העוברים על בגין כבר סמוך להקמת תנועת החרות ב־1949, ולא חדלו להצביע על הסטיות האידיאולוגיות שלו גם בשנים שלאחר מכן.
עם המבקרים הללו נמנו הן אנשי חרות והן אישים שלא הצטרפו למפלגה וביקרו מבחוץ את בגין ואת מפלגתו. דבריהם המובאים כאן תומכים בטענה כי בגין לא עבר משבר אידיאולוגי בגלל לחצים שהופעלו עליו כראש ממשלת ישראל. התמורה האידיאולוגית הבשילה בו שנים רבות לפני כן — אך לא נחשפה לעין הציבור משום שהוא ישב באופוזיציה ולא מילא תפקיד ביצועי. הנה כמה דוגמאות לכך שהיו מי שראו את השינוי זמן רב לפני שכלל הציבור הישראלי הופתע ממנו; ומכאן שהשינוי הזה היה גלוי לעין במשך שנים:
במאמר שכתב ב־1951 ועסק בחרות, הסיק הכותב אריה זיו כי ההתמקדות של חרות בנושאי חברה וכלכלה במקום בהמשך מאבק לשחרור חבלי הארץ הכבושים בידי האויב מעידה על הפיכתה ממפלגת אוונגרד רדיקלית לעוד מפלגת ימין רגילה “בעלת גוון סולידי למדי עם חזות זעיר בורגנית”. וזיו הוסיף וכתב: “סימן בולט נוסף [לשינוי שחל בחרות] היה פרסונלי, והתבטא בשינויים בהרכב רשימתה לכנסת: באותה עת הוצא ממנה אורי צבי גרינברג, ששיבוצו במקום השני ברשימת חרות לכנסת הראשונה ׳נועד לשמש סמל לחזון הבלתי פשרני’ של המפלגה החדשה”.120
אבי, ד”ר ישראל אלדד (שייב), היה אחד משלושת חברי מרכז לח”י שהנהיגו את המחתרת אחרי רצח אברהם שטרן (יאיר) בשבט תש”ב. הוא ובגין עבדו בצמידות בבית”ר בפולין מאז סוף שנות השלושים, והיו לידידים אישיים באותה תקופה. כפי שכבר הוזכר, לאחר בריחתם מוורשה גרו השניים ורעיותיהם בכפר ליד וילנה. בגין נאסר ונשלח לסיביר, ואילו אבי ואמי הצליחו להגיע ארצה. עם בואו של בגין ארצה במאי 1942 כחייל בצבא אנדרס הם שבו ונפגשו. באותה העת הוצע לבגין לקבל את הפיקוד על האצ”ל. הוא ואבי קיימו שיחות אחדות על האפשרות לאחד את שתי המחתרות ללחימה משותפת בבריטים. כידוע, האיחוד הזה לא יצא אל הפועל. לאחר שלח”י יצאה מהמחתרת, בחרו רוב חבריה להקים מפלגה (מפלגת הלוחמים בהנהגת נתן ילין־מור; המפלגה זכתה במנדט אחד בלבד והתפרקה כעבור פחות משנה). מיעוט אנשי לח”י בראשות אלדד התנגדו להקמת מפלגה, ובחרו להקים קבוצה רעיונית אידיאולוגית שעיקר פעילותה היה הוצאה לאור של הירחון “סֻלם למחשבת חרות ישראל”. הירחון יצא לאור ארבע־עשרה שנה, ואלדד היה עורכו ואחד הכותבים העיקריים בו. העיתון מתח ביקורת קשה על ממשלות ישראל, אך לא חשך את שבטו גם מהאופוזיציה הלאומית (קרי, חרות) ומהעומד בראשה. היום “סלם” יכול לשמש כלי הערכה רגיש ביותר לכל גוון ובן גוון של התבטאות או מהלך של מנחם בגין בשנות החמישים ובמחצית הראשונה של שנות השישים. אלדד לא העניק לו שום “הנחות”. בסך הכול יצאו כמאה וחמישים גליונות של כתב העת, וניתן למצוא בהם עשרות רבות של מאמרים ביקורתיים. בחרתי כמה מהם, שעסקו בעיקר בהתבטאויות של בגין בנושא שלמות הארץ ובנושאי חוץ וביטחון.
במאמר שנשא את הכותרת “מדוע נכשלה תנועת החרות”121 ניתח אלדד את הסיבות לכישלון חרות בבחירות 1951: “כישלון שאינו עוד בקולות האבודים כי אם בדגלים האבודים… כי עובדה היא: תנועת החרות, כפי שנתגלתה במלחמת הבחירות לעיריות, רוממות החרב מאתמול בגרונה, ואידיאל השובע לכל הפיות בידה היום… איש המחתרת לשעבר שחי שנים רבות בתנאי רעב וסבל… איש זה אינו יכול לעכל בשום אופן את המלחמה הזו למען שפע ושובע בשעה שלא נתגשמו עדיין מטרות מלחמת השחרור… ידוע גם ידוע שאי שם בפרוגרמה של תנועת החרות כתוב לאמור ‘שחרור הארץ על שתי גדות הירדן’. ידוע גם גלוי לכל רואה שמפת הארץ בסמל התנועה היא עדיין אותה המפה של המנדט מלפני 1922, וידוע וגם נשמע מפרק לפרק שתנועת החרות לא שכחה את העיר העתיקה — אבל כל הידיעות הללו שאנו יודעים בה בפרוגרמה של תנועת החרות הועמדו פתאום בסימן שאלה גדול בימי הבחירות”.
ואלדד הוסיף וכתב: “האם זה רציני? כי על יסוד מה מבטיחה תנועה זו את חופש הפרט ואת השובע ואת השגשוג הכלכלי? על יסוד מה? על יסוד המדינה בגבולותיה הנוכחיים? הרי זו בגידה ברעיון החרות! אלא מאי? אם יבואו רבבות ומאות אלפים ויצביעו בעד תנועת החרות ויעלו אותה לשלטון והיא תגשים את שבועת ‘אם אשכחך’? פירוש הדבר: מלחמה. ומלחמה היא הניגוד הגמור גם לחופש הפרט גם לשובע ולשפע. מלחמה היא דם ורעב וסבל ושעת חירום… והברירה בידי כל בוחר ובוחר להחליט: אימתי היא [חרות] מרמה? כשהיא מבטיחה מלחמת שחרור או כשהיא מבטיחה שפע… כשהיא מבטיחה את הר הבית או כשהיא מבטיחה שיכון ובית?”
בגיליון המאה של “סלם”122 הסביר אלדד כי חרות ויתרה על המוֹניזם (ה”חד־נס” של ז’בוטינסקי); ובמקום להכפיף את כל הערכים האחרים, החברתיים, האסתטיים, הכלכליים, והמדיניים למטרה זו, אשר שמה מלכות ישראל, היא עוסקת ב”עבודה זרה” למען ערכים אחרים.
חיזוריה של תנועת החרות אחר מפלגות המרכז הליברליות כדי לזכות בקולות המרכז הפוליטי, גם במחיר ויתורים על עמדות אידיאולוגיות, לא נעלמו מעיני כותבי הטורים ב”סלם”. י’ נתניה (פסבדונים של אלדד) עסק בנושא במאמר “בתסביך ה’אופוזיציה’ ו’השלטון’ של חרות”123 וכתב:
“מאז מפלת ‘אלטלנה’ וכשלון המלחמה ב’שילומים’, תנועת החרות ממש אכולת תסביך הרצון להיראות כ’ילדים טובים’… כאופוזיציה הוגנת ואולטרה דמוקרטית… אך מכיוון שרוצים להגיע לשלטון, ובאמת צריך להגיע לשלטון, יוצרים תיאוריה של גמישות לצורך הגעה לשלטון. ביטוי מובהק לאותה גמישות הוא כמובן המשא והמתן עם הציונים הכלליים. לא משא ומתן על קואליציה לעתיד לבוא, דבר שהוא כמובן מותר בהחלט, כי אם על הקמת מפלגה אחת, דבר שאינו מראה על גמישות פוליטית כי אם על חוסר עמוד שדרה אידיאולוגי”.
שבועות ספורים לפני מבצע קדש — כאשר המתח הביטחוני בישראל היה רב, ורוב הפרשנים בארץ ובעולם סברו כי מדינת ישראל עומדת לפתוח במלחמה נגד “ממלכת ירדן” — התכנסה ועידת חרות. ישראל אלדד התייחס לוועידה הזאת במאמרו “פעולות התגמול התחליף הרע”:124
“רק לפני ימים אחדים הסתיימה ועידת חרות אשר העמידה במרכז דיוניה — רשמו לכם זאת לזיכרון: סוף תשרי־ראשית חשוון תשי”ז — את בעיית קבלת השלטון ליד בשנת תש”כ, אם ירצה השם, ואם ירצה הבוחר הקדוש, ועוד נוסיף: אם ירצו נאצר ושותפיו… עיקר השאלה ברשימה הזאת הוא: האם הקדשת ועידה שלמה לנושא זה שלוש וחצי שנים לפני הבחירות הקדושות אינה מעשה של הסחת הדעת?… האם לא צורך השעה הוא להקדיש ועידה כזאת אך ורק לנושא אחד ויחיד: הפגנת רצון העם לשחרור כל הארץ? האם לא צורך השעה הוא להוביל המונים — באותו כוח של טריבון עממי שמר בגין ניחן בו — להפגנות סוערות נגד שפיכות דמים של שווא [פעולות הגמול] ולמען כיבוש ירושלים… גאולת חברון ושכם… אם שנה או שנה וחצי לפני מלחמת ההכרעה אין לתנועת החרות מה להעמיד במרכז ועידתה פרט לעניין קבלת הממשלה לידיים, הרי בהכרח המאורעות: או שבעוד שלוש וחצי שנים לא תהיה עוד כנסת זאת לבחור אליה, או שבהשתלשלות דברים ולא באשמת חרות ולא בכוח מעשיה — יכריע אותו בן גוריון את המערכה הצבאית לטובת ישראל והוא ישחרר את ירושלים ואת חברון ואת שכם”.
(אלדד טעה בהערכת הזמנים: אם התכוון למערכה הבאה, זו פרצה כבר כעבור שבועות אחדים, עת יצאה ישראל למבצע קדש וכבשה בתוך ימים ספורים את חצי האי סיני; ירושלים המתינה עוד אחת־עשרה שנים, עד שנאצר, אסד וחוסיין ניסו לצאת למערכה מכרעת נגד ישראל והוכו במלחמת ששת הימים; ואילו בגין נאלץ להמתין עוד עשרים שנה עד שנטל לידיו את רסן השלטון. בדברים מהותיים יותר, כפי שאפשר לראות, הצדק היה איתו.)
במאמר אחר, שנכתב לאחר החלטת בן גוריון לסגת מסיני, ביקר אלדד את השלווה שבה קיבלה האופוזיציה את ההחלטה לוותר על השגי מבצע קדש והביא לראיה את השבחים שהעתיר בן גוריון על נציגי חרות שלא הכבידו עליו.125
אלדד לא היה היחיד. באייר תשי”ט כתב ד”ר פנחס בן מרדכי (האלר) במאמרו “המפא”יות המנצחת”:126 “אי פעם, בטרם היות המדינה וכדי שתהיה המדינה קיימת, היתה תנועה לאומית אשר חלק ממנה התארגן במדינת ישראל במסגרת של מפלגה וקרא לעצמו ‘חרות’. תנועה זו בעבר היתה לה אידיאולוגיה מנוגדת מן היסוד לאידיאולוגיה המפא”ית. בתמצית אפשר לכנות אותה הרצליאנית טהורה… [היא אימצה] שיטות מהפכניות האומרות ‘לא רגב אחר רגב’, לא ‘יבוא המחר וידאג לעצמו’, כי אם, ‘בתנופה ובמעש משחרר חד־פעמי, במרד, ובכיבוש השלטון בארץ’… הזוהר והמורשת של אידיאולוגיה זו… נפלו על כתפי מפלגת הכנסת חרות, וזה היה דבר מסוכן עבורה יותר מכל מה שהיה לדידה מצד יריבותיה מ’שמאל’. כאן לא היה עוד מקום למלאכת מחשבת של ניסוחים מעודנים ומערפלים… כאן צריך היה להיעזר בפסיכולוגיה הפוליטית… וראה זה פלא, היא עזרה [למפא”י]. מי שנכנס לסלון מקבל עליו ממילא התחייבויות מסוימות, לא לקלקל חלילה את השטיח היקר… מפא”י הוציאה את חרות מבחינה אידיאולוגית משדה הקרב, באלצה אותה לקבל את אמונת הדמוקרטיה של הרוב כאל אחד ויחיד ומקודש מעל לכל על ידי האמצעי השלילי המפחיד, על ידי כינוי הגנאי ‘פאשיסטים’ לכל מי שסבור שיש עקרונות עליונים מעל זה. חרות זו היא שבויה בידי הכנסת בלב ונפש… חרות קיבלה על עצמה את האידיאולוגיה של ‘רצון הרוב’ וכל השאר הן מליצות על ‘שלמות המולדת’ ו’שתי גדות לירדן’… כי על כן זה החוק: בסלון אין לך ברירה אלא להיות בעל גינוני סלון. על גבי שטיח יקר היה בעצמך שטיח נימוסין”.
כותב המאמר, פנחס בן מרדכי (האלר), היה עורך העיתון בשנת תשי”ט. באלול תשי”ט הוא כתב: “ימים מועטים לאחר תשעה באב כינס חוסיין נכד עבדאללה את ממשלתו בירושלים והכריז עליה כעל בירתו השנייה… ממשלת ישראל לא מצאה לנחוץ להודיע דבר וחצי דבר [על הצהרת חוסיין]… כאילו אין זה ענייננו כלל. כאילו זה עניין ‘ירדני פנימי’. אך משום־מה שותקים אלה שרוממות שלמות הארץ הזו היתה פעם על לשונם? כיצד עומד באלה הימים ראש תנועת חרות בירושלים זו… ואין מילה בפיו להשיב לו למלך השחצן הצעיר מרבת עמון הרוצה להיות מלך ירושלים? אף לא מילה… או שתנועת החרות נאמנה לירושלים ומה שהלאה ממנה, אלא שהיא מנסה לרמות את הבוחרים לבל יחששו לבחור בה, או שבאמת אין בדעתה לשחרר את העיר והיא בוגדת. רמאות או בגידה. אפשרות שלישית אין”.127
כעבור שנה בקירוב התייחס ישראל אלדד לתעמולה של תנועת החרות במערכת הבחירות לכנסת הרביעית (נובמבר 1959) וכתב:128 “אין עוד הגדרה ברורה של המטרה. סעיף אחד תיאורטי בים הסעיפים שבמצע על ‘הגבולות ההיסטוריים’ שהוא כדברי ר’ יהודה הלוי ב’הכוזרי’ לגבי תפילות שיהודים מתפללים אותן מתוך שגרה ‘כצפצוף הזרזיר’. מין הכרזה של הילכתא למשיחא שאינה מטרתה הקונקרטית של התנועה. נביבותה של הכרזה זו מתגברת עם ההבטחה בסעיף אחר שאפשר להקים יחסי שלום עם מדינות ערב (משמע: הכרה בהן) על יסוד סטטוס קוו… ובכל האספות ההמוניות לא דובר על שלמות הארץ ולא הוזכרו ערי ישראל ירושלים וחברון ושכם ובית לחם, פן יאמרו: מחרחר מלחמה, רוצה בכיבושים”.
בשולי הדברים האלה, המובאים מ”סלם”, ראוי להעיר כי העיתון “חרות”, בהחלטת מערכת ואולי על דעת בגין ובהנחייתו, לא התייחס כלל ל”סלם”, לא התפלמס עם מאמרי הביקורת שלו, ואף סירב לפרסם מודעות מטעמו.
לא רק אנשי “סלם” השגיחו ומתחו ביקורת. הסטייה האידיאולוגית שהיתה בהסכמה של בגין לעמוד בראש תנועה שאינה חורתת על דגלה את העיקרון המקודש של שלמות המולדת הותקפה גם בידי ידידו הקרוב ח”כ יוחנן בדר. וכך הוא כתב על כך לאחר חתימת ההסכם עם הליברלים: “על ההחלטה להוציא את עקרון שלמות המולדת מתוך עקרונות וקווי הפעולה המשותפים של גח”ל נודע לי לאחר מעשה ולא הפסקתי להצטער על כך. איני מבין עד היום למה אותם ראשי המפלגה הליברלית, אשר בשנת 1958 הסכימו איתנו באופן עקרוני על הקמת מפלגה אחידה שבמגילת העקרונות שלה ייכלל הסעיף הנ”ל, סירבו בשנת 1965 לשאת יחד איתנו את עקרון שלמות המולדת… אינני מקבל את הניסוח ‘תוסיף לשאת בקרב האומה את העיקרון…’ אין מדובר בתקווה משיחית אלא בתפיסה ריאלית ואין לחשוש מהאשמות על התנגדות לשלום…לא חזון משיחי היא שלמות המולדת וזכותנו למולדתנו, אלא בסיס חוקי למדיניות חוץ וביטחון ריאליסטית”.129
אז מה קרה לבגין לאחר שעלה לשלטון? או: תדהמתם של חסידים שוטים ואויבים מושבעים
התשובה הקלה ביותר לשאלה הזאת היא ההבדל בין המראה הנגלה מעמדת ראש האופוזיציה והמראה הנגלה למי שעתה הוא ראש ממשלה: עכשיו הוא יודע יותר, עכשיו הוא נושא באחריות כוללת, ואלה מחייבים אותו לעתים לחרוג מהקווים האידיאולוגיים הנוקשים שנשא ברמה לפני שהשיג את מטרתו השלטונית. בקיצור, דברים שאדם רואה מכאן, לא היה אפשר לראות משם.
הסבר דומה נתן אריה נאור כאשר כתב: “דגם זה של הכרה בתוקף המציאות כגורם המאזן את המגמה האידיאולוגית כבר בא לידי ביטוי בדברי בגין בהנמקת הוויתור על החלת הריבונות על שטחי הארץ שממערב לירדן. ‘איננו מוותרים על הזכות’, הסביר, ‘אלא נמנעים מצעד חד־צדדי של מימוש הזכות משום שאנו רוצים להשיג שלום’. אין מוותרים על הטענה האידיאולוגית, אולם למדיניות יש אילוצים משלה ואותם יש לקבל. הווי אומר, המדיניות עשויה להשתנות גם כשאין שינוי מקביל באידיאולוגיה המשמשת לה מקור והצדקה. קצב השינוי במדיניות מהיר מקצב השינוי באידיאולוגיה”.130
אני מקווה כי די היה במה שנאמר כאן עד כה כדי לסתור את ההסבר הזה. גם לפני שהיה לראש הממשלה בגין ידע הכול על לחצים בינלאומיים ועל רזי הרזים של בעיות הביטחון של ישראל, וכמפקד מחתרת בעבר הוא ידע גם מהי אחריות לאומית ונשא בה היטב. ראינו כי כבר עשרים שנה לפני שהגיע לשלטון לא ראה בגין בחצי האי סיני “מולדת” או “נחלת אבות”, אלא קלף מיקוח מדיני, וגם ראינו כי נכונותו לוויתורים לא נעלמה מעיני יריביו מימין ומשמאל, והם נתנו לה פומבי. וכך, כל מי שרצה לדעת מהי השקפתו האמיתית של בגין, ולא היה מוכן ללכת אחריו בעיוורון רק כדי להיות מוכה בתדהמה כשביצע לבסוף את תוכניותיו, יכול היה לנחש מה ירצה בגין לעשות כשיגיע לשלטון. כך לגבי סיני, כך לגבי נכונותו לצעד דומה בגולן (צעד שלא נעשה בזכות דבקותו של אסד בדרכו, ולא בהכרח בזכות דבקותו של בגין), וכך ביחס לתוכנית האוטונומיה שלו. כל אלה היו גלויים לעין.
ועדיין אנו זקוקים לתשובה לשאלה מדוע נעשה השלום חשוב בעיניו יותר מסיני, הגולן ומזרח הירדן? מדוע למען השלום עם מצרים היה מוכן לסכן גם את קודש הקודשים בעיניו, ארץ ישראל המערבית? מדוע בחר איש “שתי גדות לירדן” ושלמות הארץ בדרך שבה הלך כשהיה לראש ממשלה?
דומה כי ההסבר טמון בהבנת מטרות העומק המדיניות של מנחם בגין, ובהבנה כי מטרות העומק האלה היו שונות מהמטרות המדיניות שהציגה דמות־בגין בפני הציבור ואשר מתנגדיו של בגין טרחו להדגיש כדי להפכו לדֶמוֹן:
בגין קבע כיסוד האידיאולוגי־אסטרטגי של מדיניותו את השגת השלום. זו היתה באמת מטרתו העליונה. הוא אמר פעם שהוא מבקש שעל מצבתו ייכתב שהוא “עבד למען השלום”. השלום ולא עבר הירדן המזרחי; השלום ולא ארץ ישראל השלמה. לא סיני ורמת הגולן כערך, כחבלי מולדת ששום שיקול אינו מתיר ואינו מאפשר ויתור עליהם, כשם שהיה יחסו הערכי ליהודה והשומרון. ארץ ישראל המערבית היתה עבורו ערך, מולדת שאין סוחרים בה, ולשטחי המולדת הללו היה גם ערך מוסף של חשיבות ביטחונית. אבל מרגע ששטח זה היה בידינו, הפך השלום לערך עליון, והשטחים שמחוץ למפת ארץ ישראל המערבית (המנדטורית) נעשו כלי להשגת השלום; ועד השגתו, הם היו קלף מיקוח וממד עומק אסטרטגי, המשפר את מצבה הביטחוני של המדינה באין שלום. לשטחים אלה פיתח בגין יחס אינסטרומנטלי, ולא יחס ערכי. מה שנתפס ב־1967 כנוסחה מגשרת מבריקה בין אמונתו של בגין בשלמות הארץ והביטחוניזם של המערך — קרי, באין שלום תישאר ישראל בקווים שהציבה עם תום מלחמת ששת הימים — לא היה רק נוסחת גישור אלא תפיסה מדינית: באין שלום — אין נסיגה. כשיושג השלום — ניסוג.
רצונו של בגין להביא שלום, ולהיכנס להיסטוריה כמי שהביא שלום, גרם לשינוי האידיאולוגי העיקרי שלו, מהגדרת גאולת ישראל כמטרה מרכזית להגדרת השלום כמטרה מרכזית. תהיה הסיבה לכך אשר תהיה — בין שהרצון הזה היה פרי מאבקיו הארוכים לשנות את הדימוי הדמוני שהדביקו לו יריביו; תוצאה של מסקנתו כי עם ישראל עייף ממלחמות, ואסור להביאו למלחמה נוספת גם במחיר ויתורים טריטוריאליים מרחיקי לכת; או תשוקה פשוטה של מי שבהיותו מנהיג מחתרת נרדף ומנודה היה ראוי לכתר “מחסל השלטון הבריטי בארץ”, ורצה בשנותיו האחרונות לזכות גם באהבת העם כמביא השלום הגדול — הרצון הזה היה הגורם המרכזי לשינוי שחל בבגין. כמובן, אין בכך פסול לאחר שבאנו אל המנוחה ואל הנחלה. אך בגין היה מוכן לוותר על הנחלה כדי להגיע אל המנוחה. הוא רצה בכתרו של שלמה משכין השלום, ולשם כך היה מוכן לוותר על גבולות דוד הלוחם והכובש. ולא רק על מרחבי סיני ויתר, ולא רק על רמת הגולן היה מוכן לוותר לעת שלום, כי אם גם בלב הארץ היה מוכן להכיר ב”זכויות הלגיטימיות” של הערבים, ולהפקיר בידיהם האוטונומיות את הר הבית ואת הרי יהודה ואפרים. בדרך אל השלום הוא ויתר גם על “הפרימט המדיני” של מורו ורבו ז’בוטינסקי, ולא החיל את הריבונות על שטחי המולדת שבידינו ממערב לירדן. ואל נבלבל בין האוטונומיה שהיה ז’בוטינסקי מוכן להעניק לערביי ארץ ישראל לבין זו של בגין: זו של ז’בוטינסקי היתה במסגרת ריבונות ישראל ו”על שתי גדות ירדני”, ולא ממערב לירדן ובאין ריבונות.
את הוויתורים האידיאולוגיים הגדולים שלו עשה בגין לא משום שהגיע לשלטון, אלא לפני שהגיע לשלטון, וכדי להגיע אליו ולהשיג את מטרותיו המדיניות. רבים מבוחריו רצו בו רק משום שראו בו אלטרנטיבה לשלטון שכשל, ואלה ודאי היו מרוצים בבחירתם כשהביא בגין את חוזה השלום עם מצרים. אך אלה מבוחריו, נאמני ארץ ישראל, שראו בו את שליחם וסירבו לראות את השינוי האידיאולוגי שחל בו, הרגישו נבגדים. אבל לא אל בגין היה על בוחרים אלה לבוא בטענות, אלא אל עצמם בלבד. “אמת תורת בר כוכבא גם בנפול ביתר”, אמר אצ”ג, המשורר הנבואי של המחנה הלאומי. הוא לא שם גרשיים בתוך שם המבצר האחרון של בר כוכבא. אבל גם בראשי תיבות, וגם בנפול בית”ר, לא אלמן ישראל, ונאמני הארץ לא מפיו של מנחם בגין הם חיים. לבגין קם יורש, יצחק שמיר, ועליו בפרק הבא.
להל״ן בגין או: ראיון שלא היה ולא נברא
המסע הזה יעבור גם בין תמלילים של ראיונות דמיוניים שלא נערכו מעולם. הראיונות הללו נולדו מתוך שאלות חשובות שהייתי שואל את נושאי הספר הזה לו יכולתי. שאלות שהטרידו אותי במהלך הכתיבה ולא מצאתי להן תשובות בעדויות הכתובות. הראשון בראיונות האלה הוא ראיון שלא היה ולא נברא עם מנחם בגין, ובו אבקש ממנו תשובות לכל השאלות הקשות שאיש לא שאל אותו; ואם היה מי ששאל — לא נענה; ואם שאל ונענה — התשובות לא היו מספקות. הראיון הזה שלא היה ולא נברא הוא כולו פרי דמיוני, ורק אני אחראי למה שנכתב בו. אם ימצא הקורא כי משפטים מסוימים בתשובות של בגין מוכרים לו — אין זה אלא משום שניסיתי להשתמש בנימוקיו ובטיעוניו. לעתים בהקשרם, לעתים לאחר שהוצאו במודע מהקשרם.
ראיון זה, אילו התקיים, היה נערך בוודאי ברחוב צמח 1 בירושלים, בדירה שבה הסתגר בגין אחרי שפרש מראשות הממשלה. כמטחווי קשת מהר הרצל, מבית הקברות הצבאי; ומעבר להר — יד ושם. אילו התבקשנו לבחור מועד מתאים למפגש, היינו בוחרים בתחילת 1990. נגיד 13 בפברואר (י”ח בשבט תש”ן) בשעות הבוקר המאוחרות (לצערי לא נשמרה ביומני השעה המדויקת), כשנתיים לפני מותו, וחודשים אחדים לפני שעבר לתל אביב, תחנתו האחרונה.
כידוע, בגין לא התראיין כמעט בשנותיו האחרונות. לפיכך, ראיון זה שלא התקיים אינו נדיר כפי שניתן היה אולי לחשוב: אחרי הכול, המון ראיונות עם בגין לא התקיימו בתקופה הזאת. אם בשנות פעילותו היה בגין אורטור גדול, איש דברים מרבה בכתיבה, בשנותיו האחרונות קימץ במילים. הלקוניות המאפיינת את מקצת תשובותיו של בגין בראיון הזה, באה לידי ביטוי גם במכתבים הספורים שהוציא תחת ידו בתקופה הזאת. אך בגין נותר מעודכן ועקב בקפידה אחר העיתונים בארץ, שהביא לו בכל יום עוזרו הנאמן יחיאל קדישאי.
א”א: מר בגין, ברשותך אני מבקש להתעכב מעט על פרק מוקדם בתולדות חייך הסוערים. במאי 1942 הגעת לארץ ישראל כחייל בצבא פולין החופשית. בדומה לאלפי יהודים פולנים אחרים שנכלאו בגולאגים בסיביר, גם אתה ראית בגיוס לצבא הזה אמצעי שיאפשר לך להשתחרר מהכלא הסובייטי ולהגיע ארצה. לאחר תקופת שיקום ואימונים בפרס הגעתם ארצה, ועם הגיעך לכאן הציע לך אליהו מרידור לקבל עליך את הפיקוד על האצ”ל…
מ”ב: אבקש לתקן: יעקב מרידור היה מפקד הארגון הצבאי הלאומי לאחר שהאלוף בן ענת, דוד רזיאל הי”ד, נפל בפעולה חשאית בשורות הצבא הבריטי בעיראק. היה זה יעקב מרידור שהציע לי באבירותו הרבה עם הגעתי ארצה ליטול עלי את הפיקוד על הארגון הצבאי הלאומי, והוא הסכים לשמש כסגני. גם אליהו מרידור היה לוחם ומפקד מהולל בארגון הצבאי הלאומי. גם הוא, כיעקב, גלה לאפריקה; וגם הוא, כיעקב, היה לימים חבר כנסת…
א”א: סליחה, מר בגין, טעיתי כמובן, אך אני מבקש לקטוע את הפרק המרתק הזה בעודו באבו, משום שאני מבקש לשאול משהו אחר לגמרי. בצבא הפולני שימשת בתפקיד פקידותי. היית שלם בדרגת טוראי. בארץ באותה עת נמנע הארגון הצבאי הלאומי מלהילחם בבריטים, כי עם פרוץ המלחמה נגד גרמניה הכריז הארגון שביתת נשק, ואחדים מלוחמיו, בראשות מפקדם דוד רזיאל, אף התגייסו לצבא הבריטי. כששמעת על שביתת הנשק הזאת, שעליה הכריז רזיאל, היית בווילנה עם שייב ואמרת “בגידה”. חל פילוג בארגון, כי אברהם שטרן “יאיר” ואנשיו התנגדו לשביתת נשק עם בריטניה, שנעלה את שערי הארץ ולא איפשרה הצלת יהודים שהצליחו להימלט מהגרמנים. לח”י בפיקוד שטרן לחם בבריטים, ואילו אצ”ל על אלפי לוחמיו קיים “שביתת נשק” מול הבריטים. הוצע לך לקבל את הפיקוד על אצ”ל, ולהובילו למלחמת שחרור הארץ ופתיחת שעריה. מדוע לא מיהרת לעשות זאת?
מ”ב: הייתי חייל בצבא פולין החופשית. נשבעתי לדגל פולין.
א”א: מאות חיילים יהודים עזבו את הצבא הפולני הזה מיד עם הגיעם ארצה. רוב החיילים הפולנים היו אנטישמים. לא הייתם עסוקים במלחמה בגרמנים. רק לקראת סוף 1944 נשלח הצבא הזה לאיטליה והשתתף בקרבות לכיבוש מונטה קסינו. מה החזיק אותך בצבא הזה? מדוע לא קיבלת עליך מיד את הפיקוד על האצ”ל?
מ”ב: בית”רי אינו עורק.
א”א: וכמה זמן היית חייל פולני בארץ ישראל?
מ”ב: כשנה ומחצה. ממאי 1942 ועד סוף 1943. אז יצאתי באישור הצבא לחופשה ללא תשלום שאינה תחומה בזמן. לא ערקתי.
א”א: מר בגין, מדוע עזבו הבריטים את הארץ?
מ”ב: לוחמי המחתרות הלוחמות — הארגון הצבאי הלאומי, לוחמי חירות ישראל, וזמן מסוים גם ההגנה, שהצטרפה אלינו אל מה שנקרא “תנועת המרי” — הם שגירשו את בריטניה מכאן. רק בזכות הקרבתם שאין שני לה מאז ימי המקבים, רק בזכות נכונותם לתת את מיטב שנותיהם במחתרת ומאחורי הסורגים, ואת חייהם בפעולות קרב מופלאות ואף על הגרדום — רק אלו סילקו מכאן את האימפריה הבריטית.
א”א: אם הם עזבו בגלל מלחמתכם בהם, האם יהיה זה הגיוני לומר שאילו הקדמת להצטרף למלחמה בהם, היו הם מקדימים את יציאתם?
מ”ב: לכול זמן ועת לכל חפץ. עת למרוד ועת לחשוק שיניים. במאי 1942 עוד לא היה ברור איך תסתיים המלחמה, ובריטניה היתה שקועה במלחמה לחיים ולמוות בצורר הנאצי. בסוף 1943 כבר היינו אחרי סטלינגרד, אל־עלמיין והפלישה לסיציליה. היה ברור כי גורל המלחמה הוכרע וכניעת גרמניה היא רק שאלה של זמן. לא היה חשש שמלחמתנו בבריטים תמנע את הניצחון על גרמניה. וגם אז — נלחמנו באדמיניסטרציה הבריטית הרעה בארץ, ולא בבריטניה הגדולה שעדיין נלחמה בגרמנים. את הכרוז על הכרזת המרד פירסמנו רק ב־1 בפברואר 1944.
א”א: ממש הכרזתם מלחמה? לא יותר פשוט להתחיל לירות? זה לא קצת מלחמת העולם הראשונה, הכרזות מלחמה?
מ”ב: זו היתה מלחמת העולם השנייה. ראש בית”ר לימד אותנו פרק בהדר ובתגר. גם כשאתה קורא תגר, ההדר חשוב.
א”א: נעבור ברשותך לנושא אחר. עבר הירדן המזרחי. מתי התייאשת מן האפשרות לכבוש את עבר הירדן?
מ”ב: ידידי הצעיר, הממלכה ההאשמית היא מדינה ריבונית. בעוד ארבע שנים נחתום עמה על הסכם שלום. לשלום אמת חתרתי כל חיי. לא עוד מלחמה. לא עוד שפיכות דמים.
א”א: זה ידוע. אפילו קיבלת על זה פרס נובל לשלום. אבל בשנות החמישים המוקדמות כתבת בכרזות הבחירות של חרות: “הירדן אינו גבול ארצנו”.
מ”ב: אלה היו דברים שהיו נכונים לשעתם. חשבנו שהממלכה ההאשמית תתפורר. היו כמה הזדמנויות היסטוריות שהוחמצו, גם במלחמת העצמאות וגם לאחריה: כשהמלך עבדאללה נרצח על הר הבית בתשי”א, ערב מבצע קדש בתשט”ז, ואפילו במלחמת ששת הימים בתשכ”ז, שבה שיחררנו במהלך צבאי מופלא את חבלי המולדת לנצח נצחים, כששום כוח צבאי משמעותי לא ניצב בין הירדן ורבת בני עמון. אבל ההזדמנויות הללו הוחמצו. הרי ממשלת ישראל שנבחרה כדין החליטה שלא להתנגד לקבלת המדינה המכונה “ירדן” לארגון האומות המאוחדות, והיה זה בגדר חילול השם, חילול ההיסטוריה העברית! אבל את הנעשה אין להשיב. המלך חוסיין עמד בכל התהפוכות וניסיונות ההתנקשות בו. דמו לא נשפך, ואילו את דמי שלי שפכו שוב ושוב. האשימו אותי שאני מחרחר מלחמה. מבקש ליזום מלחמות. פאשיסט. ואני באמת איני כזה. יש דברים שאפשר להשאיר לדורות הבאים. ושחרור נחלת גד, ראובן וחצי המנשה יהיה כנראה אחד מהם.
א”א: ודאי. אבל האם נואשת מ”שתי גדות לירדן” למרות שהמשכת לשיר עליהן? האם ויתרת על הנדר “תשכח ימיני הבוגדת אם אשכח את שמאל הירדן”?
מ”ב: לא שכחתי אותו אף לרגע. אבל יש דברים שצריך להשאיר לעתיד, כאשר המזרח התיכון ישתנה, או כשיבוא המשיח, מה שיקרה קודם.
א”א: ובכל זאת, אחדים ממקורביך ופרשניך טוענים כי כבר כאשר התבררו לך ממדי השמדת יהדות אירופה, הבנת כי אין עוד סיכוי ליצור עובדות דמוגרפיות שיאפשרו לנו ליישב את מזרח הירדן. אבל אתה הרי חניך האסכולה האומרת “רק ההולך אחרי התותח בשדה, זוכה כן ללכת אחרי מחרשתו הטובה, על זה השדה הנכבש” [אצ”ג, “אמת אחת ולא שתיים”]. האם הכיבוש הצבאי לא צריך להקדים את ההתיישבות בעבר הירדן המזרחי? הרי לא היה יהודי אחד ביהודה ובשומרון אחרי מלחמת ששת הימים, ובכל זאת נדרת שלא לזוז משם לעולמי עולמים.
מ”ב: המשורר אורי צבי גרינברג הוא משורר נבואי לנצח נצחים. אבל אדם צריך להכיר את יכולותיו. ומנהיג חייב להכיר את יכולות עמו. זה היה מעבר ליכולות העם היהודי בדורות האלה.
א”א: ובכל זאת, לא הצהרת במפורש על הוויתור, רק במשתמע: קראת למלך חוסיין לקיים איתנו משא ומתן לחוזה שלום, ומכאן משתמעת הכרה במדינה שאמרת עליה שהיא “יצור קולוניאליסטי מלאכותי”.
מ”ב: נכון. הרי לא תכחיש בוודאי שהאימפריה הבריטית יצרה מדינת בובה ממזרח לירדן כשהיא קורעת שלושה רבעים מן הבית הלאומי שהובטח לנו. בכך מעלה בריטניה בהתחייבויותיה הבינלאומיות. אבל גם העובדה שהבובה זכתה לחיים משל עצמה היא עובדה. כבובת פינוקיו זו אשר יצאה מידיו של סבא ג’פטו והחלה להתהלך אנה ואנה ושוב אין הנגר שולט בה. ולפיכך צריך המדינאי להחליט אם הוא מעדיף לבוא חשבון עם הנגר או להכיר בקיומה של הבובה. זו מדיניות. זו חתירה לשלום. העם בישראל רוצה שלום, בקושי הוא מוכן להסכים עם המשך שליטתנו בחברון, ואתה רוצה שייצא למלחמה לכיבוש שדות הגלעד?
א”א: אני רק שואל מתי זה קרה לך, והאם המשכת לקרוא קריאות לשחרור עבר הירדן המזרחי גם שנים רבות אחרי שהיה ברור לך שהעניין אבוד?
מ”ב: דומני שהנושא מוצה.
א”א: מה היתה עמדתך אילו פנה חוסיין לישראל והציע לה שלום עוד לפני מלחמת ששת הימים? האם גם במקרה כזה היית ממשיך לתבוע מלחמה יזומה לשחרור יהודה ושומרון וירושלים?
מ”ב: מעולם לא קראתי למלחמה יזומה אלא להגנה יזומה.
א”א: ומה ההבדל?
מ”ב: ידידי הצעיר. ההבדל הוא כהבדל בין היום והלילה, בין השחור ללבן, בין הצדק והעוול, בין החתול לזה שאינו חתול, בין מכונת ירייה למכונת תפירה…
א”א: תודה, מר בגין.
מ”ב: בין לוחמי חירות לטרוריסטים, בין דיין לאלון…
א”א: מה באמת ההבדל בעיניך בין דיין לאלון?
מ”ב: כמו ההבדל בין מלחמה יזומה להגנה יזומה.
א”א: מר בגין, שבועות אחדים לפני מבצע קדש אמרת: “והיה כי תפרוץ מלחמה, חוזה השלום ייחתם בקהיר!” האם קראת אז לכיבוש מצרים?
מ”ב: ידידי הצעיר, כאלה הם דברי ימי המלחמות בהיסטוריה. כאשר המלך הגאלי בּרֶנוּס צר על רומא, ביקשו תושביה להיכנע והגאלים קבעו את המחיר. אלף ליבראות זהב. וכשהיה נדמה לרומאים שהגאלים משתמשים במשקלות מזויפים כדי לשקול את הזהב הרומי ובאו בתלונה כזו אל ברנוס, הוסיף הגאלי את חרבו אל כף המאזניים וקבע לדורות: Vae victis, “אבוי למנוצחים”. המנצח הוא הקובע את תנאי השלום. כוונתי היתה לומר שלאחר שנצא למלחמת המגן על פי זכותנו להגנה עצמית, ונכריע את מצרים בשדה הקרב, נכתיב לה בקהיר את תנאי השלום. אין לנו חפץ בפירמידות או בשדות גושן שאבותינו היו בהם עבדים. רק שלום חפצנו.
א”א: תודה, מר בגין, על התשובה היפה הזאת. האם זו היתה כוונתך גם כשאמרת בדרום אפריקה ב־1953 כי הסכם שלום ייכרת עם ממלכת “ירדן” אך ורק ברבת עמון, או שמא התכוונת לומר כי עלינו לשחרר את ארץ ישראל ממזרח לירדן, להחיל עליה את ריבונות מדינת ישראל, להקצות טרקטורים לחריש בשדות הגלעד ולגייר את פרות הבשן?
מ”ב: מי זוכר?
א”א: אני מבקש ברשותך לחזור לימים שלאחר מלחמת ששת הימים ולאותו דיון בממשלה שעסק באיחוד ירושלים. בדיון ההוא עסקת בהרחבה בהבדלים שבין “תחום” ו”גבול” ובשאלת הדיור שצריך לספק לערבים שפונו מהרובע היהודי, אבל לא אמרת דבר כאשר דיין דיווח לממשלה כי מסר לידי הוואקף את השמירה בהר הבית, ובפועל את האחריות על כל מתחם ההר, וכי כוחות הביטחון שלנו אחראים על האבטחה החיצונית.
מ”ב: מה שהיה לי לומר אמרתי לדיין פנים אל פנים.
א”א: האם דרשת ממנו להטיל את ריבונות ישראל על ההר?
מ”ב: לא היה כל טעם לפגוע בזכויות הפולחן של המוסלמים, שהמסגדים הם מקומות קדושים להם. לא רציתי שננהג כמוהם, שהם לא התירו לנו, למרות מה שנקבע במפורש בהסכמי רודוס ב־1949, לגשת אל הכותל המערבי והר הזיתים.
א”א: ומה בדבר זכויות התפילה של יהודים בהר הבית? דגל ישראל בהר הבית? מדוע הסכמת להסרת הדגל?
מ”ב: הר הבית ומקום קודש הקודשים — אין קדוש מהם לעם ישראל לנצח נצחים. ועם זאת, בשעה ההיסטורית ההיא, כשכל העולם היה דרוך לזנק עלינו כדי להוציא מידינו את עיר בירתנו, העיר בה דוד חנה, סבור הייתי שלא תיפול שערה משערות ראשנו אם נמתין מעט עם תפילותינו בהר. ודגל רק היה מכעיס את המוסלמים ועלול לעורר מהומות רבות. חייבים היינו להוכיח קבל עם ועולם כי אנו שולטים בעיר ואין פרץ ואין צווחה והכול על מי מנוחות.
א”א: כשעלתה שאלת שדה התעופה בקלנדיה, הביא האלוף רחבעם זאבי הצעה להרחיב את גבולות ירושלים כך שיכללו גם שטח גדול מצפון לירושלים וממזרחה — שטח ריק כמעט מתושבים, שכלל גם את קלנדיה ואת עין פארה ועין פוואר. דיין התנגד בממשלה, ואמר שתוספת שטח זה תנתק את צפון הגדה מדרומה. הדיון הועבר לוועדת שרים בהשתתפותך, ומוועדת השרים הזו חזרתם לממשלה והצעתם פה אחד לקבל את עמדת דיין. האם לא ראית אז את מה שראה דיין — שהרחבה זו של ירושלים אכן תחסל את האפשרות להקים מדינה פלשתינאית ביהודה ושומרון?
מ”ב: דיין היה מצביא מהולל, וכוח השפעתו רב. וכשראיתי כי יש רוב לעמדתו בוועדה, לא ביקשתי להביע דעת מיעוט. תמיד חיפשתי מכנה משותף, וניסיתי להגיע להחלטות בקונסנזוס. לא ראיתי טעם בהסתייגות.
א”א: לא כך היה בימי המחתרת, כאשר לא היססת לצאת למלחמה על בריטניה בניגוד לדעת “היישוב המאורגן”.
מ”ב: כי הייתי משוכנע שבקרוב “היישוב” עתיד לקבל את עמדתנו ולהצטרף אלינו. וכך אכן היה, ושלוש המחתרות נלחמו כתף אל כתף בימי “תנועת המרי”.
א”א: ואולי שורש ההימנעות מהבעת דעת מיעוט נעוץ באמת בימי המחתרת, ימי הבידוד והרדיפה; ואחרי שהיית לחבר בממשלה, אחרי שהיית לחלק מהממסד שרדף ונידה אותך, לא מיהרת להציב את עצמך שוב בעמדת מיעוט?
מ”ב: אינני עוסק בפסיכולוגיה בפרוטה. גם בממשלה לא היססתי להיאבק על דעותי. וכאשר החליטה הממשלה לקבל את תוכנית רוג’רס — תוכנית שהתנגדתי לה — התפטרתי ממנה.
א”א: בספטמבר 1970, בסיוע אולטימטום של ממשלת ישראל שהזהירה את סוריה לבל תעז להתערב בנעשה בירדן, הצליח המלך חוסיין לגבור על אש”ף בירדן במה שכונה “ספטמבר השחור”. כידוע, אסור לשאול בהיסטוריה “מה היה קורה אילו”, ובכל זאת אשאל: מה היה קורה אילו נשארת בממשלה והובלת קו שאומר “תנו לחוסיין ליפול והניחו לירדן להיות ל’מדינה פלשתינאית'”. האם זה היה מקל את הלחץ על ישראל? האם היית מצליח לגרום לממשלת גולדה “לקרב את הכלים” ערב מלחמת יום הכיפורים?
מ”ב: כאשר חשתי שאיני יכול עוד להשפיע על הממשלה שלא להשלים עם הפרת הסכמי הפסקת האש של מלחמת ההתשה, עם הזזת הטילים לכיוון התעלה, כשלא יכולתי עוד למנוע מראש הממשלה מאיר לקבל את יוזמת רוג’רס שסיכנה את עצם קיומנו והיתה בגדר ויתור על ארץ ישראל — חשתי שאיני יכול עוד לשאת באחריות למשגים המדיניים הללו והתפטרתי מחברותי בממשלה. אבל כדבריך — אם אסור — אז אסור. אני מציע שתמחק את הקטע הזה.
א”א: ב־1970 התפטרת מממשלת גולדה מאיר בגלל הסכמתה לקבל את תוכנית רוג’רס, שכללה קבלה של החלטת האו”ם 242. כאשר הייית לראש ממשלה, מיהרת להכריז כי ממשלתך מקבלת את החלטה 242. מר בגין, את יכולתך לקבל את ההחלטה 242 הסברת בבהירות רבה בהבדל בין הפרשנות שלנו לפרשנות הערבית, בין נסיגה מִשטחים לנסיגה מהַשטחים. אך האם ההבדל הזה לא היה נהיר לך ב־1970, כאשר התפטרת מממשלת גולדה מאיר בגלל הסכמתה לקבל את 242? האם הבחנת בחיריק ובהיעדר ה”א הידיעה רק מכיסא ראש הממשלה? האם האבחנה הדקה הזאת היא שאיפשרה לך לקבל את 242?
מ”ב: ההבדל היה ברור לי גם אז, ידידי הצעיר. ומבחינתי, הבדל זה הוא עולם ומלואו. זהו ההבדל בין יכולתנו לשמור על ארץ ישראל לבין ויתור עליה. מה שלא היה ברור לי אז היה אם גם הגברת מאיר מייחסת להבדל הזה חשיבות רבה כל כך, ואם תילחם עליו עד תום. חששתי שגם אם היא אומרת בכניסה לוועידה בינלאומית שלא תסטה כמלוא הנימה מהעיקרון הזה, הרי שבטקס החתימה נמצא כי הצליחו לשחוק את עמדותיה ולהסיגה אחור. על עצמי סמכתי, אך לא עליה ועל חבריה.
א”א: נעבור ברשותך לשאלות בנושא האוטונומיה. האם אתה סבור באמת שהאוטונומיה אינה מוליכה בהכרח למדינה עצמאית?
מ”ב: אוטונומיה היא לבני אדם, ואילו מדינה היא טריטוריה המגדירה פונקציה בין שטח לתושביו. אין בין זו לבין זו ולא כלום. אפשר ותהא זו מדינה דקלרטיבית, אך לנצח נצחים היא לא תהפוך למדינה קונסטיטוּטיבית, באשר זכותו של עם ישראל על מולדתו היא נצחית ואינה ניתנת לערעור. זכור מה אמר ג’פרסון, זכור מה אמר לינקולן, מה אמר…
א”א: השאלה היא אם גם הערבים יודעים מה הם אמרו? ואולי הם אינם רואים באוטונומיה לתושבים סוף דבר, ותכלית מאבקם הלאומי. אולי הם יהיו מוכנים ליטול מה שנותנים להם עתה, ולהמשיך משם הלאה למדינה לאחר שתפנה את מקומך לראש הממשלה הבא?
מ”ב: הסבור אדוני כי שמיר ייתן להם יותר ממה שנתתי להם אני?
א”א: הצדק איתך. בסדר. אז לא שמיר, אלא מי שיבוא אחריו. נניח שרבין יחליף אותו?
מ”ב: רבין הוא מצביא מהולל, רמטכ”ל מלחמת הישועה שלא היתה לנו כמותה מאז ימי המקבים. הרי אין להעלות על הדעת שהוא יסכים ללחוץ את ידה של החיה הדו־רגלית המתקראת ערפאת, או את ידיו של כל נציג אחר של ארגון המרצחים המתקרא P.L.O.
א”א: אכן, אין להעלות דבר כזה על הדעת, אבל נניח שפרס יפתהו והוא ייפול במלכודת.
מ”ב: ידידי הצעיר, ניכר בך שאתה חובב הסוגה הספרותית המכונה “מדע בדיוני”. הרי עד שיחליף רבין את שמיר יפרוש מר פרס זה מכבר לגמלאותיו. צא וחשוב. הרי הוא כבן שבעים שנה!
(המשך הקטע הזה אינו זכור לי. א”א).
א”א: בקמפ דייוויד כמעט הפסקת את השיחות בגלל דרישה שיונף בהר הבית דגל מוסלמי, אולי סעודי, אבל לא עמדת על הנפת דגל ישראל. מה הסיבה? מין “גם לי גם לך לא יהיה”?
מ”ב: גם בעניין הריבונות נהגתי כך. להם יש תביעה. לנו יש זכות ותביעה. אם נתעקש — לא יהיה שלום. לכן לא תהיה לעת הזאת החלטה על ריבונות, ובינתיים אנו בשטח. בונים ומיישבים.
א”א: הרי אתה הוכחת בסיני כי מה שבונים אפשר להחריב ומה שמיישבים אפשר לעקור. לפתע פתאום נעשית “ציונות מעשית”?
מ”ב: הסכמתי לניסוח הזה מתוך ביטחון שלא נזוז לנצח נצחים מארץ ישראל המערבית, עד שיבינו שכנינו הערבים החיים עמנו, וישלימו עם שלטון עם ישראל בארצו.
א”א: ואין אתה סבור שההימנעות שלנו מהטלת הריבונות מביאה אותם למסקנה שאיננו מתייחסים ברצינות לארץ הזאת כארצנו? שיהיה אפשר — בטרור ובחרם, בלחץ חיצוני בשותפות השמאל הישראלי — לדחוק אותנו מכאן?
מ”ב: לעולם לא יזכו לכך! לעולם! אבל הערבים חיים וקיימים כאן, והטלת הריבונות עכשיו היתה מחלישה אותנו מול מדינות ידידות ומגבירה את לחצן עלינו. הרי הממלכה ההאשמית סיפחה את מה שהם כינו “הגדה המערבית” וקבעה את ירושלים לבירתה השנייה, אך שום מדינה זולת בריטניה ופקיסטן לא הכירו בהם, וסופו של דבר קם חוסיין לפני כשנתיים וניער חוצנו מארץ ישראל המערבית. לפיכך, הטלת ריבונות בלא הכרה בינלאומית אינה מועילה הרבה אם אין בידך לקיים את שלטונך בשטח. וכדי לקיים את שלטוננו הצעתי את תוכנית האוטונומיה. זכור את תוכנית האוטונומיה של ז’בוטינסקי, ואת שורותיו הנצחיות: “שם ירווה לו משפע ואושר בן ערב, בן נצרת ובני”.
א”א: ודאי שאני זוכר. אך אין לי ספק שאתה זוכר גם מה נכתב בשורה הבאה של השיר: “כי דגלי, דגל טוהר ויושר, יטהר שתי גדות ירדני”. כאשר נשלוט בשתי גדות הירדן, ירוו להם גם בני ערב שפע ואושר. לא זה בלי זה. לכך התכוון ז’בוטינסקי.
מ”ב: [סבלנותו פוקעת] אנו חוזרים על עצמנו… לא ויתרתי על אף אחד מעקרונותי.
א”א: ומה עם המשפט בהסכם האוטונומיה המכיר בזכויות הלגיטימיות של הפלשתינאים? הרי שנים טענת שאין בכלל עם כזה, ולכן לא יכולות להיות לו “זכויות לגיטימיות”.
מ”ב: אקצר בדברי ואבהירם: יש ערבים החיים בארץ ישראל. אין “עם פלשתינאי” ומעולם לא היה. לעם הזה שמעולם לא היה יש שני סוגי זכויות. לגיטימיות ולא לגיטימיות. מה שנקבע בהסכם המסגרת על האוטונומיה הוא שרק מה שיוחלט עליו יהיה בגדר זכויות לגיטימיות. ומכיוון שאינני מכיר בקיומו של העם, התכוונתי להכיר רק בזכויות הבלתי לגיטימיות שלהם, ואלה בשום פנים ואופן אינן כוללות זכות הגדרה עצמית.
א”א: אני חייב להודות שלא הבנתי.
מ”ב: כך קיוויתי.
א”א: ברשותך נניח לזאת. כשדיברת על עבר הירדן המזרחי, הזכרת את נחלת גד וראובן וחצי המנשה. ברשותך, אני מבקש לשאול על החצי השני. על נחלת חצי המנשה שממערב לירדן, וגם נחלות שאר השבטים. הרבית לדבר על נחלת אבותינו, מן הירדן לים. והרי יכולת לספח את יהודה שומרון וחבל עזה ביום שהיית לראש הממשלה. הרי זוהי אמונתך המוצקה — שזוהי ארץ ישראל והיא שלנו בכוח הזכות ולא בזכות הכוח. למה לא סיפחת אותם למדינת ישראל?
מ”ב: אין אדם מספח מה שהוא שלו.
א”א: אם כך, למה סיפחנו את ירושלים ואת הגולן?
מ”ב: לא סיפחנו את ירושלים בחוק שהיתה לי הזכות להיות שותף בחיקוקו, ואשר התקבל בכנסת ישראל בירושלים ביום י”ט בסיוון התשכ”ז. ביום הגדול ההוא הוסיפה הכנסת לסעיף 11 ב’ לפקודת סדרי השלטון והמשפט הסמכה לממשלת ישראל להחיל בצו את החוק ישראלי על שטחים בתחומי ארץ ישראל כפי שהיתה מוכרת בתקופת המנדט הבריטי, אשר גיבורי ישראל מן המחתרות הלוחמות סילקו מכאן לנצח נצחים. ובאשר לרמת הגולן, זו לא נכללה כידוע בתחומי המנדט הבריטי, ולגבי שטח זה נקבע חוק מיוחד, וגם בו לא נזכרה חלילה המילה “סיפוח”.
א”א: ובכל זאת, בישיבות הממשלה לאחר מלחמת ששת הימים הבעת את דעתך כי אם ייחתם חוזה שלום עם סוריה, תשוב ישראל לגבול הבינלאומי. כלומר, הסכמת לוותר על הגולן.
מ”ב: כך אכן אמרתי. אבל בישיבת ועדת השרים אמרתי גם “אם”. ואם זיכרוני אינו מטעני, אמרתי “אם” לפחות שלוש פעמים במהלך הישיבה ההיסטורית ההיא, ולפחות פעמיים אמרתי “אם וכאשר”, ולפחות פעם אחת (אם כי בהחלט ייתכן שהיו אלו פעמיים) אמרתי “לוּ”. כי ממה נפשך: כמה צריכה אומתנו להמתין עד שאויבינו יתרצו ויעשו עמנו שלום? שמענו בתשומת לב רבה מה אמר מר אסד, נשיא סוריה, שוב ושוב, כי אין לו שום כוונה להכיר בישראל או לעשות עמה שלום. כך אמר גם באוזני ידידי המנוח, נשיא מצרים אנואר סאדאת, אשר נרצח בידי זדים על מזבח השלום. בלשון זו ממש אמר מר אסד למר סאדאת, “היה לא תהיה”, שעות ספורות לפני שנשיא נערץ זה בא לירושלים להושיט לנו יד אוהבת לשלום. וכאשר נתברר קבל העולם כולו כי אין מר אסד חפץ בשלום אשר הצענו לו, חוקקנו את החוק. ואם ירצה מר אסד ביום מן הימים לבוא לשוחח איתנו ולומר שלום, נאמר לו גם אנו שלום. הרי אין כלל ספק באשר להיסטוריה היהודית של רמת הגולן. גם אם, משיקולים אימפריאליסטיים זרים, לאמור מאבקי הכוח בין צרפת ואנגליה בשלהי מלחמת העולם הראשונה, לא נכללה זו במפת המנדט הבריטי.
א”א: ומה באשר לסיני?
מ”ב: חצי האי סיני איננו ארץ ישראל.
א”א: והרי בברית בין הבתרים נאמר “לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת”.
מ”ב: והרי בני ישראל נדדו במדבר סיני ארבעים שנה כדי להגיע אל הארץ, ומכאן שלא היו בתחומי הארץ באותה שעה. שעות רבות שוחחתי על כך עם הרב הגאון הרב שלמה גורן, שזכה להיות הרב הראשי לצה”ל במלחמת התשועה שאין דומה לה, וזכה לתקוע בכותל המערבי, אשר מימי פלוגת הכותל של בית”ר בשנות השלושים לא זכינו לתקיעה כזאת, שעות ארוכות ארכה שיחתנו עד שהרב הגאון גורן יצא מעם פני בפחי נפש, ועד היום אני מצר על כך. על כל פנים, לא זזתי מעמדתי כמלוא הנימה. חייב אדם לדעת לעמוד על עקרונותיו.
א”א: אם כן, מהו מקור זכותנו על עבר הירדן המזרחי? הרי כאשר העלה הקב”ה את משה על הר נבו, הוא הראה לו משם את הארץ המובטחת.
מ”ב: גם כאן זוהי ארץ ישראל מכוח הזכות ההיסטורית. מכיבושי יהושע וכיבושי דוד וכיבושי ינאי ועד כיבושי אלנבי וקביעת חבר הלאומים את גבולות המנדט הבריטי, אשר נועד להיות ביתו הלאומי של העם היהודי. זהו חבל ארץ אשר נגזל מאיתנו, וגם אם אין לנו מה שאין לנו, אין זה אומר שעלינו לוותר על מה שיש לנו.
א”א: ומה לגבי היישובים הישראליים בסיני? הרי גם בשמאל הישראלי, במפא”י ובאחדות העבודה, התנגדו לעקירת היישובים במסגרת הסכם השלום. אילו עמדת על המשך קיומם של היישובים באותו התוקף שבו עמדת על דקדוקים משפטיים וניסוחיים בענייני חבל עזה וירושלים — אולי היו המצרים מוותרים גם בסוגיה הזאת?
מ”ב: למגינת לבי התברר כי לא נוכל לעמוד בסוגיה הזאת. כבר חשבתי להורות לארוז את מזוודותינו ולשוב ארצה בידיים ריקות, וגם ידענו כי בלא שלום תהיה שוב מלחמת דמים, אלא שאז הגיעה שיחת הטלפון הידועה מהשר שרון, המצביא המהולל, אשר חיזק את רוחי לאמור: תמורת שלום אמת אפשר להעתיק את היישובים.
א”א: הודעת כי כאשר תפרוש מהחיים הפוליטיים תעבור לגור בנאות סיני, וכעבור חודשים אחדים פינית אותו.
מ”ב: הצטרפתי באופן סמלי לנאות סיני, אשר מתיישביו היו בני גרעין חרות־בית”ר. גם דקלה, בקדמת סיני, מתיישביה היו מגרעיני חרות־בית”ר. דומני שרק יישובים מעטים הקמנו ואת רובם הרסנו. אבל לנצח נצחים אהיה חייב למתיישבים האמיצים של נאות סיני. היטב אני זוכר את גן הירק של נאות סיני.
א”א: ביקרת שם?
מ”ב: לצערי לוח הזמנים העמוס לא איפשר לי לבקר שם. אבל אני זוכר לטובה את ערוגות החסה המלבלבות, שורות הצנוניות הרעננות, המלפפונים הקרירים ביום קיץ לוהט, החצילים והבצלים, ומזל עומדת ביניהם ויורקת על עזר ויצמן, מעשה מגונה מאוד, מעשה שלא ייעשה, תבוא עליה הברכה.
א”א: בכלל — היית בסיני או שמסרת אותו למצרים בלי לבקר שם אפילו פעם אחת?
מ”ב: לא אתייחס לקִנטוּר. רק אזכירך שכולנו עמדנו שם, במעמד הר סיני. ושבתי וביקרתי במרחבים המופלאים הללו סמוך לסיומה של מלחמת ששת הימים. עם ראש הממשלה לוי אשכול נסעתי לשם. ואני זוכר כי הצטלמנו עם חיילים, מגיבורי ישראל.
א”א: מה הרגשת כאשר בשובך ארצה מקמפ דייוויד התקבלת בזרי פרחים בידי אנשי שלום עכשיו ובקריאות “בוגד” מפי נאמני ארץ ישראל?
מ”ב: שמחתי על הפרחים, באשר ראיתי בהם את ניצני השלום שצצו בערוגות עַם ישראל כולו לשמע בשורת השלום, ואילו כינויי הגנאי היו לי כמדקרות חרב. אני בוגד? אני, שנתתי את כל חיי לעם ישראל — בוגד? מי הם ומה הם שהרשו לעצמם כך לקרוא? הם לא ילמדו אותי פטריוטיות מהי! ההיסטוריה תשפוט ביני ובינם!
א”א: האם חששת לחייך כששמעת את הקריאות “בוגד”? הרי ידוע איך נהגו במחתרות בבוגדים. וראית מה היה גורלו של ידידך סאדאת.
מ”ב: לא חששתי. ראה ידידי הצעיר, אם עברתי את הנ־ק־וו־ד ואת סיביר, אם עברתי את הקלגסים הבריטים ואת בן גוריון ו”התותח הקדוש” שלו שהרג שישה־עשר ממיטב בחורינו ב”אלטלנה”, ואם לבי עמד בתעלולי שמואל תמיר ועייזר ויצמן — אם עמדתי בכל אלה, כמה פרחחים לא יפחידוני. ובאשר לרצח סאדאת — הרי בכל זאת יהודים אנחנו. אצלנו לא יקרה כדבר הזה.
א”א: האם קראת את מאמרו של ידידך בעבר, ישראל שייב־אלדד, “איגרת גלויה ודוויה למנחם בגין”?
מ”ב: ומשום כבודו של המחבר לא אגיב. הרי הוא לא חדל להתקיפני מיום שמנעתי מלחמת אחים על ה”אלטלנה” ועד עצם היום הזה.
א”א: ובכל זאת, האם לא חשת אי־נוחות כאשר דווקא יריביך משמאל הריעו לך, ואילו ידידיך, אשר לחמו איתך לגירוש הבריטים והקמת מדינת ישראל, גינו אותך? האם לא עבר בך הרהור שמא אם יריביך מברכים אותך וידידיך מסתייגים — אולי טעית? האם לא הוכחת שכאשר מגיע סוף־סוף אחד מתלמידי ז’בוטינסקי לשלטון, אין הוא מצליח להגשים את האידיאולוגיה שלו ומיישם את התורה המדינית ההפוכה, “שטחים תמורת שלום”? ואם לא טעית אז — אולי טעית כל חייך עד אז?
מ”ב: ידידי היקר, נדמה לי שאתה מצטט ממאמרו של אביך, שאותו לא קראתי ואין לי כל כוונה לקרוא. הרי אתה מהרהר בכך שמא יש לערוך עתה רוויזיה של הרוויזיוניזם? אומר רק זאת. קאטוֹ הזקן היה אומר — כן, כן, אותו קאטו שהיה אומר בכל נאום שלו, Cartago delenda est, “ומלבד זאת סבור אני שיש להרוס את קרתגו” — הוא אמר גם, “קשה לו לאדם שחי בדור אחד להגן על עצמו מפני דור אחר”. ולא אוסיף; על כל פנים, כיוון שגם המובן מאליו ראוי שייאמר, אני מבקש להזכיר כי לא מסרתי גרגר אדמה של מולדתנו הקדושה לשום שליט זר. גם אם לא הצלחתי להביא להשלמת הביצוע של כל הדברים שרציתי — בידוע שאין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותו בידו.
א”א: ברשותך, מר בגין, נעבור למערכת היחסים שלך עם אריאל שרון. האם נכון ששרון הסביר לך שמבצע שלום הגליל יהיה לטווח של ארבעים וחמישה קילומטרים? הרי ביירות שוכנת כמעט מאה קילומטר מהגבול.
מ”ב: עד כדי כך?
א”א: האם העובדה שהערצת מצביאים לא גרמה לך לתת להם אשראי פוליטי שלא היו זכאים לו? האם היא לא הנחילה לך אכזבות מרות? דיין, ויצמן, שרון…
מ”ב: כולם מפקדים מהוללים לנצח נצחים.
א”א: מהוללים בלי ספק. אבל הם גם השביעו אותך מרורים.
מ”ב: היה זה פּוּבּליוּס פלַביוּס וֶגֶטיוּס רֶנָאטוּס, בחיבורו Epitoma rei militaris (“תמצית התורה הצבאית”), שאמר Igitur qui desiderat pacem, praeparet bellum, “הרוצה שלום ייכון למלחמה”.
א”א: מה זה שייך לוויצמן או לשרון?
מ”ב: אינני יודע. אבל זה יפה.
א”א: שרון רימה אותך? בגללו התפטרת?
מ”ב: אבקש להזכיר לך כי לאחר ששרון זכה במשפט הדיבה שלו נגד השבועון האמריקאי “טיים”, בירכתי אותו ואף הענקתי ראיון בעניין זה ל”קול ישראל” ובו אמרתי שזהו “ניצחון מוסרי מוחלט”.
א”א: של שרון או שלך?
מ”ב: של מדינת ישראל.
א”א: האם הגיבוי שהענקת לשרון לא היה סוג של גיבוי אוטומטי, כמו שראוי שמפקד ייתן לפקודיו, דומה לגיבוי שהענקת לחיילי האצ”ל לאחר הקרב בדיר יאסין בתש”ח, למרות שלימים אמרת שלא ידעת דבר וחצי דבר על הפעולה?
מ”ב: ממש כך.
א”א: גיבוי לחוד והולכת שולל לחוד. ויש לזכור כי גם אם ועדת כהן לא המליצה המלצות מעשיות ביחס אליך בעקבות הטבח שעשו הפַלַנגוֹת בסברה ושתילה, היא קבעה כי לא שקלת נכון את התוצאות הצפויות ממתן הרשאה לפלנגות להיכנס למחנות הפליטים. היית באותה סירה עם שרון. האם שרון הוליך אותך שולל?
מ”ב: האלוף אריאל שרון הוא מטובי המצביאים שהיו לנו מאז ימי בר כוכבא. גיבור עתיר זכויות.
א”א: טוב. לא נצא מזה. אבל האם בדיעבד אינך מתחרט על מלחמת לבנון?
מ”ב: יחיאל [קדישאי] אומר שאינני מתחרט.
א”א: ומה אתה אומר?
מ”ב: יחיאל הוא איש אמוני. עוד מימי “אלטלנה”.