עתיד ההתנחלויות : דין ההתנחלויות כדין מדינת ישראל

מאת: ח”כ פרופ’ אריה אלדד

לפני שעוסקים בעתיד – ראוי לעסוק בעבר ובהווה.

בראשית היה הכיבוש. כיבוש הארץ מידי הכנעני בימי יהושע בן נון. לפני 3300 שנה. ההתנחלות בארץ ישראל באה בעקבות – ובחלק מאזורי כנען – במקביל, לכיבוש הארץ. “ויכלו לנחול את הארץ לגבולותיה ויתנו בני ישראל ליהושע בן נון נחלה בתוכם” (יהושע יט’ 49). ארץ ישראל כולה זרועה חרסים מימי הכיבוש וההתנחלות. וכאשר החלה שיבת ציון המודרנית היו הכיבוש וההתנחלות לאתוס של הציונות. כאשר עלו חלוצי חניתה בתוך מבצעי “חומה ומגדל” להקים את הקיבוץ (21 במרץ 1938) כתבו בעלון ההקמה המשוכפל: משימתנו בחניתה – כיבוש והתנחלות. וחיים ארלוזורוב קובל: “מהעלייה החלוצית של חמש השנים האחרונות קיבל רק חלק קטן מאוד אפשרות התנחלות”. ואם תאמרו – עד קום המדינה “התנחלו” ולאחריה “התיישבו” – הרי אתם מוזמנים בזאת, באיחור קל, ליטול חלק ביום ה’, 6 באוקטובר 1955, ב”חג ההתנחלות” של קיבוץ החורשים.

מאימתי הפכה ההתנחלות בארץ מאתוס ציוני של התיישבות בכל חלקי הארץ לשם גנאי להתיישבות יהודית בשטחי ארץ ישראל ששוחררו במלחמת ששת הימים?
מיד לאחר מלחמה זו, ובראשית שנות ה-,70 הוקמו “יישובים”, רבים מהם קיבוצים, ברמת הגולן, לחוף ים המלח, ובבקעת הירדן. רובם החלו כהיאחזויות נח”ל (גם בצפון סיני ובהר חברון), רקדו “הורה היאחזות” והרצפלד בא ושר “שורו הביטו וראו מה גדול היום הזה, אש יוקדת בחזה, והמחרשה שוב פולחת בשדה”. כי מימי תל חי וכפר גלעדי ידעו שהמחרשה תקבע את גבול הארץ. תנועות השמאל הציוני התחרו ביניהן מי יזכה להקים עוד קיבוץ בחבלי הארץ המשוחררים. ומי שמחפש את תולדות הקיבוצים הללו בויקיפדיה רואה כי לצד תוארו ומיקומו של כל אחד מהם טרח עורך מאוחר ( כשנה או שנתיים לאחר כתיבת הערך) להוסיף להגדרה “קיבוץ” – “והתנחלות”.

מאימתי הפך “כיבוש” לשם גנאי?
ברל כצנלסון:
“המפעל הציוני הוא מפעל כיבוש…לא במקרה אני משתמש לגבי היצירה היישובית במונחים צבאיים”.
ובהספד המפורסם לרועי רוטברג שנרצח בשדות נחל עוז אמר משה דיין:
“דור התנחלות אנו, ובלי קובע פלדה ולוע תותח לא נוכל לנטוע עץ ולבנות בית… אל נרתע מלראות את המשטמה המלווה וממלאת חיי מאות אלפי ערבים היושבים סביבנו ומחכים לרגע בו תוכל ידם להשיג את דמנו. זוהי גזרת דורנו, זוהי ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים. או כי תישמט מאגרופנו החרב ויכרתו חיינו”.

בעת ששורות אלו נכתבות מתפרסמות שוב ידיעות על מגעי-סתר ,שליחים באים ויוצאים, נשיא המדינה נוסע מזרחה ועורכי דין עם קצינים בדימוס טסים מערבה, כולם שליחיו של ראש הממשלה, אם בבחינת שלוחיו-של-אדם-כמותו, אם רק בידיעה ובהסכמה, והם נושאים ונותנים על ניסוח הסכמות לבסיס משותף ל….משא ומתן. לא להסכם שלום חלילה. ועוד התפרסם כי ראש הממשלה “מן הימין”, מסכים, פחות או יותר או בערך, תלוי בשפת הנייר-שאינו-מסמך, כי המשא והמתן יעסוק בהקמת מדינה פלשתינאית על בסיס גבולות 67.

בעת ששורות אלו נכתבות חיים ביהודה ובשומרון בין 1.5 מיליון ל2.3 מיליון ערבים, (תלוי את מי שואלים: אטינגר וצימרמן ממעיטים, נציגי הרשות הפלשתינאית והדמוגרפים הנסמכים עליהם – מרבים) ו-328000 יהודים אזרחי ישראל. על פי נתוני “שלום עכשיו” יש ביהודה ובשומרון 137 “התנחלויות” וכ-100 “מאחזים”. אלו המגדירים גם את שטחי מזרח ירושלים “שטחים כבושים” צריכים להוסיף למניין זה עוד כ250000 יהודים בכ-20 שכונות (“התנחלויות” על פי הגדרת “בצלם”). כן ירבו, בלא עין- הרע. ואם תוואי “גדר ההפרדה” מעניין מישהו : בין “הקו הירוק” לגדר משגשגים 48 יישובים ( ובהם כ-70% מהיהודים החיים ביו”ש), ו”מחוץ לגדר” מלבלבים כ- 190 יישובים/התנחלויות/מאחזים ובהם חיים כ-100000 יהודים. גם אלו המעדיפים להגדיר יישובים יהודיים אלו , או את חלקם ,”בלתי חוקיים” – מסכימים כי הגרעין האידיאולוגי הקשה של המתנחלים חי ברובו ביישובים אלו דווקא. שיעור הריבוי הטבעי של היהודים ביו”ש ( 5.7% בשנה) כפול מזה המוכר בתחומי הקו הירוק.

לפני כשנה הצטרף הח”מ לטיסה שאורגנה על ידי “שלום עכשיו” לחברי כנסת, כדי להעמידם על חומרת התפשטות הבנייה היהודית ביו”ש. חברי הכנסת מן השמאל התבוננו מבעד לחלונות החוצה, ואני התבוננתי פנימה, בתוך המטוס, בפניהם, שהרי התמונה שעל הקרקע – מלבבת ככל שתהיה – היתה מוכרת לי. וראיתי את פניהם הולכות וקודרות. וככל שהרחקנו טוס, ועם כל גלון דלק מטוסים שנשרף במנועים, הופנמה ההגדרה “שינוי בלתי הפיך” עמוק יותר. ועל זה ודאי נאמר : טוב מראה עיניים, טוב מאד.

גם אם נניח, לצרכי הדיון האקדמי בלבד להערכתי, שישראל תמצא ביום מן הימים “פרטנר לשלום” בקרב מנהיגי הפלשתינאים, שיסכים להכיר בזכותו של העם היהודי לקיים מדינה יהודית בארץ ישראל, שיסכים לוותר על “תביעת השיבה” של הפליטים, ושיסכים להצהיר על “סיום הסכסוך” ( והיו בודדים כאלו בעבר שבסופו של דבר לא היו מוכנים לחתום, או שהיו נטולי סמכות ומעמד) – טרם נמצא, וסביר להניח שגם לא יימצא בעתיד הנראה לעין, מנהיג ערבי שיסכים להותיר במקומן התנחלויות בשטח “מדינה פלשתינאית” אם תקום, חס וחלילה.

לעיקרון זה (הגדרת שטחים בארץ ישראל כ”יודנריין”) לא הסכים לכאורה בנימין נתניהו בנאומו בקונגרס האמריקאי, ( 24 במאי 2011) בו הבטיח “להיות נדיב” בוויתור על שטחי מולדת של העם היהודי לטובת הפלשתינאים, אך הגדיר: “בכל הסכם שלום אמיתי שיסיים את הסכסוך יישארו חלק מההתנחלויות מחוץ לגבולות ישראל”. אפשר להניח כי מי שמאמין ששלום אמת כזה אפשרי ודאי מקווה כי מי שהצהיר בעבר: “מי שאומר ‘כן’ למדינה פלשתינאית אומר ‘לא’ למדינת ישראל”, והיום אומר “כן” למדינה פלשתינאית – יוכל לשנות את דעתו גם ביחס לקיום התנחלויות מחוץ לשטחה של מדינת ישראל. ואפשר כי אופטימיות זו נשענת על התצפית הזואולוגית הידועה של משה דיין ע”ה, לאמור: רק חמור אינו משנה את דעתו.

מכל אלו עולה לכאורה כי אם תגיע מדינת ישראל לחתימת “הסכם שלום” עם הפלשתינאים יהיה עליה לפנות כ100000 יהודים מ-190 יישובים. בהנחה שההסכם , או ביצועו, לא צפויים בעתיד הקרוב מאד – מספרים כאלו רק יגדלו. במאמר מוסגר ראוי לומר כי גם אם תחליט ישראל על צעד חד צדדי של נסיגה מלאה או חלקית מיו”ש (כדוגמת תכנית “ההתכנסות” שקיווה ראה”מ לשעבר אולמרט לבצע כהמשך ל”התנתקות”) – כלומר גם נסיגה בלא הסכם שלום – הצורך לבצע פינוי מסיבי של רבבות יהודים ועשרות יישובים יהיה בסדר גודל דומה.

משהו על כסף

בלילה האחרון של מושב הקיץ (3-4 באוגוסט 2011) קיבלה הכנסת בקריאה שנייה ושלישית את התיקון הרביעי לחוק ההתנתקות. התיקון הזה בא לתקן עוולות חמורות שנגרמו לבעלי עסקים באזורים שפונו, לחקלאים, ולמתיישבים שבתיהם נהרסו והפיצויים שקיבלו לא היו שקולים כנגד הסכום שעליהם להשקיע כדי להקים בית שווה-ערך. בהערכה זהירה עולות הוצאות מדינת ישראל לביצוע ההתנתקות ולשיקומם של 8000 היהודים שפונו/נעקרו/גורשו מבתיהם בחבל עזה וצפון השומרון, וההערכות מחדש של צה”ל לכדי 10 מיליארד ₪.

השיקול הכלכלי – גם אם אסור לו להיות השיקול הראשון בהחלטה על גורל ההתיישבות היהודית ביו”ש – חייב להיות ברור בכל דיון כזה. ההערכה המינימלית היא 125 מיליארד ₪, וזאת בלי לקחת בחשבון מה יעשו 100000 מבקשי דירות חדשים למשבר הדיור , המוציא בימים אלו ממש מאות אלפים לרחובות.

סכומים אלו אינם כוללים כמובן את ההוצאות הצבאיות הנדרשות – ויידרשו בעתיד- למערכות ההגנה האקטיבית מפני רקטות וטילים לטווח בינוני וארוך המשוגרות מרצועת עזה, גם בעת ששורות אלו נכתבות, אל מרכזי אוכלוסיה אזרחית בדרום הארץ. כיסוי אפקטיבי מפני הנאגר המיוצר והמשוגר מרצועת עזה יעלה כעשרה מיליארד ש”ח. אם חלילה יהיה צורך בהיערכות דומה מול “הקו הירוק” בין יו”ש ומדינת ישראל יהיה צורך ב30-50 מיליארד ₪ כדי לכסות בעקבות הגנה של “כיפת ברזל” ו”שרביט קסמים” את השטחים המאוימים מיו”ש. וכבר דשו עד דק בשאלה כמה חברות בינלאומיות יסכימו להמריא ולנחות בנתב”ג גם כשהשדה יהיה מוגן ביעילות של 90% מפני כל רקטה שתשוגר מפסגות השומרון או שיפולי הרי יהודה. והאם תהיה למדינת ישראל לגיטימציה בינלאומית לכתוש עד דק את המחבלים שיסתתרו בשכם, ברמאללה ובקלקיליה ויהפכו אותן שוב לבסיסי טרור. (וע”ע גולדסטון, דו”ח)

משהו על ביטחון

כשדיברו ברק קלינטון וערפאת בקמפ דייויד , אולמרט עם אבו מאזן בירושלים, ונתניהו עם אובמה ועם הציבור והכנסת בנאומיו השונים – הדגישו כולם כי גם אם יסכימו להכיר במדינה פלשתינאית ביהודה בשומרון ובעזה – תצטרך מדינה כזו להיות מפורזת.

האם יש תקדים למדינה ריבונית מפורזת?
ודאי יש מדינות שהחליטו מרצונן שלא להקים צבא: הותיקן, קוסטה ריקה, גרנדה, קירבטי, ליכטנשטיין, גואם, איי מריאנה הצפוניים, ברמודה, איסלנד, מונקו, מיקרונזיה, איי מרשל, פלאו, סמואה, טובלו. בעקבות מלחמת העולם השנייה הגבילה גם יפן בחוקתה את צבאה, וזה הקיים היום מופעל רק למשימות הומניטאריות מחוץ לגבולותיה. בפעם האחרונה שהסכם בינלאומי ניסה לכפות פירוז ( חלקי) על מדינה ריבונית זה נגמר רע מאד. בהסכמי ורסאי שלאחר מלחמת העולם הראשונה (1919) הוטלו על גרמניה הגבלות צבאיות קשות: לא יותר משבע דיביזיות רגלים ושלוש דיביזיות פרשים. לא טנקים, לא חיל אויר, פירוז מוחלט של חבל הריין. אבל כבר ב1922 נחתם בעיר האיטלקית רפאלו הסכם בין רוסיה וגרמניה. ההסכם היה גלוי ועמד בתנאי חוזה ורסאי, אך הועידה שקדמה לו הייתה סודית ובה הסכימו רוסיה הסובייטית וגרמניה על הקמה משותפת של בתי חרושת לנשק, גז רעיל ותחמושת. קציני צבא גרמנים נשלחו לרוסיה להתאמן שם בכלי נשק שהיו אסורים להחזקה בגרמניה. בגרמניה הוסבו בתי חרושת אזרחיים לבתי חרושת אדירים לנשק ותחמושת, במימון אנשי עסקים פרטיים, לכאורה, לא מטעם המדינה. צדינות מערב אירופה וארה”ב היו מודעות להפרות אלו אך לא חשבו שצריך ואפשר לצאת למלחמה כדי להפסיקן. אי אפשר למעשה לכפות פירוז על מדינה ריבונית שאינה רוצה בכך.

כששמעתי על פעילותם הרבה של יהודים ברחבי העולם ובארץ במאמץ כולל לדה-לגיטימציה של ישראל ותמיכה גורפת בצד הפלשתינאי – שבתי ונזכרתי באותה פרשה היסטורית של חוזה רפאלו. מי שהיה שר החוץ היהודי של גרמניה – ולטר רתנאו הוא הוא שעמד מאחורי ההסכם שהעניק שנים אחר כך לגרמניה הנאצית את מכונת המלחמה האדירה שלה. והיה זה ארהרד מילך, בן לאב יהודי, שהערים על חוזה ורסאי, ובמסווה של חברות תעופה אזרחיות ומועדוני תעופה הקים את לופטהאנזה, שהפכה ללופטוואפה, חיל האויר הגרמני שסיים בשבועות מעטים את המלחמה בפולין ובצרפת , וביצע את הפצצות לונדון ב”בליץ”. חזקה על העם היהודי שיצמיח מתוכו בנים שיחמשו את “המדינה הפלשתינית המפורזת” אם חלילה תקום. וגם אם לא יהודים יחמשו אותה בפועל , הרי אין ספק כלל שהקמת מפעל צינורות ברזל בטול כרם לא יוכל להיחשב “קאזוס בלי”( עילה למלחמה) וגם הברחת כמה אלפי רקטות לשומרון מגבול הירדן תהיה אמנם סיבה לדאגה, אבל לא יותר מאגירת 40000 רקטות בידי החיזבאללה בניגוד להחלטת מועצת הביטחון 1701 בעקבות מלחמת לבנון השנייה. זוהי ודאי הפרה – אבל לא עילה למלחמה, לא מבחינתן של ממשלות ישראל והחברה הישראלית, ולא מכל בחינה בינלאומית. אז את הביטוי “מדינה מפורזת” יש למחוק מכל שיקול שהוא, ויש לשמור אותו לצרכי שיווק או תעמולה בלבד. הנחת המוצא בכל דיון על הקמת מדינה פלשתינאית ( וכתוצאה מכך עקירת היישובים היהודיים) חייבת להיות שמדינה כזו לא תהיה מפורזת, והתשובה על השאלה אם הפלשתינאים יעשו שימוש בנשק שייאגר תלויה בהבנה מעמיקה של שורשי הסכסוך היהודי-ערבי בארץ ישראל.

משהו על הסכסוך

הנחת היסוד של כל מציעי חלוקת הארץ כפיתרון לסכסוך היא שמדובר בסכסוך טריטוריאלי: שני עמים הנלחמים על פיסת אדמה. לו היה הסכסוך כזה הוא היה נפתר מזמן, באחד מעשרות הניסיונות לחלק את הארץ. מימי הספר הלבן של צ’רצ’יל ב-1922 , שקרע שלושה רבעים מהבית הלאומי היהודי שבריטניה קיבלה מנדט להקמתו, ומסירתו לאמיר עבדאללה כדי שיקים ממזרח לירדן מדינה ערבית. ואחרי חלוקה זו באו כל הועדות הבריטיות והבינלאומיות עד לאונסקו”פ במאי 1947, שהובילה להחלטה 181 מכ”ט בנובמבר 1947 ,ועד להסכמי אוסלו ויוזמת ז’נבה ועוד ועוד. לו היה הסכסוך טריטוריאלי היה כבר מזמן מושג הסכם חלוקה. אלא שכל ניסיון חלוקה כזה נגמר לא בשלום אל במרחץ דמים : “מאורעות” טרור, מלחמות, עוד טרור ועוד מלחמות.

כל אחד מהקוראים סבל ודאי פעם מכאב גרון וחום. הרופא שנידרש לאבחן ולטפל הגיע תכופות למסקנה שמדובר בדלקת שקדים מוגלתית ורשם אנטיביוטיקה. אם לא הושג ריפוי – הגיע הרופא הסביר למסקנה כי החידקים לא היו רגישים לאנטיביוטיקה הראשונה והחליף לאחרת. אך אם המחלה נמשכת – הרופא הסביר חייב לעצור, ולהניח שטעה באבחנה, כי אם המחלה אחרת – אנטיביוטיקה לא תועיל.
אינשטיין הגדיר פעם טירוף : לחזור שוב ושוב על אותה פעולה מתוך ציפייה שבפעם הבאה התוצאה תהיה שונה. הכישלון החוזר בניסיונות החוזרים לפתור את הסכסוך בחלוקת הארץ מחייב חשיבה מחודשת על האבחנה היסודית: אם הסכסוך אינו טריטוריאלי – אין שום סיכוי שפתרון טריטוריאלי יישב אותו. אם זוהי מלחמת דת – חלוקה לא תביא שלום אלא תגביר את המלחמה.

הסכסוך היהודי ערבי הוא אכן מלחמת דת. התנגשות אידיאולוגית. לאיסלם ארץ ישראל תהיה לנצח אדמת “ווקף” ששום מוסלמי אינו רשאי להכיר בזכותו של כופר לשלוט בה. אך אין זו מלחמת דת חד צדדית. ראוי לעניין זה להידרש לדבריו של דוד בן גוריון: “התנ”ך הוא המנדט שלנו. התנ”ך שנכתב על ידינו, בשפתנו העברית ובארץ הזאת עצמה, הוא־הוא המנדט שלנו.” ( מתוך עדותו בוועדת פיל,1937).אין כל ספק כמובן שעבור יהודים דתיים לגוניהם השונים ארץ ישראל היא ערך דתי, אך כמסתבר , גם עבור אלו המגדירים עצמם חילונים ( ודוד בן גוריון הגדיר עצמו באחרית ימיו כ”מאמין”) הרי שמקור זכותם על ארץ ישראל, ולו רק “הזכות ההיסטורית” המשתקפת בתנ”ך, כמו גם המקור להכרת אומות העולם שתמכו בזכותו של העם היהודי על ארץ ישראל – נובעת מספר הספרים, שהוא הבסיס לאמונה היהודית והנוצרית . ההתנגשות היא לפיכך בין אמונות ואידיאולוגיות שמקורן דתי. התעלמות מהיסוד האידיאולוגי והדתי של הסכסוך הוביל אותנו מאז 1922 לפתרונות שגויים שנשענו על אבחון שגוי. הניסיון הנוכחי לחלוקת הארץ, הקמת מדינה ערבית ביהודה בשומרון ובעזה, הגורר בעקבותיו פירוק ההתנחלויות – ייכשל ממש כשם שנכשלו הניסיונות הקודמים . ניסיון כזה עונה בדיוק על ההגדרה האינשטיינית של “טירוף” , גם אם רוב מדינות העולם ומנהיגי ישראל דבקים בו.

משהו על ההיבטים המשפטיים

לכאורה אמור “חוק יסוד כבוד האדם וחירותו” להגן על מאות אלפי תושבי ההתנחלויות מפני עקירה גירוש והרס בתיהם. פסקת ההגבלה המפורסמת של החוק אומרת שאין פוגעים בזכויות היסוד המוקנות בחוק אלא באמצעות חוק, לתכלית ראויה ובאורח מידתי. “חוק ההתנתקות” עבר את מבחן בג”ץ שקיבל את הצהרת המדינה באשר לתכלית הראויה (שיפור מצבה המדיני והביטחוני של ישראל) והבטחת המדינה כי ל”לכל מתיישב יש פתרון”. היום, שש שנים אחרי ההתנתקות, אחרי דו”ח גולדסטון ששלל מישראל זכות הגנה עצמית, אחרי אלפי רקטות על כל דרום הארץ, אחרי שגם לאחר שש שנים רק רבע מכלל העקורים זכו לעבור לבתי קבע והשאר עודם חיים במבנים זמניים, אנו מבינים שלהתחייבויות המדינה לא היה בסיס. האם זה ימנע מבג”ץ לקבל את הבטחות המדינה גם בפעם הבאה? כנראה שלא, בעיקר משום שרוב שופטי בג”ץ רוצים לראות בעקירת ההתנחלויות מתוך השקפת עולמם, ומשעבדים לה את עקרונות הצדק המוסר והחוק. ולפיכך, גם אם מוצדק היה לצפות שבג”ץ יגן על זכויות האדם של מאות אלפי היהודים ביו”ש, לא סביר להעריך כי המערכת המשפטית תתערב בשיקולים המדיניים שיגרמו לפגיעה כזו.

יש כמובן ללמוד היטב גם את סוגיית ההתיישבות מנקודת מבטו של החוק הבינלאומי. מי שמקבל את הגדרת מדינת ישראל כ”מדינה כובשת” ביו”ש מסיק מכאן כמובן שההתיישבות היא בלתי חוקית. המערערים על הגדרה כזו ( ותקצר היריעה מלהיכנס לסוגיה זו שנדונה בהרחבה רבה בדיונים אחרים) אומרים כמובן שהגדרת כיבוש תקפה רק כאשר מדובר בשטח שנלקח בכוח צבאי ממדינה אחרת שהחזיקה בו כדין. כיון שלא היתה מדינה כזו, וממלכת ירדן שכבשה את השטח במלחמת העצמאות וסיפחה אותו התנערה מהסיפוח ב1988, הרי שאנו עוסקים בשטח שעל פי החלטת העצרת הכללית של האו”מ בכ”ט בנובמבר 1947 הוקצה להקמת מדינה ערבית. הכרה בכך שישראל היא “כובשת” בשטח זה גוזרת בהכרח הכרה באי חוקיות כיבושיה של מדינת ישראל בכל מה שלא הוקצה לה בהחלטת החלוקה. נסיגה לקוי 67, גם אם תהיה מלווה בהכרזה של הרשות הפלשתינאית על “סיום הסכסוך” לא תמנע כמובן ממי שלא יחתום על ההסכם להמשיך את המלחמה, על קווי 47, על אוטונומיה לערביי הגליל והנגב, בינאום ירושלים וכיוצ”ב.
ולפיכך :דה לגיטימציה, מבית ומחוץ, של נוכחות ישראל ביהודה ובשומרון, היא הבסיס לדה לגיטימציה של מדינת ישראל, גם בגבולות הקו הירוק.

משהו על העיקר

לא השיקולים הביטחוניים ולא השיקולים הכלכליים,לא השיקולים המדיניים או המשפטיים צריכים להיות המכריעים בסוגיית עתיד מפעל ההתיישבות היהודית בשטחי ארץ ישראל. הללו יכולים לכל היותר להכתיב את הקצב , את העיתוי ואת ההיקף של הרחבת ההתיישבות הזו והעמקתה. השאלה המכוננת היא שאלת זכותו של עם ישראל על ארץ ישראל. ככל שאנו מנסים לחמוק מסוגיות אידיאולוגיות ולהצטמצם למישור הפרגמאטי – באה המציאות וטופחת על פנינו, ובדין היא עושה כך. כי אם איננו יושבים בחברון בעלי בשילה ובבית לחם מכוח הזכות המוסרית הנעלה ביותר שיש לאיזשהו עם על מולדתו – לא נשב גם בתל אביב. אם נסכים להגדרתנו ככובשים באלון מורה – נהיה כובשים גם באלוני אבא. אם אנו כובשים בהר הבית – ודאי וודאי שאנו כובשים ברמת הכובש.

האם לכך התכוונו האבות המייסדים כשקיבלו את הצעות החלוקה למיניהן?
“מדינה יהודית חלקית אינה סוף, אלא התחלה. […] הקמת מדינה ואפילו חלקית, תשמש מנוף רב כוח במאמצינו ההיסטורים לגאול את הארץ בשלמותה. […] נכניס למדינה את כל היהודים שאפשר להכניס לתוכה… – ואז אני בטוח שלא ייבצר מאתנו להתיישב בכל שאר חלקי הארץ. אם מתוך הסכמה והבנה עם שכנינו הערבים ואם בדרך אחרת.” (מתוך מכתב לבנו, עמוס, בו מסביר בן גוריון את תמיכתו בהצעת החלוקה של ועדת פיל).
ולא רק לפני קום המדינה אלא גם אחרי מלחמת ששת הימים:
“אין לשכוח: ראשיתו של גדול מלכי ישראל היתה בחברון, העיר שאליה בא העברי הראשון כשמונה מאות שנה לפני דוד המלך – ונעשה משגה עצום ונורא אם לא ניישב את חברון, שכנתה וקודמתה של ירושלים, ביישוב יהודי גדול והולך בזמן הקצר ביותר. זה יביא גם ברכה לשכנים הערבים. ראויה חברון להיות אחותה של ירושלים.” ( בן גוריון, שדה בוקר, 25.1.1970).

ההתיישבות בכל חלקי הארץ, יותר משהייתה דרושה לבצר את הגבולות וליישם הלכה למעשה את הציונות, דרושה גם היום כדי לתקף את האתוס הציוני העומד היום, בעידן הפוסט ציוני והאנטי ציוני תחת מתקפה מחודשת.

יצחק טבנקין העמיק בסוגיה זו אחרי תל חי” : העובד העברי ומחרשתו , הקובעים
גבול, הם העובדה החיצונית ; אלא שיש לאתר את החוסן הנפשי הנחוץ לשם כך . אם ניפול , בתל- חי וכפר-גלעדי, ניפול עד המדבר.יותר משהייתה העמידה בגבול הצפון נחוצה מבחינה אסטרטגית כקובעת גבול , דרושה היתה לשם חיסון נפשי מפני נסיגה ובריחה מכל סיכון וקושי הכרוכים בהגשמת הציונות”. יצחק טבנקין היה מראשי התנועה למען ארץ ישראל השלמה שקמה לאחר מלחמת ששת הימים, יחד עם עגנון, הזז, אורי צבי גרינברג, רחל ינאית בן צבי, בני מהרשק, נתן אלתרמן, אהרן אמיר, איסר הראל, משה שמיר, אנטק צוקרמן וצביה לובטקין, אבי ע”ה ד”ר ישראל אלדד ואחרים. עבורם, וודאי עבור מנהיגי הציונות הדתית ורבבות ההולכים בדרכם – ארץ ישראל שייכת לעם ישראל. הגשמת הציונות היא ההתיישבות בכל חלקי המולדת.

למה התכוון יצחק רבין, כשכתב ב”פנקס שירות” כי כאשר מנהיגי ערב אומרים שמדינה פלשתינאית יכולה לקום רק על חורבותיה של מדינת ישראל – ראוי להאמין להם? האם רק לשיקול הביטחוני ולסכנה הקיומית הצומחת מהקמת מדינת אויב בלב הארץ? או אולי הבין כי בעומק הסכסוך טמונה משוואת “אנחנו או הם”?

עקירת ההתיישבות היהודית מיהודה ומהשומרון – גם אם הייתה מעשית – שומטת את הקרקע המוסרית והציונית מתחת לאחיזתנו בארץ ישראל בכלל.
מי שחושב כי יוכל להבחין לאורך זמן בין התיישבות יהודית בנגב או בגליל ל”התנחלות” בשטחי יו”ש או רמת הגולן מוזמן לפקוח עיניו:

במלחמת לבנון השנייה התפאר חסן נסראללה כי הקטיושות שלו פגעו ב176 “התנחלויות בצפון פלשתין הכבושה” והבטיח לשוב ולפגוע ב”התנחלות חיפה ומה שמעבר לחיפה”.
ביוני 2011, כשהגיעה עמותת “איילים” המקימה כפרי סטודנטים בנגב אל אוניברסיטת בן גוריון לגייס סטודנטים ליישובים החדשים בנגב, נתקלה בהתנגדות מקצת המרצים באוניברסיטה : ד”ר נחום קרלינסקי, מרצה במחלקה להיסטוריה של עם ישראל, הסביר את התנגדותו בכך ש “מטרתה העיקרית ( של עמותת איילים) היא התנחלות יהודית במרחב האורבני ברחבי הארץ”, (YNET 19 ביוני 2011) , ועמותת “זוכרות” מבדילה בין התנחלויות שלפני 1948, להתנחלויות שהוקמו אחריה.
בזירה הבינלאומית – ובמידה רבה גם בשיח הפנימי בישראל נוצר ואקום הדומה לדיון משפטי במעמד צד אחד בלבד. בכל זירה בינלאומית טוענים הערבים כי פלשתין שייכת להם. מול טענה זו לא התייצבה מדינת ישראל והציגה טענה נגדית : ארץ ישראל שייכת לעם ישראל, ויש לנו תביעת בעלות על שטחי יהודה והשומרון. המשפטן דאגלס פייט אף טען, כי “אם ליהודים אין עתה שום זכויות חוקיות מוכרות בתביעתם ליהודה ושומרון כחלק ממדינתם, כי אז אין להם זכויות כאלה בשום מקום בארץ ישראל”, וכמותו סבורים יוג’ין רוסטוב ואחרים.

ובמישור היחסים הבינלאומיים צריכים מנהיגי ישראל היום לומר מה שאמרו בעשורים האחרונים: צעדים חד צדדיים של הערבים ייענו בצעדים חד צדדיים של ישראל, קרי: סיפוח שטחי יהודה ושומרון , או לפחות – שטחי ההתיישבות היהודית בהם. והערבים ביו”ש יהיו תושבי מדינת ישראל ואזרחי המדינה הפלשתינאית, היא ירדן. על דיפרנציאציה כזו המליצה , אגב, גם אונסק”פ ב1947. חברי הועדה ראו כי בתחומי המדינה היהודית שהציעו יש 600000 יהודים ו-400000 ערבים, והציעו כי הערבים יהיו תושבי המדינה היהודית ואזרחי המדינה הערבית.

אם מדינת ישראל לא תהפוך את ההתנחלויות לחלק בלתי נפרד ממדינת ישראל – היא תשמוט את הקרקע מהבסיס המוסרי לקיומה, ובהעדר בסיס כזה –תחדל מדינת ישראל להיות מדינה יהודית, או שתחדל להתקיים בכלל.

*** המאמר נכתב ע”י חבר הכנסת פרופ’ אריה אלדד ופורסם בכיוונים חדשים דצמבר 2011