פלורליזם בסגנון שנקר.
פרופ’ אריה אלדד
מחבל ערבי תושב יפו רצח יהודי. עבד עאדל עאסי רצח באריאל את הרב איתמר בן גל. אב לארבעה. תמונתו של המחבל כשלצידה ציור של חבל תליה נתלתה בכיכר השעון ביפו. סוג של קריאה לעונש מוות למחבל הרוצח. המשטרה מיהרה להסיר את הכרזה.
עד כאן אין הרבה חדש. מחבל ערבי רוצח יהודי. זה הסיפור בארץ ישראל כבר יותר ממאה שנים. גם העובדה שהמחבל הוא אזרח ישראלי אינה בגדר חידוש. גם קריאות לעונש מוות למחבלים רוצחים נשמעות כאן תכופות, מפי העם, ועד לפי ראש הממשלה שנשמע ממלמל משהו כזה, בלי להתכוון לבצע. וגם חברי כנסת ושרים ובעלי טורים תומכים בעונש כזה . ויש מומחי ביטחון ומשפטנים ואנשי רוח שמתנגדים. וכל הנימוקים בעד ונגד כבר נטחנו עד דק. ואין בהם חידוש.
החידוש הפעם היה בעובדה שאת הכרזה ציירה סטודנטית במכללת שנקר, שרה זלטה. שרה התבלבלה כנראה לחלוטין. היא חשבה שהחופש האומנותי חל גם עליה ועל דעותיה. ולא הבינה שהיא לומדת באחד ממעוזי הבולשביזם האחרונים, באחד מקיני השמאל הפוסט ציוני והאנטי ציוני, שיודע לייצר תמונת עירום משפילה של שרת המשפטים או מיצגים שמאלניים פרובוקטיביים אחרים, בשם הפלורליזם, כמובן, וחופש הביטוי והחופש האומנותי . המצב במחלקות האומנות ב”בצלאל” דומה. רק לאחרונה הוצג שם “מיצג זיכרון” עם שמות ששים ההרוגים מעזה , גם אלו שהחמאס הודה שהם נמנים על שורותיו. אבל המרצים בשנקר אינם מסוגלים לסבול כל עמדה אחרת, מתנשאים דיים כדי לא לנסות אפילו להעמיד פני “אוביקטיביות חינוכית”, ובורים כל צרכם כדי לא להכיר את החוק בישראל. אוי לסטודנט שיתבלבל, ויבין שלא כהלכה את המרצים שלו: חופש אומנותי מגיע רק למי שחושב כמוהם. די היה בכרזה אחת, עם פרצוף הרוצח וחבל תליה, כדי לקרוע את מסכת הצביעות מפרצופם. “זו עבודה פוליטית,” זועק אחד המרצים, ” זו עבודה שמקוממת אותנו, את פשוט חיה במחשבה פאשיסטית… זו עבודה שמעצבנת אותי”.
במוסד האקדמי הזה התקיים “דיון” על העבודה. בהקלטות ששמעתי בכתבה של עופר חדד, מחברת החדשות, קל להבין שלא מדובר בדיון אלא במשפט שדה שעורכים המרצים לסטודנטית. “דיונים” כאלו מתקיימים בפומבי, מול כל הסטודנטים בכיתה. ותכליתם אינה בירור הערך האומנותי של העבודה, לא היה אפילו צל צילו של ניסיון לשפוט את העבודה לגופה בכלים אומנותיים, אלא רק את הציירת, על השקפותיה, ועולמה החברתי והתרבותי והפוליטי. לשוא ביקשה הסטודנטית דיון אומנותי. כי האומנות בעיני המרצים השמאלנים היא רק מה שמייצרים שמאלנים. כל האחרים מייצרים פרובוקציות, ואינם זכאים לדיון אומנותי מהמורים. ומה שמפריע למרצים הללו הוא שהסטודנטית “ואלו שתומכים בה” – רוצים לדפוק את הערבים. מי שתובע עונש מוות למחבלים רוצחים הוא “פשיסט”.
לשוא טענה זלטה כי לא ציירה סטיריאוטיפ ערבי, עטוי כפיה או מנופף בדגל ג’יהאדיסטי למשל, אלא פשוט ציירה בדיוק את פרצופו של הרוצח. אחת מצוות המרצים הרימה את קולה : “אז במסגרת הלימודית, בנחמדות, אפשר להגיד את הדברים הכי רעים? נראה לך?! הוא (המחבל) בנאדם, זו מדינת חוק, יש פה חוק. את רוצה להיות חברה שלוקחת בנאדם עם חבל ותולה אותו, תגידי, איפה את חיה?!”.
הדוברת השמאלנית הזאת היא אולי ציירת מוערכת. היא אולי מרצה בהירה וקולחת ומבינה באומנות. אין לי מושג מי היא , אבל היא – אם ייסלח לי הביטוי הלא אומנותי הזה – גם מטומטמת.
כאזרחית במדינת ישראל היא אמורה לדעת שעונש המוות קבוע בחוק הישראלי. בעשורים האחרונים התביעה אמנם אינה תובעת אותו והשופטים אינם גוזרים אותו. אבל הוא קבוע בחוק. הסטודנטית לא קראה ללינץ’. היא תבעה עונש מוות למחבל רוצח. מה לא בסדר כאן חוץ מהמוח המעוות של המרצה השמאלנית?
אבל כשניסתה הסטודנטית לדבר על חופש ביטוי אומנותי, ועל זכותה להביע כעס באמצעות האומנות שלה – היא כנראה חצתה את הקו האדום. “תכעסי בבית” אמרו לה. כלומר : מה את מחפשת כאן? את לא מבינה שהמוסד הזה – שלנו? מותר לך להביע רגשות ורעיונות – אבל רק את שלנו. ומרצה אחר הגדיל לעשות והשווה את האומנות שלה לאומנות שיוצרה אצל סטאלין, ולא הבין, ממש לא הבין, כי הוא סובל מהעיוורון הזה של אנשי השמאל שאינם מסוגלים לראות את עצמם במראה אוביקטיבית, ומהחרשות הזאת, המאפשרת להם לשמוע רק את עצמם שדוקא הוא הסטאליניסטי. דווקא הוא מנסה להכתיב קוו חשיבה וביטוי אומנותי ולסתום פה לכל מי שחושב אחרת. השלטון בבית הספר הזה הוא בידי השמאל. איך מישהו מעיז להתנגד? מוטב שיעוף מפה. שיכעס בבית.
השמאלנים בשנקר אינם מנותקים מסביבתם. הם יודעים שבחוץ יש מדינה, ו”הימין”, שנבחר בבחירות דמוקרטיות שולט בה. “אנחנו חיים במדינה מאוד ימנית … על רצח של ערבים לא מדובר. רצח של יהודים מדובר כל הזמן. אף פעם לא ראיתי חדשות ועיתון וכל מקום שלא מבלבלים לך את השכל שעות על גבי שעות על איזה פגיעה באיזה יהודי”. אומר מרצה אחד. רצח יהודים הוא בעיניו “בלבול שכל”.
עשרים סטודנטים ישבו שם והאזינו למרצים שלהם כותשים מכל עבר את שרה זלטה. לא שמעתי אחד מהם קם להגן עליה או דופק על השולחן ושואל בנימוס :”מה לעזאזל קורה כאן?” אולי כולם שמאלנים. אולי נהנו לראות את הלינץ’ שערך כל הסגל האקדמי שלהם בסטודנטית אחת, התובעת עונש מות למחבלים רוצחים. אבל מה שסביר יותר הוא שהם סתם פחדנים. הם מפחדים לפצות פה מול הדיקטטורה הרעיונית של המרצים שלהם. הם רוצים תואר. לא קטטה.
קל להבין מדוע הקולקטיביות הרעיונית של השמאל מתנגדת להצעת הקוד האתי שהציע פרופ’ אסא כשר למוסדות להשכלה גבוהה. המרצים בשנקר עברו על הקוד הזה , ולא דילגו על אף סעיף. את כל כנופיית המרצים הזאת צריך לפטר. לאלתר. אני יודע שזה לא יקרה ושהם מקבלים גיבוי מלא מההנהלה שלהם, החושבת כמותם. ולא בגלל השקפותיהם צריך לפטר אותם, כמובן, אפילו לא על עצם העובדה שהם מטיפים את השקפותיהם הפוליטיות באזני הסטודנטים שבאו ללמוד אומנות, ומכנים סטודנטית “פשיסטית” או לחילופין “סטאלין” (תחליטו, בחיאת. זה לא אותו דבר.) גם לא על “תלכי לכנסת, תלכי לראש הממשלה ותוודאי שהוא לא ייבחר שוב” שצעק אחד המרצים, או המרצות. צריך לפטר את כולם משום שהם אנטי-אומנים ואנטי-מורים. משום שהם מנסים להחניק אצל האחרים כל מה שהם תובעים לעצמם. משום שאומנות בלי מחשבה חופשית אינה אומנות באמת אלא אומנות מגוייסת בדיוק בנוסח הסטליניסטי. לכן צריך לפטר אותם : כי הם אינם אומנים באמת, ולבטח – גם לא מורים.
כתבות נוספות
