פלאוויוס גם וגם
בין פלאוויוס ההיסטוריון לבן מתתיהו הבוגד
הרצאה למכון מגלי”ם מרכז בגין 29 יולי 2019
נושא סדרת ההרצאות הזאת :” יוספוס פלביוס- מצביא בוגד או משמר הסיפור היהודי?” מכיל הנחת יסוד שעלינו לבחור בין האפשרויות הללו, ולקבוע עמדה ערכית-שיפוטית ” מה הוא יותר?” היסטוריון חשוב לתולדות העם היהודי – או בוגד. ואקדים את המאוחר.. יוספוס פלאוויוס הוא היסטוריון חשוב מאין כמותו לתקופת המרד הגדול. יוסף בן מתתיהו הוא בוגד. העובדה ששני אלו התכנסו באדם אחד היא אולי מצערת, אבל אינה צריכה לגרום לנו להעדיף אחד מהם.
האם לא ראינו בדומה לכך גם אצלנו, בימינו? סא”ל ישראל בר היה היסטוריון צבאי מבריק של מלחמת העצמאות – ומרגל סובייטי. ולמה רק היסטוריונים? ד”ר מרקוס קלינגברג היה רופא מומחה באפידמיולוגיה, מחלות מידבקות, מראשי המכון הביולוגי בנס ציונה – ומרגל רוסי. הוא ידע, ודיווח למפעיליו דברים שגם לי, כקצין רפואה ראשי לשעבר – אסור היה לדעת. אין סתירה בין תרומתו לנזקו.
מאז חזרו דמותו וכתביו של יוספוס פלוויוס אל שולחן הניתוחים ההיסטורי היהודי באמצע המאה ה -19 – מתלבטים ההיסטוריונים בהערכת דמותו.
אחד מגדולי “ההיסטוריונים הלאומיים” שלנו, יוסף קלויזנר , הידוע כ”איש ימין מובהק” מציין שלדעת ההיסטוריונים היהודים “הלאומיים” שקדמו לו – יוסף סלוודור, וצבי גרץ, אנשי המאה ה19 , וזאב יעבץ שפרסם ברבע הראשון של המאה העשרים – יוסף בן מתתיהו היה אוהב-הרומיים, בוגד פשוט, וכל מה שעשה להגנת הגליל לא היה אלא אחיזת עיניים, אולם לדעתו של קלויזנר אין כאן בגידה ממש ובן מתתיהו לא יצא אל הרומאים מתוך אהבת-חיים פשוטה, אלא “מפני שתעודתו בחיים לא נתמלאה עוד”. יוסף טוען, שחשב שיבגוד בפקודת אלהים אם ימות קודם שיבשר את “הבשורה”. ולדעת קלוזנר, הכוונה ב”בשורה” היא עמוקה ביותר: ייעודו החשוב הוא “לספר ולבשר, להכריז ולהודיע בעולם את תולדות עמו בימי קדם ובזמנו ואת מהות תורתו הנעלה של ישראל ולהגן על עמו ודתו מכל המשטינים והמקטרגים עליהם”. לדעתו של קלויזנר, ייעודו של יוסף בן מתתיהו היה “להישאר בחיים ולהתגלות כאחד מגדולי ההיסטוריונים העבריים שבכל הדורות” עצם כתיבת
‘קדמוניות היהודים’ מעידה על ייעודו החדש של יוסף ברומא כסניגור על היהודים והיהדות בעולם הלא יהודי.”
כשבאים לדון את פלוויוס בבית דינה של ההיסטוריה מתמקדים, בדרך הטבע ” ברגע הבגידה הגדולה” במערה ביודפת. שם החליט לצאת ולהיכנע לרומאים. אבל בלי לעיין מעט בביוגרפיה שלו, גם אם היא בעיקר אוטוביגרפיה – לא נוכל לבסס את הטענה כי יוסף בן מתתיהו לא הפך ליוספוס פלוויוס ברגע אחד של חולשה אנושית, בסערת קרב כשאימת המוות מרחפת מעל ראשו, אלא היה תהליך מתמשך ועקבי.
הוא נולד בירושלים בשנת 37 או 38 לספירה. בן למשפחת כהנים אריסטוקרטית . משפחת יהויריב, אנשי המשמרת הראשונה מ-24 משמרות הכהונה. חכמי הפרושים לא חיבבו את בני יהויריב. התוספתא למגילת תענית אומרת שמקדש ראשון, וכנראה גם שני – חרבו במשמרת שלהם, מה שמעיד על מעשיהם הרעים. בקינת הקליר הם מכונים “מסרבי מרון” על שום עירם ומרדנותם באלוהי ישראל. יש מסורות שמשייכות את מתתיהו חשמונאי למשמרת זו, והוא – דוקא היה קנאי לה’. ומצד אימו יוסף הוא משתייך באמת לחשמונאים, דור שביעי ליונתן הופסי, מי שעלה לשלטון אחרי מות יהודה המקבי.
יוסף מספר שבנעוריו ניסה לחיות גם כצדוקי, וכאיסיי – ואז בחר להימנות על הפרושים. ואף שזה היה הזרם האמוני עימו הזדהה – לא התנתק מסביבתו החברתית – האריסטוקרטיה הירושלמית . כבר בגיל 26 הוא נשלח לרומא, ללמד סניגוריה על כמה כהנים שנשלחו בידי הנציב האכזר פלורוס להישפט בפני נירון קיסר. אולי הכירו בכישרונותיו יוצאי הדופן. אולי היה שייך למעמד הנכון.
ברומא הוא מתידד עם סאבינה פופיאה , אשת הקיסר נירון, שפריצותה היתה לשם דבר ברומא. והימים – שיא הטרוף הרצחני של נירון, סאבינה עוזרת לו לשחרר את הנאשמים ומעניקה לו מתנות. יוסף אינו מפרט את הסיבות לידידות הזו, ועד כמה הייתה עמוקה. אבל זו תקופת מפתח בחייו. אף שסיים את הטיפול בעניינם של הנאשמים – נשאר ברומא שנתיים. הוא אומר ששם למד תכסיסי מלחמה, שם רכש ידידים. שם הוא מזהה את המחלות הקשות של האימפריה: השחיתות והסיאוב המוסרי. שם הוא לומד על עוצמת המכה הקשה שספגה רומא שנתיים קודם לכן במפלה מול הפרתים. וגם על הקשיים בדיכוי המרידות בבריטניה, בגליה ובגרמניה. שנתיים ישב יוסף ברומא. כשישוב לשם כעבור שש שנים, אחרי החורבן – רומא לא תהיה לו ארץ גלות זרה. וכמי שהוגדר לימים כבוגד – אולי אפשר לסמן את התקופה הזו ברומא כתקופת גיוסו כסוכן בשירות האימפריה.
מחצית השקל – ירושלים הקדושה, שנה א’ למרד.
יוסף בן מתתיהו חוזר ארצה בשנת 66. ממש ערב התלקחות המרד. לאחר מפלת קסטיוס גאלוס נותר הרבה נשק שלל בידי המורדים, קנאי הגליל. יוסף נשלח מטעם ההנהגה לשכנע את המורדים למסור את נשקם לממשלה המרכזית בירושלים כדי שתתארגן להתנגשויות הצפויות עם רומא. ההנהגה הירושלמית מצרפת לו שני פוליטרוקים, לודא שהוא לא סוטה מתפקידו. אולי רבן שמעון בן גמליאל לא סמך עליו לגמרי. אפשר והמטרה המרכזית של הצבתו בגליל היא – כפי שמשער קלויזנר – מלחמה בקיצונים, בסיקריים ובקנאים הקיצוניים, למנוע מהמהלך המדיני-צבאי מול האדמיניסטרציה הרומית לגלוש למלחמת מעמדות פנימית, כנטייתם של הסיקריים. הוא מדווח לירושלים על מאורעות ציפורי וטבריה, הפוסחות על שתי הסעיפים ומתנגדי המרד חזקים בהן, ההנהגה מורה לו להישאר בגליל ולדאוג לביטחונו.
בפועל זה מינוי למפקד הגליל, מינוי לצמרת המרד, יש אומרים – האיש מספר 2 בהנהגה, של אדם מתון, שנחשף עמוקות לתרבות הרומאית, מעל ראשם של קנאי הגליל הלוחמניים ובראשם יוחנן מגוש חלב. קלויזנר סבור שזה מינוי אומלל. שיוסף אינו אלא אופורטוניסט. כותב קלויזנר: “לגליל נשלח מצביא שלא היה כמוהו בלתי ראוי לתפקיד הגדול שהוטל עליו.” אהרן קמינקא ואחרים אומרים שזה מינוי מופרך מראשיתו אלא אם גם הנהגת המרד התכוונה להימנע מהתנגשות כוללת בצבא רומא. קלויזנר אומר שיוסף לא היה בוגד מלכתחילה , אבל מצטט כאמור גם את סאלוודור, ואת גרץ, וגם את נורמן בנטוויץ רוברט לאקר וילהלם ובר, ורוברט אייזלר שלא השאירו שם של גנאי שלא כינו אותו בו. קלויזנר מסרב לקבל את עדותו של פלוויוס עצמו, הכותב באוטוביוגרפיה שלו “חיי יוסף” וגם ב”מלחמות” כי “מלכתחילה היה בעד הרומאים ונגד המורדים”. קלויזנר טוען שדברים אלו נכתבו ברומא, מפחד הרומאים. באותה עת התפרסם ספרו של היהודי הטבריאני יוסטוס שהאשים את פלאויוס בכל המרידה הגלילית. קלויזנר מניח שפלאוויוס משקר כשהוא אומר זאת. אם היינו צריכים לנחש מה צפונות לבו של פלאוויוס – יכולה היתה טענתו של קלויזנר להישמע. אבל מעשיו של יוסף בן מתתיהו מוכיחים כי פיו וליבו שווים בענין זה.
לבן מתתיהו לא היתה הכשרה כל שהיא לפקד על מרד. כשנשלח לגליל, בגיל 29, אין לו שום ניסיון קרבי. אולי ראה כמה תרגילים צבאיים ברומא – ותו לא. הוא מתמנה כי הוא שייך לאריסטוקרטיה, וכי הוא ידוע כמתון מאד. בראשית המרד אלו הם גם פני ההנהגה הירושלמית. הם תומכים במרד, נישאים על כנפי ההתלהבות אחרי הניצחון על קסטיוס גאלוס, אך מקוים כי במהירה יגיעו למשא ומתן עם הרומאים שתכליתו החלפת הנציב האכזר פלורוס. ההבדלים בינם לבין הקנאים והסיקריקים – דומים להבדלים בין הנהגת “היישוב המאורגן” וההגנה – לאצ”ל וללח”י. ההגנה רצתה ללחוץ על בריטניה להחליף נציב ומושל צבאי רעים, לדבוק בהתחייבויותיה על פי בלפור והמנדט. לבטל את גזירות הספר הלבן, לאפשר התיישבות ועליה. הם לא הכריזו מלחמה על בריטניה. לח”י ( בעקבות ברית הבריונים) אמרו שלא חשוב אם הבריטי אכזר או נדיב – הוא שליט זר, ולכן יש לגרשו, והם הכריזו מלחמה על האימפריה הבריטית. בהנהגה הירושלמית בראשית המרד הגדול ישבו חנן בן חנן, כהן גדול לשעבר, יהושע בן גמלא, אלעזר בן חנניה הכהן הגדול, רבן שמעון בן גמליאל נשיא הסנהדרין מבית הלל. הם מינו למפקדים איזוריים את מקורביהם ונאמניהם. כך מונה יוסף למפקד הגליל. הקנאים והסיקריקים הורחקו לעמדות פיקוד נידחות או שלא מונו כלל.
בגליל משקיע יוסף את מרצו בפעולות ארגוניות, מבצר חומות של 17 ערים וכפרים, מקים מנגנון שיפוטי בכל עיר, ממנה לצדו סנהדרין של 70. אוסף 65000 לוחמים. רובם ללא נשק וחסרי כל הכשרה צבאית. הוא כותב שאימן אותם בטכסיסי מלחמה אבל ממה שהוא כותב – זה נראה יותר כמו לימוד מוסר ומידות טובות יותר מפזצט”ות ומתרגולות קרב. הוא אוסף נשק למחסנים – ולא מחלק אותו לכל הלוחמים, שעדיין רובם יושבים בכפרים ועובדים את אדמתם. הוא מודאג בעיקר פן יפגעו הקנאים או הסיקריים בסמלי שלטון רומיים. הוא מתנגד להחרמת מחסני התבואה שנאגרו בגליל העליון כתשלום מס לנירון קיסר. כאשר ליד דברת, סמוך לתבור, יחידת קנאים שודדת שיירה השייכת לביריניקי, אחותו של המלך אגריפס השני, ושותפה שווה עם אחיה לשלטון בחסות רומא – ומחרימה את המטען הכולל כלי כסף ובגדים יקרים, ו- 600 דינרי זהב – מצווה בן מתתיהו להחזיר לביריניקי את מה שנשדד, ורק התנפלות רבתי של הקנאים עליו, וכמעט לינץ’, גורמים לו לחזור בו מכוונתו, ולהודיע כי הכסף שנשדד ישמש להקמת ביצורים. הוא משלם משכורות לסיקריים כדי שישבו בשקט . גם זה מגביר את התנגדותו של יוחנן מגוש חלב אליו – כי הוא יריבם של הסיקריים. את היריבות הזאת יישא איתו לירושלים כשיילחמו הוא ושמעון בר גיורא ,זה בזה כמעט עד הסוף.
דומה שיוסף תומך במרד בלב ולב, לא מאמין שאפשר להכריע את רומא בכוח הזרוע. וזו בגידתו הראשונה, והחשובה הרבה יותר מבגידתו האישית כשנכנע. כי מי שאינו מאמין במרד – אסור לו לקבל על עצמו את הפיקוד, אלא אם מראש התכוון לחבל הו, למתן ולהרגיע אותו, ולמעול בתפקידו כמפקד הגליל. לענין זה הוא גרוע מאגריפס השני, – שתמיד תמך ברומאים והתנגד למרד. יוסף לעומתו הוא מפקד המרד בגליל, מתחזה למורד אבל פועל בכיוון ההפוך. את חמשת החודשים בין מפלת קסטיוס גאלוס להגעת חיל המשלוח של אספסינוס הוא מבזבז. עוסק לכאורה ביישוב סכסוכים פנימיים בין ערי הגליל היריבות, כדי “לאכוף את שלטון ההגת המרד”. למעשה – הוא רק מגביר את הסכסוכים בין ציפורי לטבריה, בין מגדל לטבריה . הוא מתקוטט עם אנשי ציפורי שנכנעו לקסטיוס גאלוס. הוא רב עם אנשי טבריה הפוסחים על שתי הסעיפים. הוא נלחם ביוחנן מגוש חלב , כי יוחנן מתסיס ונגדו, מכריז עליו שהוא בוגד, ורוצה להחליפו. הוא גם נפטר בקלות משני הקומיסרים שהצמידו ושולח אותם חזרה לירושלים.
אבל יוסף עדיין נמנה על תומכי המרד. לפחות לכאורה. כאמור – מי שמעולם לא נמנה עליהם הם אגריפס השני, שכבר אינו מלך יהודה אלא שליט כלקיס ומחוזות בעבר הירדן, ואחותו ביריניקי, שריננו עליהם שהיה ביניהם גילוי עריות כמיטב המסורת הרומית, וטיבריוס יוליוס אלכסנדר, יהודי מומר שהיה מושל אלכסנדריה, טבח ביהודים המורדים בה והצטרף, עם אגריפס וביריניקי למטהו של אספסינוס. וכנראה עוד לא מעטים מאצולת יהודה וירושלים ששיתפו פעולה עם הרומאים. זו הסביבה החברתית הקרובה של יוסף, זה הפרופיל החברתי שלו, המנוגד לאינטרס המרד. הם, ולא חבורת הקנאים המורדים שהא מקפיד לקרוא להם “שודדים” וכשהוא מנסה להבדיל בין קנאים סתם ( והוא לכאורה נמנה עליהם) לסיקריים. אלו הם “רמאים ולסטים” ואלו – “רצחניים”, לכל אורך “ספר מלחמות היהודים עם הרומאים”. אבל יוסף הוא מפקד המרד בגליל. לפחות על הנייר. והוא נשלח לשם על ידי הנהגת המרד מירושלים, שגם היא פסחה על שתי הסעיפים. לא חרות מדינית הם רצו, לא פריקת שעבוד מלכויות, אלא הקלה על הגזירות. החלפתו של הנציב הרצחני גסיוס פלורוס. אבל אם היו נמנעים ממרד מכל וכל – היו מודחים בידי עם יהודה והגליל שתבעו מרד. ולפיכך – סיפקו את רצונם, השתתפו במרד. והכל – “כאילו”. במידתיות, כדי להשאיר בכל עת פתח למו”מ עם הרומאים.
אחרי כמה חיכוכים עם יוחנן מגוש חלב בעניינים אישיים לכאורה – מגיעה ההתפוצצות אחרי סיפור תבואות מס הקיסר ושיירת ביריניקי .יוחנן קורא לו “בוגד” בכל פה ובכל הזדמנות. גם מנסה לחסלו במארבים ובעורמה. כמה פעמים נמלט יוסף בעור שיניו, בתחבולות, בסירה לילית מטבריה למגדל, הוא מנצל את כישרונותיו הרטוריים ונואם נאומים משכנעים באזני הקנאים המקיפים אותו ומבקשים להמיתו. טבריה מורדת בו, וכבר לא ברור אם כדי להתפייס עם הרומאים או כדי ללכת אחרי יוחנן מגוש חלב הדורש מלחמה בכל הכוח. והוא מרגיע את הרוחות , לוקח כבני ערובה את מנהיגי המרד למגדל – מדבר על לבם ומסביר להם כי הוא שותף לדעתם שרומא חזקה ואי אפשר לנצחה, אבל נזהר מלומר זאת במפורש באזני הקנאים. “צריך לחכות לשעת כושר” הוא אומר לנכבדי טבריה כשהוא משחרר אותם. עוד עדות מפורשת מפיו של יוסף לבגידתו. שאינה מעשה חד פעמי אלא מהלך אסטרטגי. הוא משחרר את פרנסי טבריה . ורק צעיר אחד, קליטוס, המיליטנטי בין אלו שמרדו בו בטבריה הוא מעניש. הוא מכריח אותו לקצץ לעצמו את יש שמאל.
בדרום הארץ נכשל בינתיים ניסיון לכבוש את העיר המעורבת אשקלון. הלקח שמפיקים מנהיגי המרד – להימנע מקרבות בשטח הפתוח בו יש לצבא הרומאי המאורגן המאומן והחמוש היטב יתרון מובהק. אבל במקום להתבסס על מלחמת גרילה זעירה , מארבים, פגיעה בשיירות אספקה ומחתרת עמוקה בערים מעורבות – הם מחליטים להתבצר בערים. בכך נחרץ גורל המרד לתבוסה. וליוסף סיפקה ההחלטה מכשיר מצוין להיראות כאילו הוא עושה משהו (מבצר את הערים) ומעסיק את הקנאים הלוחמניים הדורשים “פעולות”. כשיגיע אספסינוס הוא ימצא גליל שאינו ערוך למלחמה למעט כמה ערים מבוצרות שאינן גורמות לו שום קושי אסטרטגי, גליל בלי הנהגה מאוחדת ובלי תכנית קרבית. בלי אסטרטגיה. לכאורה יש לרשות יוסף מספר לוחמים גדול מזה של אספסינוס. מעשית – אספסינוס יכול לקטוף את ערי הגליל בזו אחר זו תוך שהוא משמיד עיירות וכפרים בדרך, ושום כוח לא עומד מולו מחוץ לערים, במארבים, בלוחמת גרילה, בפגיעה בלוגיסטיקה.
יוחנן מגוש חלב שולח את אחיו שמעון, ואת יונתן בן סיסנה עם משלחת חמושה לנשיא הסנהדרין בירושלים לדווח על בגידתו של יוסף ולדרוש את הדחתו, העמדתו לדין הסנהדרין ומינויו תחתיו. לאחר דיון מורכב בהנהגה נופלת החלטה. מירושלים יוצאים 4 שליחים וליווי חמוש חזק להביא את יוסף. ההוראות למשלחת הן שיש להרוג את יוסף אם יסרב לבא. במקביל מודיעה הנהגת המרד ליוחנן מגוש חלב להיערך להתנגשות עם יוסף, וכן הוראות לטבריה ולגמלא לסייע במהלך,
אבל גם בהנהגת מרד יש חילוקי דעות ויש חתרנים מבית. יהושע בן גמלא, היושב בהנהגה, מעדכן את מתתיהו, אביו של יוסף היושב בירושלים , מה הוחלט. מתתיהו שולח ליוסף בגליל רץ דחוף להזהירו. יוסף שוקל, אוסף את מקורביו ומודיע שבכוונתו לצאת לירושלים בעוד שלושה ימים לראות את אביו החולה.ובין השורות – מכריז למעשה כי הוא עוזב את הגליל. הוא דואג להפיץ את השמועה, ובעצם מארגן התנגדות ומחאה, ומשלחות הבאות להפציר בו להישאר. יוסף מסביר היטב כי הסיבה להפצרות וללחץ “לא מאהבתם אלי כי אם מחרדתם לנפשותיהם”.( מפני הקנאים כמובן, לא מפני הרומאים) .
יוסף מודיע שחלם חלום ובו נאמר לו “מנע נפשך מעצב וגרש ממך כל פחד…כי עליך עוד להלחם ברומאים”. הוא מכריז כי הוא נשאר. אוסף כוח ויוצא להתעמת עם פלקידס, שר אלף שנשלח לציפורי, באזור כבול ליד עכו. אבל – ראו זה פלא – שום התנגשות צבאית לא נרשמת. אין קרב. ויוסף חוזר ליודפת. שוב מעשה בגידה.
יוסף בן מתתיהו מתאר בפירוט רב את המלחמה הפסיכולוגית שהוא מנהל נגד המשלחת מירושלים שבאה להודיע לו על פיטוריו וזימונו למשפט. הוא הרי יודע היטב מאיגרת אביו מה בפי המשלחת. הם קוראים לו לבא בלי ליווי חמוש לכפר כסלות, אכסאל של ימינו, והוא אומר שהוא עסוק במלחמה שלא היתה עם פלקידס. יוחנן מגוש חלב פוגש במשלחת הירושלמית בגברה, היא גברות. יוסף מסרב להגיע לשם. המשלחת ויוחנן שולחים איגרות לכל יישובי הגליל , בהן מוגדר יוסף כ”אויב העם” וקריאה להתארגן למלחמה נגדו. הם גם שולחים דיווח לירושלים. אנשי יוסף מיירטים את כל האיגרות במחסומי דרכים. הוא יוצא לגברה עם כוח גדול . קורא באזני תושבי גברה את האיגרות שתפס ומכריז כי המשלחת הירושלמית בוגדת במרד נגד הרומאים. כמעט עושים בהם שפטים. הוא עוצר את חברי המשלחת, ושולח לירושלים בקשה לשינוי החלטה וחידוש המינוי שלו כמפקד הגליל. שליחיו של יוסף יוצאים לירושלים דרך השומרון. יוסף כותב כי בשומרון כבר מחזיק הצבא הרומאי אבל “ידידיו” בשטח מתבקשים לעזור לשליחיו להגיע לירושלים. אין ספק. הוא נעזר ברומאים כדי להעביר את התביעה שלו להנהגת המרד. לרומאים יש סיבה טובה לסייע לו. עוד הוכחה לבגידה.
יוסף משחרר את אנשי המשלחת מירושלים, והם אינם נואשים מתקותם לאסור אותו להביאו למשפט בירושלים. הם מגיעים לטבריה ומארגנים בעיר התנגדות ליוסף, אנשי יוחנן מגוש חלב מסייעים וחונים בקרבת העיר כדי ללכוד את יוסף כשיגיע לעיר להרגיע את המתקוממים נגדו. אחרי ויכוחים ממושכים בבית הכנסת בטבריה מגיעה הידיעה כי אנשי וחנן נכנסו לעיר. שומרי ראשו של יוסף מחלצים אותו בעור שיניו בסירה למגדל.
בינתיים חוזרים שליחי יוסף מירושלים עם תיקון להחלטה הקודמת. הנהגת המרד חוששת אולי מהתמיכה הרחבה ביוסף, או שמדיניותו עולה בקנה אחד עם כוונותיהם הסמויות. הם מודיעים שהוא שוב מפקד הגליל.
סיפור ציפורי הוא עוד נדבך בהוכחת בגידתו המתמשכת של יוסף. אנשי ציפורי שולחים לקסטיוס גלוס בקשה לצבא רומאי שיגן עליהם מפני המורדים. יוסף ממהר לכבוש את העיר לפני הרומאים אבל אנשיו פורקים את זעמם, שודדים ושורפים בבתי ציפורי. יוסף מפציר בהם לחדול מפגיעה באחיהם. הקנאים מתעלמים ממנו. כדי להפסיק את ההשתוללות הוא מפיץ שמועה שכוחותיו של קסטיוס גאלוס כבר חדרו לעיר מעברה השני. הוא נותן דוגמא אישית ונמלט מהעיר ואנשיו בעקבותיו….נדבך ראשון בבגידה בציפורי. אז מבקשים אנשי ציפורי שוב, והפעם מגיע כוח צבאי רומאי לעיר. יוסף מסתער עליה שוב , חודר לעיר בקלות אבל – וכאן תירוץ מהמשובחים בספר “מלחמות היהודים ברומאים” – לוחמי יוסף הסתבכו ברחובות ציפורי ויוסף מכריז על נסיגה. במישור הפתוח שמחוץ לעיר מכים הפרשים הרומאים בצבאו של יוסף. נדבך שני בבגידה. יוסף מקפיד לא לנצח שום יחידה צבאית רומאית.
לעומת זאת את חילות העזר של אגריפס השני אין לו בעיה להכות. אלו לא נחשבים באמת ליחידות רומאיות אף שהם נלחמים לצדם. אגריפס השני תופס מעברות בירדן בדרך לגמלא. יוסף יוצא אליהם. מכין מארב ומכה את חיילי אגריפס. הוא עצמו נפצע בכתפו כשסוסו שוקע בבוץ, ומפונה למגדל. כך הוא יכול לבגוד במרד ולהצטייר כגיבור מלחמה בעת ובעונה אחת.
בינתיים נע אספסינוס מעכו מזרחה. חיל החלוץ שלו בפיקודו של פלקידס כבר התבסס בציפורי שפתחה בפניו את שעריה. משם הוא עושה שמות בכפרי הגליל, אפילו מנסה לכבוש את יודפת ונכשל, וממתין לאספסינוס. יוסף עם צבאו יוצא מולו ליד העיר גריס, מזרחה לעכו. לוחמיו של יוסף נמלטים כשצבאות רומא רק נראים מרחוק. מפקד הגליל בורח איתם בלא קרב, ולא נעצר עד שהוא מגיע לטבריה. הגעתו לעיר מטילה אימה. ברור ללוחמי הגליל כי מפקדם ברח משדה הקרב בלא קרב כי כבר ויתר בליבו על כל תקווה לנצח. יוסף מסביר את נסיגתו ב”חשש לגורל כל המלחמה”. ומדווח בכתב לירושלים על עוצמת הרומאים ודורש החלטה – לקיים משא ומתן עם אספסינוס או להמשיך במרד, אלא שלאפשרות כזאת הוא דורש תגבורת גדולה.
אספסינוס מתכונן למצור על יודפת ויוסף מגיע מטבריה כדי לפקד על העיר. למען היושר יש לציין כי התיצבותו ביודפת, במרכז הלחימה, מסכנת מאד את חייו של יוסף בן מתתיהו. אולי הבין כי לא יוכל עוד לחמוק מתפקידו כמפקד המרד. אולי קיוה כי יצליח לשכנע את המורדים להיכנע. בין כך ובין כך – הוא מפקד קרב הגבורה של יודפת.
העיר יושבת על גבעה מבודדת, לא תלולה מדי, אבל בשטח שקשה לצבא סדיר לתמרן בו. אספסינוס פורץ דרכים. בעיר יש די מזון אך אין מלאי מים.
אספסינוס שופך סוללה. מציב איל מצור ובליסטראות. חיילי יוסף פורצים מידי יום לפגוע בסוללה ובמכונות המצור. הם מצליחים רק לעכב מעט. לא למנוע. יוסף מבין שהקרב אבוד ורוצה לצאת עם לוחמיו מהעיר “כדי לאסוף את בני הגליל מן הכפרים, ולהסיט את המלחמה מהעיר למלחמה חדשה”. זו הטקטיקה של הטיעונים שלו : תמיד לוותר על הקרב הנוכחי בשם הקרב הבא, שממנו שוב מתחמקים , או בורחים. לוחמי יודפת מתנגדים ומונעים את הבגידה בשלב הזה. יוסף מחדש את הגיחות, מתחבל תחבולות לרכך את מהלומות איל המצור אבל החומה נפרצת וברגע האחרון מצליח יוסף להקים ביצורים וחומה חדשה מאחורי הפרצה. יוסף נואם באזני הלוחמים התשושים : “היום הזה יילחם כל איש מכם לא למען הצל את עיר רק למען קחת נקם על חורבנה” ומורה לכלוא את הנשים והילדים בבתים כדי שהיללות שלהם לא יטילו מורך בלב הלוחמים.
אחרי 47 יום נודע לאספסינוס שהלוחמים התשושים כבר ישנים כולם באשמורת הבקר, הוא חודר לעיר בשקט וטובח בלוחמים ובאזרחים. לרומאים, לדברי יוסף, היה רק הרוג אחד בפריצה.
יוסף מתחבא במערת מסתור גדולה עם עוד 40 מנכבדי העיר וראשי המורדים. אחרי ימים אחדים תופסים הרומאים אשה שמסגירה את מקומם. אספסינוס יודע יפה מי נמצא במערה. הוא שולח שני שרי אלף שיציעו כניעה . הנצורים דוחים את ההצעה. אז שולח אספסינוס את שר האלף ניקנור, ידידו האישי של יוסף, ולא ברור אם מירושלים או מרומא. וכשהוא שומע את קולו של ניקנור קורא לו הוא גם שומע קולות של מפקדים רומאיים דורשים להצית את המערה על יושביה וגם פקודות שאוסרות עליהם לעשות זאת. אז “נחה עליו רוח ממרום” הוא כותב, והוא מתפלל : ” בורא ישראל…בי בחרת לגלות את העתידות, על כן אני תוקע את כפי לרומאים ברצון, למען אחיה, ואתה עדי כי לא בוגד אני בלכתי אליהם, רק עבדך עושה רצונך”. הוא מציע לחבריו להיכנע. הם מזהים בגידה ומאיימים עליו בחרבות שלופות שאם ינסה לצאת – יהרגו אותו. הם דורשים מות כבוד בהתאבדות ולא נפילה בידי אויב. יוסף מנסה לשכנע אותם לא להתאבד והם מקללים אותו על פחדנותו. יוסף מתמרן. הוא מציע התאבדות בדרך של גורל מתוחכם. ההגרלה קובעת את סדר הריגתם, באופן כזה שמי שעולה בגורל נהרג בידי הבא בתור. בדרך פלא הוא עולה אחרון בהגרלה. ומשכנע את זה שלפניו שחבל למות. והם יוצאים ונכנעים. בשיטת ההגרלה הזו איש אינו צריך להרוג את עצמו ולא יוכל להתחרט אחרי שהרג את קודמו כי הבא בתור הורג אותו. כך נפטר יוסף מכל מי שאיים לחסל אותו.
ניקנור לוקח אותו לאספסינוס. יוסף מבקש להודיע לו ביחידות ( רק עם טיטוס ושומרי ראש) כי הוא נביא. הוא מתנבא שאספסינוס יתיר אותו מכבליו ביום שבו יתמנה לקיסר. “נבואה” זו מצויה גם בכתבי דיו קסיוס וסווטוניוס.
“נבואה” כזו בנסיבות אחרות היתה עלולה להיחשב מרידה בקיסר נירון, ורק מעט מפקדי שדה רומאים המכירים את תככי רומא היו מסתכנים בכך שניתנה בלא עונש מוות הולם בנוכחות עדים. אם היתה זו “הנבואה” שהצילה את חיי יוסף מצליבה מיידית, מוות בעינויים או שיגור לרומא למות בזירה. (הקולוסיאום יבנה רק כעבור שנים אחדות, בידי אספסינוס) – או שמא ידיעתו הברורה של אספסינוס כי מולו ניצב המשת”פ הבכיר של רומא ביהודה. לכן ניתנו הפקודות לא להצית את מערת המסתור. דומה שסיפור “הנבואה” הופץ אחר כך רק כדי להגן על הסוכן הבכיר. על פי דגם סיפור כניעתו של רבן יוחנן בן זכאי לאספסינוס מחוץ לירושלים.
בשנת 69 הפך אספסינוס קיסר. כבליו של יוסף מנותקים במהלומת גרזן, והוא נוסע עם הקיסר לאלכסנדריה ללוותו בדרך לרומא, וכעבור חודשים אחדים חוזר עם טיטוס לירושלים להשלים את חיסול המרד, שכה הרבה עשה כדי להכשילו.
ראינו כי הבגידה במערה היתה הקטנה בכל שרשרת מעשי הבגידה שלו . ואולי נכון יותר לא לחלק אותה לחוליות-חוליות אלא לראות במעשיו פעולתו המוצלחת של סוכן כפול בכיר ואפשר שכבר גויס כבר בביקורו ברומא ערב המרד.
תפקידו של יוסף כמשתף פעולה עם הרומאים לא הושלם לכן עם כניעת יודפת. במקביל למצור על ירושלים והפעלת מכונות המצור הכבדות לפריצת החומות מפעיל טיטוס גם לוחמה פסיכולוגית כלפי הנצורים. יוסף נשלח לדבר אליהם בשפת אבותיהם. הוא סובב על החומות, ובוחר לו מידי יום מקום בו יישמע היטב קולו, אך גם יהיה מוגן מחיצי הקנאים שהיו שמחים לראות במות הבוגד. שוב ושוב הוא פונה אליהם בנאומים ארוכים שיחוסו על נפשותיהם, על עיר אבותיהם, על המקדש – וייכנעו. הוא מבטיח להם שהרומאים יצליחו לכבוש את ירושלים ואין טעם להתנגד להם “כי כל העולם עובד להם”. הקנאים מקללים אותו, יורים בו חיצים. מיידים בו אבנים. אז הוא עובר לטיעונים תיאולוגיים : היהודים ניצחו תמיד לא בכוח הזרוע אלא בזכות הסיוע האלוה, ועתה, דומה שאלוהיהם נלחם דווקא בשירות הרומאים. באחד הימים פוגעת אבן בראשו והוא מתמוטט , הקנאים כמעט מצליחים לחטוף אותו אבל חיילי טיטוס מחלצים אותו , הוא מתאושש וממשיך להטיל מורך ולהטיף לכניעה. על נאומים כאלו הוציאו הבריטים להורג את לורד הא האו הבוגד הבריטי ששידר מברלין.
טיטוס שולח אותו לקרוא אישית ליוחנן מגוש חלב המתבצר במקדש. היה על טיטוס לדעת שיוסף הוא לא בדיוק השגריר האידיאלי ליוחנן.
אחרי חורבן ירושלים מעניק לו טיטוס נחלת אדמה גדולה במישור, במקום נחלותיו באזור ירושלים שעליהם חנה לגיון רומאי.
(מטבע “יודיאה קפטה”)
באביב 71 הוא נוסע לרומא עם טיטוס. אספסינוס נותן לו את הבית בו התגורר לפני שהתמנה קיסר , וקצבה חודשית. אז הוא גם זוכה בשמו הרומי טיטוס פלוויוס על שם מיטיביו הפלאויים בתוספת שמו העברי ברומית – יוספוס.
ברומא הוא יושב עד מותו, סמוך לשנת 100. שם הוא מחבר את “מלחמות היהודים ברומאים” , את “קדמוניות היהודים”, “נגד אפיון” ו”חיי יוסף”.
כאמור קלויזנר מסנגר על בגידתו בזכות תרומתו הייחודית לידע ההיסטורי שלנו על המרד הגדול.ובזכות כתבי הסניגוריה שלו על היהודים היהדות באזני הגויים בכתביו האחרים. אברהם שליט, מי שפרסם בשנת תש”ד את התרגום שלו ל”קדמוניות היהודים” כותב במבוא לספר כי “ההתגלות” שנגלתה ליוסף ו”ההארה” שחווה במערה לא היתה להציל את חייו על ידי נבואה לאספסינוס, אלא שאז הבין, לפתע פתאום, כי ייעודו הוא לספר לעולם על עם ישראל, ולהגן על העם מפני שונאיהם היסטוריונים מאוחרים יותר, כמו יעקב נפתלי שמחוני, מי שגם תרגם את “מלחמות” בשנת תרפ”ג – 1923, ודוד פלוסר סבורים כי מעשה בגידתו לא היה שונה מהותית ממעשיו של יוחנן מגוש חלב ושמעון בר גיורא, שגם הם לא מתו במערכה אלא נפלו חיים בידי הרומאים. גם הם לא מתו “מוות של כבוד” והותירו לחייל הרומאי להרוג אותם. אלא שהם מצמצמים את הבגידה של יוסף לכניעה במערה ומתעלמים מכל מעשיו במהלך המרד. אולי אי אפשר לשפוט אדם , שבסערת הקרב , כאשר הוא מוקף מכל עבר חרבות שלופות וברור לו כי מותו צפוי מיד – מניח את חרבו. לו רק זאת היה עושה יוסף – באמת לא היה הבדל בינו לבין סופם של יוחנן מגוש חלב ושמעון בר גיורא. אלא שסופם השונה גם מעיד על סיבת היחס השונה של הרומאים אליהם. הם נפלו בשבי אחרי שנלחמו עד תום. והוא נמנע מקרב בכל מאמציו, הכשיל את המרד בגליל, ואז גם נכנע. כך סבור גם ד”ר מנחם שטיין מי שתרגם את “חיי יוסף”, הרואה בפעולותיו בגליל ובירושלים רצף של מעשי בגידה.
* * *
המחלוקת בין הקנאים למתונים בהנהגת המרד לא החלה במרד הגדול ולא הסתיימה אז. גם לא במרד בר כוכבא.
שמחוני, מתרגם “מלחמות” ב1923 מזכיר במבוא לספר כי 130 שנה לפני המרד הגדול, יצאה משלחת של 200 מטובי ירושלים אל פומפיאוס להתחנן בפניו שיבואו הרומאים וישחררו אותם מעול החשמונאים, ויחדש למעשה את מצב שעבוד המלכויות ששרר בארץ עד גזירות אנטיוכוס ומרד המקבים. באידיאליזציה מוכרת של העבר רואים ראשי ירושלים בעת ההיא את מצבם לפני הקמת ממלכת החשמונאים כמצב של “ממלכת כוהנים וגוי קדוש” ולא מלכות בשר ודם . המאבק בין היהדות הרוחנית בלבד ליהדות שגרסה שעצמאות מדינית היא גם תנאי לקיום רוחני – נמשך עד למרד, בזמן המרד, וגם אחריו. אם תרצו – זו גם המחלוקת בין אחד העם להרצל. ואחר כך בויכוח ביישוב היהודי האם להיאבק באדמיניסטרציה הבריטית בארץ כדי להקל על גזירות הספרים הלבנים, להחזיר את בריטניה למסלול הצהרת בלפור והחלטת סן רמו – או להלחם בהם עד חורמה כדי לגרש אותם מכאן ולהקים ריבונות יהודית בארץ ישראל.
גם לשמחוני ברור כי בגידתו של יוסף אינה מתמצית בכניעתו האישית, ואין היא יכולה להתכפר בהיסטוריה שהשאיר לנו, כי גם היא מגמתית ורצופה זיופים, שנועדו להגן ולתרץ את החלטתו לעבור אל מחנה הרומאים. שמחוני תוהה אם זו אכן “האמת הפנימית” של פלוויוס או רק טיעונים בפני בית הדין של ההיסטוריה. האם באמת גברה שנאתו לאחיו הקנאים (“השודדים”) על שנאתו לרומאים? או שמא הערצתו לרומאים היתה אותנטית וגרמה לבוז ליהודים המפולגים המסוכסכים,שלא שאיפת החרות המדינית והדתית הניעה אותם – אלא תאוות כוח ושררה אישית. על כל פנים גם אם בחסות אספסינוס וטיטוס הוא כותב את ספרו, וחנופה למיטיביו מתחייבת – תיאורו את טיטוס כרודף שלום וכמי שמתאמץ בכל כוחותיו להציל את המקדש מחורבן הוא זיוף היסטורי גס, והוא הכפלת הבגידה. כי מי שבגד וערק כדי לכתוב היסטוריה, ואז מזייף אותה – הוא בוגד פעמיים.
לא זאת אף זאת :
בחיבורו השני “קדמוניות היהודים” מנסח פלוויוס כתב סניגוריה על היהודים והיהדות. הוא כותב יוונית כבר במקור. כי הספר מיועד לגויים. אבל פרופ אברהם שליט, מתרגם “קדמוניות” כותב במבוא לתרגום : ” זה החיבור הראשון אחרי החורבן שרואה את עתיד העם היהודי במערב כתכנית מדינית חיובית” . ובכן יוסף בן מתתיהו, היהודי הארץ ישראלי מתגלה כאן לא רק כבוגד אלא כיהודי גלותי. הוא כבר פלוויוס באמת ובתמים. כותב שליט :” היהודי הארצישראלי , מי שהיה פעם חברם של הקנאים, אם לא בלב לפחות בפועל, פונה עורף לארץ ישראל ונעשה פרקליטה של הגלות המערבית. סתירה פנימית של מי שמחבר ספר הבא לתאר לגויים את קדמוניות העם היהודי בארצו – ומגיע למסקנה שעתידו של העם הוא לא בארץ ישראל אלא בגולה. הסתירה הזאת אינה אלא סימן לקרע עמוק בנפשו של יוסף בן מתתיהו. והוא מובן מבחינה אישית ואולי עוד יותר מבחינה מדינית. יוסף היה בעל חוש מדיני מציאותי, פירוש הדבר שהיה חסר דמיון לראות את תוצאות ההכרעה המדינית בזמנו. נהירים היו לו רק העניינים כפי שהתפתחו בזמנו, עמד והסיק מסקנה ממה שראו עיניו ועליה המליץ לפני בני עמו. הציר שעליו סובבת מסקנתו הוא כוחה של רומי בעולם. הכוח הזה שלט בעבר, הוא שולט בהווה וישלוט גם בעתיד. אילו התפשרו איתו היהודים בעבר כי אז אפשר היה לבסס את חיי העם על המרכז בארץ ישראל. עכשיו שהמרכז הזה נהרס על ידי הכוח המכריע בעולם שוב אין לשגות בחלומות שווא שאפשר יהיה להקימו מחדש נגד רצונה של רומא. אלא מוטב להישען על היש, והיש הוא העם היהודי בגולה. ואם יש אנטישמיות צריך להילחם בה, מלחמת כלל ומלחמת פרט.
עתה, כותב שליט: אחרי 1900 שנה בערך אנו יודעים שתכניתו המדינית של יוסף בן מתתיהו היתה מבוססת על אשליה. כך כתב מתרגם “קדמוניות” בשנת האימים תש”ד. וההשמדה באירופה בשיאה.
* * *
מה כל זה אומר לנו היום?
לכאורה – בגישה המדינית – צדק פלוויוס. לכאורה לא היה סיכוי ליישוב היהודי הקטן בארץ ישראל לנצח את האימפריה השולטת בעולם. היה צריך להימנע ממרידה בכלל, או להגיע למשא ומתן אחרי הניצחון על קסטיוס גלוס ולהשיג הישגים מצומצמים, ברי השגה. יוחנן בן זכאי עורק מירושלים , משלים עם שלטון רומי, כדי לבנות יהדות שתוכל להתקיים גם בלא עצמאות מדינית. פלוויוס ניסה להימנע מהתנגשות כדי לשמור ערוצי תקשורת פתוחים, וכשזה נכשל – ניסה לצמצם את הנזק.
אבל רק לכאורה, כי בשעת כושר של מרידות בכל רחבי האימפריה אפשר היה אולי להשיג גם עצמאות מדינית אם היו המורדים נוקטים באסטרטגיה של מלחמת גרילה, באלפי פעולות קטנות שיקיזו את דם הרומאים ויתישו אותם עד שייאלצו להעביר את הלגיונות לאתר מרידות מסוכן יותר, למלחמה בפרתים, גרמניה, בבריטניה, בגליה – וכבר ראינו כי מחתרות עמוקות ומלחמת גרילה גרשו את האימפריה האמריקאית מויאטנם ואת האימפריה הסובייטית מאפגניסטן. אז זה לא בלתי אפשרי.
ומול הדילמה הזאת הרי ניצבנו גם אנו בארץ ישראל. היו לנו סיקריקין, וקנאים וגם מורדים מתונים מאד, וגם רודפי שלום שהתנגדו למלחמה בבריטים ובערבים התנגדות עקרונית, ואף שרובם לא ממש דקדקו לקיים כל תרי”ג – הקפידו לקיים את שבועת החכמים שנגזרה אחרי כישלונות המרד הגדול ומרד בר כוכבא – שלא לעלות בחומה, ולא למרוד במלכות. היו לנו אנשי ברית שלום על הר הצופים, וההגנה והאצ”ל והלח”י. בימי מאורעות תרצ”ו- תרצ”ט זה היה הויכוח : הבלגה או מלחמה. הבריטים עצרו את העליה, אסרו על מכירת קרקעות, חנקו את התפתחות היישוב ועמדו בחיבוק ידיים מול הפרעות הערביות ביהודים, אולי אף הסיתו אותם, ממש כפי שעשו הרומאים כלפי היוונים הסורים בכל הערים המעורבות, ורבבות יהודים נטבחו בקיסריה, באשקלון, בבית שאן.
בימי המאורעות התנגדה הנהגת היישוב המאורגן למלחמה בערבים, גינו מעשי נקם (“נקמה אינה מידה יהודית”), לא כל שכן שראו כטירוף מוחלט הכרזת מלחמה על האימפריה הבריטית. ולא רק ראו בפעולות המחתרות מעשה טרוף מדיני, והוקיעו אותם כרוצחים סיקריקים, (המונח הרווח בעיתונות היה “כנופיות המטורפים”) – גם רדפו והסגירו אותם לידי הבריטים בימי הסזון. ורק אחרי תום מלחמת העולם, אחרי תום ההשמדה באירופה, הצטרפו בלב ולב למלחמה בבריטים. בתשעת חודשי “תנועת המרי” , פגעו ב”אובייקטים” בריטיים : גשרים, מחנות מעצר, תחנות רדאר, והתאמצו בכל כוחם להימנע מפגיעה בחיילים ושוטרים בריטיים. קו פעולה זה נועד להפעיל לחץ על ממשלת בריטניה ועל דעת הקהל העולמית, כדי להגיע לעמדת משא ומתן עם בריטניה, לבטל את גזירות הספר הלבן. נשיא ההסתדרות הציונית, חיים וייצמן לגלג על קו הפעולה הזה. “כפור חם” הוא קרא לזה.
* * *
בתמוז תרצ”ו. 4 חדשים אחרי שפרצו “המאורעות” כותב משורר המרד אורי צבי גרינברג בשירו “כד מטיא שעתא” (כי תבוא השעה)
” הננו פה ביודפת עוד פעם!
בני פלביוס הנם מצביאינו.
ארבעה ירחים המצור.
ארבעה ירחים הבעירה.
בני פלביוס מורים להבליג
והזעם כפות בדיבור – –
אני קם לתת קול פה בידפת:
אל תשמעו לבני פלביוס!
אם תבליגו, ייפול המבצר
כמו אז, בימי פלביוס, היום:
ותהי הבכיה לדורות.
חגרו עז, בחורי ישראל!
ובשירו “יהודה היום יהודה מחר/משא דוי ומשא גיל” הוא פותח:
(16)
מלכות בריטניה, היינו למס לך/ גם ערב לוקקה מדבשי בכפך/ נכנעים עשאונו לפקודות פקידיך/מנהיגי – פלביוסייך.
אצ”ג שידע לסלוח גם לשבתאי צבי “משיח השקר”, שהמיר את דתו והתאסלם כשהתרסק. הוא רואה בו יהודי שמסר את חייו לגאולת עמו : “מרון שבתי צבי – – אף על פי שהמיר …הזורח!” – לפלוויוס אין הוא יכול לסלוח והוא עושה אותו סמל לבגידה בעם היהודי.
ולא רק בשנות מלחמת השחרור מבריטניה, גם בימינו אנו. במאבק בין ימין ושמאל – אפשר להעתיק פרקים שלמים מ”מלחמות היהודים” ולכתוב מהם מאמרים בעד ונגד נסיגה מיהודה והשומרון, בעד ונגד מדינה פלשתינאית, בעד ונגד ריבונות מדינית מלאה של מדינת ישראל ממערב לירדן. מה נחוץ והכרחי לנו, אקטיביזם התיישבותי, מדיני, ריבונות וסיפוח או נסיגה מארץ ישראל וכניעה.”עם חופשי בארצנו” או “חובבי ציון ” ו”שלום עכשיו”?
אבל גם עמוק יותר, ראשוני יותר : הויכוח בין “אנחנו” ובין “אני”. אלו שנלחמים על ערכים לאומיים ואלו התובעים בזכות הנורמליות מימוש אישי, הומניזם, צדק, שיח הזכויות – רק לא ערכים לאומיים קיבוציים הגוברים בחשיבותם על המימוש האישי.
* * *
אלו ששנאו את תנועת ביתר של ז’בוטינסקי יצאו גם נגד המרד של בר כוכבא בביתר. התנגדותו של יהושפט הרכבי למרד בר כוכבא כפי שביטא אותה בספרו “בתוקף המציאות” ושל יהושע סובול למרד הגדול כפי שביטא אותה במחזהו “סינדרום ירושלים” זכו לתשובה בפולמוס פומבי של אבי ע”ה ישראל אלדד מול הרכבי במוסד ואן ליר, ובספר התשובה להרכבי “פולמוס החורבן ולקחיו”. שרבים מהדברים הכתובים במאמר זה מהדהדים מה שכתוב בספרו זה של אבי ע”ה, ומה שלמדתי ממנו. הרכבי וסובול לא התעניינו באמת בבר כוכבא ובמרד הגדול אלא במה שהם תפסו כלקח ההיסטורי לימינו אנו : לא למרוד במלכויות העולם. להתחשב במציאות הגוזרת עלינו להיות קטנים וכנועים ומשלימים עם אויבינו ומוסרים בידיהם נתחים נתחים מהמולדת שלנו.
כי אחרי ככלות הכל :
אמת תורת בר כוכבא גם בנפול ביתר – כמאמר אצ”ג
ואמת תורת בן יאיר גם בנפול מצדה.
ב”פולמוס החורבן” אומר אבי:
הניתוח ההיסטורי של שוללי מרד בר כוכבא ושוללי המרד הגדול מוביל אותם לאמץ את האלטרנטיבה של רבן יוחנן בן זכאי. למרות שהניתוח הריאלי, המדיני והצבאי היה מחייב אותם להזדהות עם פלאוויוס. כי בן זכאי אינו שוקל שיקולים מדיניים וצבאיים -אסטרטגיים, או פוליטיים , אלא דתיים-רוחניים בלבד. “אשריכם ישראל, בזמן שעושים רצונו של מקום אין כל אומה ולשון שולטים בהם”. יהושע סובול והרכבי באמת אינם מזדהים ואינם יכולים להזדהות עם רבן יוחנן בן זכאי. אין הם מאמינים בעיקרי השיטה שלו. מה מוצא חן בעיניהם בבן זכאי? הווה אומר כניעתו בפני הרומאים. באמת היו יכולים להזדהות עם פלאוויוס אבל בגידתו ביודפת מפריעה להם ואין הם רוצים שכתם הבגידה שלו יכתים את שולי גלימתם. מה שהיה צריך להפריע להם באמת הוא בגידתו המתמשכת, היותו סוכן כפול, או ניהול המלחמה בלב ולב, להילחם כדי שלא יהיה אפילו סיכוי קל לנצח.
אילו ידע פלוויוס שספרו יהיה המקור היחיד לבגידתו אולי היה גונז אותו או לא כותב אותו כלל. אלא שהבגידה התפרסמה מאד בשעתה. הוא לא חשב שהוא מפליל את עצמו בדברים לא ידועים ולא מוכחים. אבל בכתבי חז”ל ומקורות חיצוניים כמעט ואינו זכר.
תרומתו ההיסטורית חשובה מאד אבל בגידתו חורצת את דינו האישי. הוא עצמו כותב שאפילו מקצת הרומאים בזו לו כבוגד, ותלו כישלונות צבאיים זמניים מהם סבלו במהלך המרד בנוכחותו של בוגד במחנה שלהם. ( “חיי יוסף”) ההיסטוריון בער קורא לו “ההיסטוריון הבוגד” “אין טעם לטהר את זכרו בתנאים בהם כתב את ספרו”.
ההצעה של יוסף בן מתתיהו להנהגת המרד בירושלים : להשלים עם הרומאים או לשלוח לו תגבורת גדולה – מקבילה בימינו לדילמה שהיתה להנהגת היישוב כשתקפו הערבים את תל חי : להורות לקומץ המגינים לנטוש או לשלוח תגבורת משמעותית. אבל טרומפלדור לא היה פלוויוס ובין שתי האפשרויות הללו בחר שלישית, הירואית, שהנחילה לבאים אחריו ערך חשוב הרבה יותר מאחזקת נקודה אחת בגליל.
(18)
ב1932 כותב זאב ז’בוטינסקי את “שיר בית”ר.
בֵּיתָר –
מִגֹּב רִקָּבוֹן וְעָפָר
בַּדָּם וּבַיֶּזַע
יוּקַם לָנוּ גֶּזַע
גָּאוֹן וְנָדִיב וְאַכְזָר,
בֵּיתָר הַנִּלְכָּדָה,
יוֹדֶפֶת, מַסָּדָה,
תָּרֹמְנָה בְּעֹז וְהָדָר.
– – – – –
תַּגָּר –
עַל כָּל מַעֲצוֹר וּמֵצָר!
אִם תַּעַל אוֹ תֵּרֵד –
בְּלַהַב הַמֶּרֶד
שָׂא אֵשׁ לְהַצִּית, אֵין דָּבָר:
כִּי שֶׁקֶט הוּא רֶפֶשׁ,
הַפְקֵר דָּם וָנֶפֶשׁ
לְמַעַן הַהוֹד הַנִּסְתָּר!
לָמוּת אוֹ לִכְבֹּשׁ אֶת הָהָר –
יוֹדֶפֶת, מַסָּדָה, בֵּיתָר.
יודפת נותרה סמל הירואי לעמידת הגבורה של העם היהודי. יחד עם מצדה וביתר – המיתוס ככוח מניע שרד את החורבן, את הכישלונות הצבאיים. גם את הבגידה.
ועוד דבר אחד. לסיום.
למחרת ליל כ”ט בנבמבר נאספו ברומא, ליד שער טיטוס, כמה מאות יהודים. אודים ניצולים מהמחנות והגיטאות והיערות. שהתלקטו באיטליה בדרכם ארצה. והם באו לשם. אל סמל החורבן. אל המקום שעל פי מדרשי האגדה יושב בו המשיח בין הקבצנים, וממתין לאות – לקום ולגאול את עם ישראל. לא את המשיח חיפשו שם, אלא את מה שנשאר בהיסטוריה מטיטוס ואספסינוס, ומהאימפריה הרומאית. ולומר להם :”איפה אתם – ואיפה אנחנו? מה שאבא שלי ע”ה היה אוהב לבא בתשעה באב למוזיאון ישראל, לעמוד מול פסל מפואר של הדריינוס קיסר, מדכא מרד בר כוכבא, ולומר לו, בנוסח מקוצר : נו?…..
כתבות נוספות
