עניין של פרספקטיבה
פרופ’ אריה אלדד
כשסבבתי בין המתכנסים ברחבת הכניסה לבית העלמין בנחלת יצחק, ללחוץ יד, לחבק, לשאול על הבריאות והמשפחה – נחמץ הלב : המתכנסים רבים. אך רק מעטים מהם, כל כך מעטים מהם , היו מאלו ששמעו בכ”ה בשבט תש”ב, לפני שבעים וחמש שנים, כי מפקדם, אברהם שטרן “יאיר” – נרצח.
הבריטים מצאו אותו מסתתר בארון בחדרה של טובה סבוראי, לוחמת לח”י, שבעלה משה שכב פצוע קשה לאחר שנורה בדם קר ימים אחדים קודם לכן בדירה ברחוב דיזנגוף בידי אותו צוות חיסול בריטי, הקצין מורטון והבלש וילקין . כשמצאו את יאיר כבלו אותו, סילקו מהדירה את טובה סבוראי ורצחו את יאיר בשלוש יריות .לדבריהם הוא “ניסה להימלט”. בניגוד למה שנהוג כיום בישראל – באימפריה הבריטית לא העמידו קצינים לדין בשל זוטות שכאלה.
מידי שנה עולים אנשי לח”י לקברואך כאשר הם מתמעטים והולכים רבים והולכים המשתתפים בטקס. בנים, נכדים, שרים וחברי כנסת וגם צעירים רבים, רובם חובשי כיפות, שאורו הבהיר של יאיר הגיע אליהם ממרחקי הזמן. פלא אמיתי. טבע העולם הוא שהמתים משתכחים והולכים, ולאחר שנים אחדות רק בני משפחה מעטים נאספים לציון יום השנה. וכאן – התופעה הפוכה.
אני מכיר אותם בפניהם. מצולקות. חרוצות קמטים. אני מכיר אותם בכינוייהם מימי המחתרת, שהם נושאים איתם עד היום. הם קוראים לי אלדד כי זה היה הכינוי של אבא שלי במחתרת. והיו שם עזרא “אלנקם” הרואה בעינו האחת רחוק יותר ובהיר יותר מהרבה צעירים, ורות, לוחמת שהייתה רעייתו של אליהו, שישב עם אבא שלי בכלא במגרש הרוסים, ויעל, שהשתתפה בפעולה הנועזת שבה חולץ אבי, חבר מרכז לח”י, מהמאסר, ואליעזר, שהיה עם אבא שלי בכלא, והרכיב בתוך תפוזים את רימוני היד שבהם פוצצו עצמם פיינשטיין וברזאני לפני שהגיעו אליהם התליינים, והוא אבא של ארנון, שהוא גיסי. המשפחה הלוחמת.
מה יהיה? הם שאלו.
זה היה שעות אחדות אחרי שאלאור אזריה נדון ל-18 חודשי מאסר. לא משך המאסר החריד אותם. ברחבת הכניסה לבית העלמין היו כמה עשרות שנות כליאה מצטברות. אבל אז זה היה השלטון הזר. הם נלחמו לגרש אותו. והיום – מדינת ישראל שולחת לכלא חיל שהרג מחבל.
והיה שם חלפון, לוחם אגדי ב101 ששני אחיו היו בלח”י. איש גדול עוטה מעין מעיל ארוך נטול כפתורים, או עבאיה, שהוא קורא לו שׂלמה , שמפת ארץ ישראל השלמה שהובטחה לאברהם אבינו בברית בין הבתרים מודפסת על גבו. זו היתה המפה שאבא שלי שלח למנויי העיתון שלו, “סלם – למחשבת מלכות ישראל” לפני ששים וחמש שנים. וחלפון אמר שאם כך, כמו ששפטו את אלאור, היו מתייחסים לרפול ולמאיר הר ציון ולשרון ולדוידי – הם כל החיים היו בכלא.
מה יהיה? הם שאלו. לא למדינה הזאת התפללנו. לא למדינה שהורסת יישוב יהודי וראש הממשלה שלה מגמגם ומתלבט אם יוכל לעמוד בהתחייבותו לבנות יישוב חדש תחתיו.
מה יהיה? הם שאלו, ראשי ערים לוקחים שוחד, ראש ממשלה מקבל מתנות יקרות, קודמו בכלא, נשיא לשעבר אנס. ניצולי שואה עניים מרודים ונזקקים. מה יהיה?
לפני שבעים שנה הם היו שואלים את אבא שלי, שהיה “האידיאולוג” של לוחמי חירות ישראל, כתב – גם מהכלא – את עיתוני המחתרת, את הכרוזים, את שידורי הרדיו. מקצתם הלכו בעקבותיו גם לאחר פירוק לח”י והקמת המדינה. עכשיו, שגם הוא איננו – הם שואלים אותי.
בני תשעים. קצת כפופים. קצת כסאות גלגלים. ועדיין צלילות ההבנה והזיכרון, והמבט הבהיר, הביקורת. עדיין היד נוקשה ויציבה. הם חרדים לגורל המדינה שהקימו. שהיו מוכנים למסור חייהם עבורה בקרב, או על הגרדום, שישבו עבורה בכלא שנים ארוכות.
ואני, שבכל ימות השנה מוצא עצמי בעמדת הקטגור, מאשים מנהיגים ונושאי תפקידים במחדלים, בשחיתות, בבגידה בערכים, בנכונות למסירת חלקי ארץ ישראל לאויביה – מצאתי עצמי מולם בתפקיד הסנגור האופטימי. ונמצאו לי דברי אבא שלי, שהיו יפים לענין זה:
שני פסוקים במקרא על עם ישראל. “מה טובו אוהליך יעקב” ו”עם נבל ולא חכם”. מי מקטרג על ישראל? משה רבנו. ומי קושר לראשם עטרות ומשבח אותם? בלעם, המכונה “רשע”. ואבא שלי ידע להסביר את הפרדוכס. הכל ענין של פרספקטיבה, הוא אמר. משה רבנו היה בתוך העם, בין האהלים. ראה את דתן ואבירם וקורח וכל עדתו הרעה. ראה את אלו המתלוננים, המתגעגעים למצריים ומבקשים לשוב לשעבוד תמורת מרק בצל וקישואים “חינם”. הוא ראה את פרטי הפרטים.
ומנגד בלעם, המכשף הבינלאומי שהובא לקלל את ישראל, ניצב מרחוק. “מראש צורים אראנו” הוא אומר בשירתו. ולכן יש לו פרספקטיבה רחבה. אין הוא רואה את הפרטים הרעים אך הוא רואה מאות אלפים משתחררים מעבדות, נעים במדבר, מקבלים תורת נצח, ועולים לכבוש את הארץ שהובטחה להם. הוא רואה את התמונה הגדולה.
תראו את התמונה הגדולה, אמרתי לאנשי לח”י. כשהייתם בכלא, כשנרדפתם, כשנלחמתם – הייתם מאמינים שנהיה פה ששה וחצי מיליון יהודים, פי עשרה ממה שהיו כאן כשקמה המדינה? הייתם מאמינים שהצבא של המדינה היהודית יהיה החזק ביותר במזרח התיכון? שהכלכלה שלנו תתפתח ותשגשג, שהשקל יתחזק בשעה שהדולר והיורו והשטרלינג נחלשים? שהנכדים שלכם, אתם שלא היו בידיכם די אקדחים ותחמושת – ייצאו נשק במיליארדים לכל העולם? שביהודה ובשומרון יהיו עוד מעט חצי מיליון יהודים במאות יישובים? אם היו אומרים לכם אז כי כזה יהיה המצב בעוד שבעים שנה, אבל המדינה תשים בכלא חייל שהרג מחבל ערבי פצוע, ותהרוס ארבעים בתים בעמונה – לא הייתם חותמים על העסקה בשתי ידיים? אז נכון. המדינה הולכת שני צעדים קדימה וצעד אחורה. אז נכון, אפשר היה להשיג הרבה יותר, מהר יותר, יציב יותר, ציוני יותר. אבל מנין הייאוש? ממתי מותר ללוחמי חירות ישראל להתייאש?
היו שם בני תשעים שהציצו בי מהצד, תמהים אולי מאין האופטימיות הזאת.
והיו שלחצו שוב את ידי ואמרו – אנחנו אתך, אלדד. ולא הייתי בטוח אם הם מדברים אתי, או עם אבא שלי.
כתבות נוספות
