על הפורשים
פרופ’ אריה אלדד
ועדת הכנסת הכריזה השבוע כי ח”כ עמיחי שקלי הוא “פורש” . לפיכך הוא צפוי לעונשים הקבועים בתקנון הכנסת, למי שאינו מקבל את מרות סיעתו ומצביע על פי צו מצפונו, או על פי שיקוליו הפוליטיים. תקנון הכנסת נקבע כך כדי להקשות על קניית חברי כנסת באתנן פוליטי, בשוחד בדמות משרת שר, או רכב שרד של סגן שר לענייני כלום. והרי כבר היו דברים מעולם.
שקלי אכן הצביע פעמים רבות נגד עמדת סיעתו והקואליציה, ולכן ההכרזה עליו כ”פורש” לגיטימית. לגיטימית, אבל בלתי מוסרית ומטומטמת.
בלתי מוסרית בעליל משום ששקלי הצביע על פי מה שבנט ו”ימינה” – הבטיחו לבוחריהם. בלתי מוסרית כי בנט רימה את בוחריו ואת מחנה הימין כשהקים ממשלה עם מנסור עבאס, מר”צ ויאיר לפיד. ומטומטמת משום מה שאמר גדול משורר ישראל בדורות האחרונים , אורי צבי גרינברג :”כל בוגד הוא כסיל”. בחשבון הקצר שיקלי אמנם יאבד זכויות בכנסת, וחבריו נדים לו וסבורים שהוא הטיפש. הרי ויתר על מימון מפלגות, על אפשרות להצטרף למפלגה אחרת המכהנת בכנסת הנוכחית, על מכסת הצעות חוק , הצעות לסדר ונאומים במליאה. אבל לטווח הבינוני והארוך – יסתבר כי דווקא הוא, שבניגוד לחבריו לא בגד באידיאולוגיה בשמה נבחר – יימצא חכם מהם.
אני יודע כי פוליטיקאים רבים מתקשים להאמין שעמיחי שקלי נהג כך מתוך מניעים אידיאולוגיים. מי שמעולם לא היתה לו, או שנטש את האידיאולוגיה שלו – באמת אינו מסוגל להבין אותו. ממש כשם שהאתאיסט מתקשה להבין אדם מאמין.
אצלי בבית “פורש” לא היה בבחינת כינוי גנאי. אבי היה אחד ממנהיגי “הפורשים”. כך קראו מנהיגי היישוב המאורגן, ראשי מפא”י והסוכנות, ההגנה והפלמ”ח בימי המנדט הבריטי – ללוחמי אצ”ל ולח”י, המחתרות הלוחמות בבריטים. כי לוחמי המחתרות סרבו לקבל עליהם את מרות הנהגת היישוב. והחליטו להילחם בבריטניה שבגדה בהצהרת בלפור ובכתב המנדט. מאות אלפי יהודים לא הצליחו לצאת מאירופה והושמדו – כי בריטניה נעלה את שערי הארץ. אבל מנהיגי היישוב החליטו לא להילחם בבריטים בשעה שבריטניה נלחמת בגרמניה, אבל אצ”ל ולח”י החליטו להילחם כדי לסלק את בריטניה מארץ ישראל ולפתוח את השערים . בן גוריון וחבריו הכריזו עליהם “פורשים”. תבעו לגרש אותם מכל מקומות העבודה והלימודים, ללכוד אותם, לחקור אותם בעינויים ולהסגירם לידי הבריטים. אז קראו לזה “סזון”. בחשבון ההיסטורי הקצר – לוחמי המחתרות סבלו ונרדפו. מי מהם שהתעקש להמשיך להילחם בבריטים היה צפוי למוות או למאסר ארוך אחרי שאחיו הסגירו אותו. אבל בחשבון ההיסטורי הארוך- כתם הסזון לא יימחה לעולם ממצחם של המענים והמסגירים. הם בגדו באחיהם הלוחמים. ברבות השנים – גם בן גוריון ורוב שותפיו הבינו זאת. וגם גלגל ההיסטוריה התהפך. ו”הפורשים” הפכו לראשי הממשלה.
אברהם שטרן “יאיר” , סרב לקבל את מרות זאב ז’בוטינסקי ופקודתו לחדול ממלחמה בבריטים. הוא “פרש” מהאצ”ל והקים את הארגון שלימים נקרא לח”י. אפילו בעיני האצ”ל הוא וחבריו היו “פורשים”. קל וחומר בעיני בן גוריון וחבריו. יאיר נודה ונרדף, חשש ממלשינים יהודים ומשוטרים בריטים. ובכ”ה בשבט , 12 בפברואר 1942 נתפס ונרצח בידי הבריטים. אבל המחתרת הוקמה מחדש בידי יצחק שמיר, ונתן ילין מור, ואבא שלי ישראל שייב , שכינויו במחתרת היה “אלדד”. והם חידשו את המלחמה בבריטים. הגיעו עד לשר הבריטי למזרח התיכון , הלורד מוין, שישב בקהיר והתנקשו בחייו. בן גוריון כינה אותם “כנופיות המטורפים” וקרא להילחם בהם ולהסגירם לבריטים. ואנשי ההגנה והפלמ”ח חידשו את הרדיפות, החטיפות, העינויים וההסגרות. רק כעשרים שנה חלפו ובן גוריון כבר אמר על “יאיר”: “אין לי ספק, כי אברהם שטרן היה אחד האישים היקרים והדגולים ביותר שקמו בתקופת המנדט הבריטי, ואני מוקיר בכל לבי את השירה וגם את הפלדה של נפשו הסוערת ומסירותו ללא קץ לגאולת ישראל “.
בנעוריו היה אריאל שרון חבר ב”הגנה”. והשתתף בסזון, כשיצא, חמוש בידית של מעדר להכות אנשי אצ”ל. אבל כשכנסת ישראל ציינה ששים שנה לרצח יאיר אמר עליו ראש הממשלה אריאל שרון – “יאיר התווה את הדרך לחירות ישראל… השפעתו על המשך המערכה לחירות ישראל ולעצמאותו היתה מכרעת. משנתו האידיאולוגית הכתה שורשים עמוקים לשנים ולדורות.”
גאולה כהן, היתה לוחמת חירות ישראל. כשהיתה תלמידה בסמינר גורשה ממנו על פי פקודתו של בן גוריון לסלק את “הפורשים” ממקומות העבודה ומבתי הספר. היא ירדה לעומק המחתרת. והיתה לקריינית בתחנת השידור של לח”י. אבא שלי כתב את השידורים. היא נתפסה בשעת שידור ונדונה למאסר ארוך. ניסתה שוב ושוב לברוח , עד שהצליחה ושבה למחתרת ולמיקרופון של תחנת השידור המחתרתית. בשנת 1962 פרסמה את זיכרונותיה מתקופת המחתרת בספר “סיפורה של לוחמת” .
בימי מלחמת העצמאות הגיעה לחופי הארץ אוניית הנשק “אלטלנה” שהביא האצ”ל. בן גוריון , הורה להפגיז בתותח את הספינה, כשמנחם בגין ניצב על סיפונה. האוניה התלקחה. 16 אנשי אצ”ל נהרגו . בן גוריון קרא לתותח שירה באלטלנה “התותח הקדוש”.
אבל פחות מחמש עשרה שנים אחרי אלטלנה ו”התותח הקדוש” -קרא בן גוריון את “סיפורה של לוחמת” וכתב לכהן :” “גאולה יקרה,
הבוקר בתשע ורבע הגעתי בנשימה עצורה לעמוד האחרון של סיפורך – כשאת מרגישה “כאב תהומי של חלום נשחט” לאחר שהודיעו על חלוקת הארץ ועל הקמת מדינת ישראל…קראתי ספרך מתוך החלטה פנימית לשכוח בעת הקריאה כל אשר אני יודע על התקופה ההיא ולהתעלם מהשקפותיי המדיניות בימים ההם … נעשיתי כאילו אחד מאנשי לח”י בימים ההם, מסונוור כמוכם על ידי אהבה גדולה ונאמנה ועל ידי שנאה עמוקה ושוגה, ולא בזכותי אני נהפכתי בשעת הקריאה לאחד מכם, אלא בזכות הלוחמת המספרת סיפורה בלהט של אמת פנימית, צורבת, מאירה ומדליקה… וחייתי הדברים שאת מספרת כאילו עברו עלי, וכאילו הייתי אחד מהחבריה…אין לי ספק כי “סיפורה של לוחמת” יעמוד כמזכרת גאון ללוחמים עזי-נפש שמסרו נפשם על אמונתם בגאולת ישראל. הוא גם תעודת אצילות נפש עליונה למספרת עצמה. קדוש העט שכתב ספר זה…”
העט הקדוש – מול “התותח הקדוש”. “הפורשים” הפכו בראיה היסטורית ללוחמים לגאולת ישראל. והגלגל התהפך, ו”הפורשים” מפקדי אצ”ל ולח”י – הפכו לראשי הממשלה. ואז אפילו אריאל שרון הכיר בצדקת דרכם…
פסק דינה של היסטוריה בתום המחזה – שונה תכופות מפסק הדין של השחקנים על במתה במערכה הראשונה . אני יודע כי היו השבוע בועדת הכנסת כאלו שבאמת ראו בשקלי “פורש” ממרות סיעתו וראוי לעונש. אבל היו בהם גם סתם פחדנים וצבועים אשר ידעו יפה כי הצדק המוסרי והאידיאולוגי – אתו. כי דווקא סיעת “ימינה” פרשה מבוחריה והתחייבויותיה. אבל הריפוד לישבנם היה יקר להם יותר מאמונת לבבם, והם לא העיזו שלא להכריז עליו “פורש”. נותר להם רק לקוות כי כשיתהפך שוב הגלגל – הם יוכלו להביע חרטה, להכות על חטא, להודות בשגיאה – וההיסטוריה תחוס עליהם.
( בתמונה – אלטלנה בוערת בחוף תל אביב. ו
יקיפדיה)
כתבות נוספות
