על מצעד הגאווה ופירוק הפלמ”ח.
פרופ’ אריה אלדד
בעיצומה של מלחמת העצמאות, בנובמבר 1948 הורה בן גוריון על פירוק מטה הפלמ”ח. חצי שנה אחר כך פורקו גם שלוש החטיבות שלו. הסערה בתוך הצבא ובזירה הפוליטית לא שככה במהרה. ב14 באוקטובר 1949 התקיים כינוס הצדעה המוני לפלמ”ח. 25 אלף אזרחים ( המקבילה דאז ל”הפגנת 400,000″) באו לחלוק כבוד ל-6000 אנשי הפלמ”ח שהגיעו לכינוס בניגוד להוראות מפורשות של דוד בן גוריון, והרמטכ”ל יעקב דורי. בן גוריון , שתחילה אישר השתתפותם של החיילים בכינוס, הבין כי מדובר “בארוע פוליטי” ושינה את החלטתו. הוא ראה בכינוס “צעד גרוע מאלטלנה”. מפקדי פלמ”ח בכירים רבים, ובהם סא”ל יצחק רבין, רס”ן דוד אלעזר (דדו) ורס”ן חיים בר לב (כידוני) הפרו את הפקודה והגיעו לכינוס.הם הועמדו לדין משמעתי בפני הרמטכ”ל וננזפו חמורות.
מפקד הפלמ”ח , יגאל אלון, שהה באותה עת בפריס והיה פטור מההתלבטות, אך במערכת הבחירות ב1949 הוא השתתף כנואם בעצרות בחירות אף שהיה קצין בשרות פעיל.
על רקע אירועים אלה נכתבו בצה”ל פקודות ברורות וחד משמעיות : על חיילי צה”ל אסור להשתתף בעצרות תהלוכות והפגנות “שאינם מאורגנות על ידי הצבא”. נאסר עליהם גם להשתתף באופן פעיל בכינוסי בחירות ולהיות מועמדים לכנסת. אם רצו להתמודד בבחירות היה עליהם להשתחרר מהשירות.
בן גוריון, אבי “הממלכתיות” הישראלית רצה להקים חומה גבוהה בין צה”ל והפוליטיקה. גם אם מניעיו היו “פוליטיים” והוא חשש מהקמת צבא בתוך צבא, שישרת את האינטרסים של ברית המועצות הקומוניסטית ( רבים מחברי הפלמ”ח היו חברי מפ”ם) – הרי העיקרון שקבע עמד בתוקפו שנים רבות, גם לאחר מותו של בן גוריון, היעלמותה של מפ”ם והתפוררותה של ברית המועצות. עקרון הממלכתיות גבר על כל אלה.
עד שלאחרונה שונו הפקודות.
סדק ראשון בחומה הסתמן לפני כשנתיים, אז התירו לחיילים להשתתף בהפגנות אם אינם לובשים מדים. צה”ל ראה כי חיילים רבים השתתפו בארועי המחאה החברתית ב2011, והחליט לא להיאבק בכך, ולאחרונה , לאור כוונתם של חיילים להשתתף במצעד הגאווה בבאר שבע הוחלט לאפשר להם לעשות זאת גם בניגוד לפקודה הקיימת, כי לאור שינוי הפקודה המתוכנן, התירו לחיילים וקצינים עד דרגת רס”ן להשתתף במצעד הגאווה, ובלבד שאינם בתפקיד, אינם לבושים במדים, ולא יתבטאו באופן ציבורי בנושאים צבאיים,מפלגתיים או פוליטיים.
והפקודה החדשה אכן התפרסמה ברוח זו ממש.
מה קרה? האם עקרונות הממלכתיות והרחקת הצבא מעיסוק בפוליטיקה אינן חשובים עוד? האם הצבא “הרים ידיים” כי הבין שאינו מסוגל לאכוף את פקודותיו, או שמא החליטו קברניטיו לשחות עם הזרם, עם שיח הזכויות, להראות “נאורים” ו”מתקדמים”? האם אין הם מבינים את המשמעויות?
הצבא התבלבל. בלי ספק. וראשיו זנחו את העקרונות הממלכתיים שקבע בן גוריון. והם מפרקים את החומה שנועדה למנוע פוליטיזציה של הצבא. וכי מה הוא מצעד הגאווה? לא רק מצעד של אחווה חופש ושוויון, אלא גם מפגן פוליטי, המתריס נגד אפלייה (להבנתם של הצועדים ותומכיהם) בחקיקה ובמדיניות הממשלה, כך ממש אומרת גם האגודה לזכויות האזרח, המבקשת לאפשר לחיילים להשתתף בהפגנות כאלה, אף שיש בהן היבט פוליטי מובהק. האגודה גם מאיימת לפנות לבג”צ אם לא תוסר המגבלה .
אני מניח שרבים בשמאל הישראלי , לוחמי זכויות האזרח ( והחייל) מצדדים באישור לחיילים להשתתף במצעד הגאווה, במחאה חברתית נגד יוקר המחיה, נגד אפלייה וגזענות, בעד “מבקשי המקלט” מאפריקה, נגד פיטורי עובדים, השידור הציבורי, חופש הביטוי, ונגד גל הפשיזם הגואה. או בקיצור : כל מה שמוצא חן בעיניהם. אינני בטוח אם יתמכו באותה התלהבות בזכותם של חיילים להשתתף במחאה על הקפאת הבניה בירושלים, זכות תפילה ליהודים בהר הבית, נגד השתלטות ערבית על אדמות הלאום, בנייה בלתי חוקית בנגב ובגליל, או נגד פתיחת עסקים בשבת.( רשימה חלקית) משום שכל אלו להבנתם הם נושאים “פוליטיים”.
אלא שבארץ, כידוע, הכל פוליטי. מי בצה”ל יקבע מהי הפגנה “פוליטית” ומהו נושא “חברתי”? הרמטכ”ל? קצין החינוך הראשי? הרב הראשי לצה”ל שיעניק חותמת כשרות להפגנות? ואולי תורכב ועדת פוליטרוקים בנוסח הקומוניסטי או הפלמ”חניקי הישן והרע שתקבע מה “חברתי” ( כלומר שמאלני, ומותר ) או “פוליטי” ( כלומר ימני, ואסור). ואסור גם להתבלבל. גם כשעמדה כלשהי מנסה להתעטף באיצטלא “אובייקטיבית” – תמיד תישאל השאלה אם זה אובייקטיבי לטובתי או נגדי…מה שבעיני הוא זכות טבעית מוקנית ובלתי ניתנת לערעור הוא בעיני אחר עמדה פוליטית שנויה במחלוקת.
עם פרסום הפקודה החדשה נמסר מטעם צה”ל כי הוא רואה בנוסח החדש “איזון נכון בין המסגרת הצבאית לבין זכותם של חיילים לגלות מעורבות ואחריות חברתית”. האם אנו צפויים למינויו הקרוב של “קצין איזון ראשי”?
המרחק בין הזדהותם של חיילי פלוגה עם חברם ה”גאה”, והצטרפותם אליו למצעד גאווה, לבין הצטרפות הפלוגה לחייל שביתו במאחז ביו”ש נהרס בידי המדינה והוא משתתף בהפגנה נגד הקפאת הבנייה – אינו קיים. הוא בעיני המתבונן בלבד. אינני רוצה לראות השתתפות פלוגתית כזאת בשני המקרים. עשרים וחמש שנים שירתתי בצה”ל. עמדותי הפוליטיות לא נולדו רק לאחר שהשתחררתי, ובכל זאת ידעתי כי כל עוד אני בצבא – עלי לשמור את דעותי והשקפותי לעצמי. כך נהגתי, וגם כשדומה היה שממשלת ישראל החליטה בימי אוסלו להניף גרזן על ביתי, לא יצאתי להצטרף להפגנות. כך צריך גם להיות בהווה ובעתיד. דבר לא ייגרע מ”המעורבות והאחריות החברתית” של חיילי צה”ל אם הם ידחו את השתתפותם בהפגנות בשלוש שנים, גם אם הם חיילים בשירות חובה, ולא “בחרו” במגבלות החלות על חיילים. חיילים צריכים להסתפר, ללבוש מדים, למלא פקודות, בחדרי אוכל צבאיים אין אוכלים מזון שאינו כשר ואין מעשנים בשבת. חיילים גם נדרשים לסכן את חייהם למען המדינה. הימנעות מהפגנות אינה המגבלה הקשה ביותר שהמדינה מטילה על חייליה. אך היא אחת הראויות שבהן. יותר מאשר נשיאת כומתה בכותפת.
כתבות נוספות
