על הנכות הרגשית
פרופ’ אריה אלדד.
רוב העצבים בגוף יוצאים מחוט השדרה. רק 12 עצבים המכונים “עצבי הגולגולת”, יוצאים ישירות מהמוח. כמה מהם נחשבים אפילו ממש לשלוחות ישירות שלו. כאלו הם עצב הגולגולת הראשון, האחראי על חוש הריח, ועצב הראיה. יש עוד אבל נעצור כאן את השיעור באנטומיה.
העצב הראשון אחראי כאמור על חוש הריח שלנו, כשהוא ניתק אנו מאבדים לחלוטין ( ונכון לזמן כתיבת שורות אלו – גם לצמיתות) את חוש הריח. אדם הסובל מפגיעה כזו אינו חש כל ריח. אולי בגלל החיבור הישיר הזה, ללא תחנות ממסר, חוש הריח קשור בחוויות עמוקות, גם מודעות , וגם בתת מודע שלנו. חוויות ראשוניות ומוקדמות מאד. ריחות עשויים לעורר בנו תגובות רגשיות עזות. ומי שאין לו חוש ריח, תתרן, מתנתק גם ממעגל האסוציאציות האלה. ריח ורדים, ניחוח תינוק אחרי אמבט או , להבדיל, בואש, לא עושים להם כלום.
יש בני אדם עם רגש כבוד מפותח. הם רודפי כבוד, ולא ימחלו על כבודם. ויש בני אדם שהכבוד הקבוצתי, הקהילתי, או הכבוד הלאומי חשוב להם, והוא הופך חלק מזהותם. ניצחונה של קבוצת הכדורגל “שלהם” גורם אושר עילאי לאוהדים “השרופים”. תכופות זו עסקת חבילה: אוהדים מושבעים של הפועל תל-אביב מצוידים בדרך כלל גם בשנאה תהומית למכבי תל-אביב, שחקניה, מאמניה, שופטיה וצבעיה. מי שאין לו כל ענין בכדורגל לא יבין זאת. הוא תתרן-כדורגל.
ויש אנשים שאין להם שום רגש לאומי , או שהוא מנוון אצלם. לא כואב להם כשאנטישמים רוצחים יהודי בצרפת. לא מפריע להם כשיהודים ילידי הארץ יורדים לגרמניה, מתפלשים בתרבות הנפלאה בברלין, ומקטרגים על מחירי המילקי בארץ. הם מושכים בכתפיהם כשיהודים מסירים מזוזות מפתחי בתיהם לבל יבולע להם. וכשישראל מכה באויביה הם בעיקר מודאגים שמא זה יעורר עוד גל אנטישמי באירופה. אין להם רגש כבוד לאומי. אני חושב שזו נכות רגשית. אבל מי שלא חש בריח צחנה – לא מריח. אי אפשר לבוא אליו בטענות.
יש יהודים בארץ ישראל שאינם יכולים לסבול כשכבודה של מדינת ישראל נרמס. כשאויבינו חוגגים ניצחון. אינני יכול לשכוח את המוני הערבים שעמדו על הגבעות סביב שא-נור, שצהלו ורקדו והניפו דגלי חמאס ואש”פ כשצה”ל גרש אותנו משם בהתנתקות. על תחושת התבוסה העמוקה של העקירה והגירוש נוספה צהלת האויבים. כשדוד קונן על מות שאול ובניו בגלבוע, לא שכח לבקש :”אל תגידו בגת, ואל תבשרו בחוצות אשקלון, פן תשמחנה בנות פלשתים, פן תעלוזנה בנות הערלים”.
על הכאב הצורב של התבוסה נוספת החרפה של שמחת האויב. אבל לא רק רגשות קשים ועמוקים יש כאן. לא רק אבל על המפלה והאבדן, וזעם על ניצחון האויבים – אלא גם שכל קר והיגיון צרוף, פרי ניסיון חיים והבנת הכוחות הפועלים על בני אדם. שמחת האויב על נצחונו מדרבנת אותו, מפיחה בו רוח קרב, מעוררת בו תקווה כי יוכל להשיג ניצחון מכריע. כך גרמו הסכמי אוסלו לאינתיפדה השניה. כך הביאה ההתנתקות את מלחמת לבנון השניה, ורבבות רקטות לכל הארץ.
בכל יום ירושלים חוגגים את איחוד העיר במלחמת ששת הימים. צעירים רוקדים עם דגלי ישראל ועוברים דרך העיר העתיקה אל רחבת הכותל. ראוי היה שירקדו עם דגלי ישראל בהר הבית. אבל חולשתן של כל ממשלות ישראל, וסירובן להבין את משמעות השליטה הערבית בהר – מנעו זאת. מי שלא הבין את הרוח האדירה שהפיחה כניעת ישראל בהר הבית במפרשי הלאומניות הערבית – כנראה לא רצה להבין. או שהיה נכה רגשית. הר הבית כסמל דתי ולאומי לא היה חשוב לו, ולכן גם ניצחון הערבים בהר לא הניע שום נים בנפשו. ואז באו עוד ועוד כניעות בהר. ישראל הניחה לירדן, לתורכיה, לערב הסעודית אפילו למרוקו – להתערב בנעשה בהר. ואחר כך – גם בסביבתו. ישראל אפשרה לערבים להכניס דחפורים, להרוס שרידים מימי בית ראשון ושני ולהקים מסגד ענק נוסף בהר. ישראל נכנעה לתכתיבי הערבים, ונמנעה מלבנות גשר קבוע לשער הלל- שער המוגרבים, במקום זה שהתמוטט בסופת שלגים לפני 17 שנים. ואחרי רצח שני שוטרי משמר הגבול נכנעה ישראל ופרקה את המגנומטרים שהציבה בשערי ההר. לאלה שאין שום רגש כבוד לאומי – זה לא הזיז. אבל כל כניעה גורמת להתלהבות אלימה של האויב. כל התקפלות – להסתערות. ביום ירושלים האחרון הכריז חמאס על אולטימטום ודרישה שלא לקיים את מצעד הדגלים בעיר. נתניהו נכנע וביטל את המצעד – אבל חמאס כבר הריח את החולשה והכניעה. כמו לפחד , יש לה צחנה מיוחדת, ולכן ירו רקטות על ירושלים . התלקח מבצע “שומרי החומות”. בסיומו הכריזה ישראל שהחמאס למד לקח שלא ישכח לעולם, שהסגנו אותו עשר שנים אחורנית. החמאס המורתע הזה הודיע השבוע על אולטימטום נוסף, שלא נעז לצעוד שוב עם דגלים בירושלים “שלהם”. מפכ”ל המשטרה הכושל, שלא הצליח למנוע או לדכא את מהומות הערבים בארץ במשך ימים ארוכים, ולא הצליח למנוע רצח יהודים בעכו ובלוד – התקפל מיד. אסר על קיום המצעד דרך שער שכם לכותל. והערבים – טוב. הם אולי הוסגו אחורה עשר שנים אבל גם אז לא היו מטומטמים. הם יודעים לזהות חולשה ולנצל הצלחה.
והיהודים?
ליהודים רבים בארץ זה כנראה ממש לא איכפת. הכבוד שלהם מושקע ברכושם, בקבוצת הכדורגל האדומה או הצהובה שלהם. הר הבית לא מעניין אותם. השמאל הישראלי, שכניעתו לערבים – אומנותו, מימי “ההבלגה” לפני שמונים ותשעים שנה ועד ימינו אנו – תבע שלא להרגיז את הערבים. לא לתקוע להם אצבע בעין. למה לצעוד עם דגלים בשער שכם?
יש אנשים חסרי רגש כבוד לאומי. נכים רגשית. כניעה לערבים לא משפילה אותם. ניצחון האויב לא מכעיס אותם. בואו, הרי לא מדובר בכדורגל. אי אפשר לבוא אליהם בטענות כשם שאי אפשר לבא בטענות אל מי שאיבד את חוש הטעם, ואינו חש בהבדל בין ארטיק לרגל קרושה. שניהם קרים. אבל חובה לבוא אליהם בטענות על העיוורון הפוליטי, המדיני, הלאומי, זו לא נכות, לא גזירת גורל. זו תבוסתנות המובילה להחלטות הרות אסון.
כי אחרי הכניעה בהר הבית באה הכניעה בשער שכם וזו הובילה לפרעות דמים של אלפי מחבלים ערבים בכל הארץ. הכניעה הנוספת לאיומי החמאס , והפחד מפני הפורעים בירושלים, השבוע, מובילים בהכרח להזזת “הקו האדום הערבי” אל כל ירושלים. הקשיבו היטב למה שאומר החמאס. הוא לא מדבר כבר על הר הבית או על שער שכם . “ירושלים היא קו אדום” אומרים מנהיגיו (המורתעים).
השבוע התווכחתי עם אחד מאותם נכים-רגשית. מה איכפת לי אם החמאס שמח? שאל. איפה טוב יותר עכשיו, בישראל או בעזה? זה מוכיח שניצחנו. אכן, טיעון מנצח למי שהיעד שלו בחיים הוא רמת החיים.
כשהאמריקאים ברחו מויאטנם בעור שיניהם המצב בארה”ב היה טוב לאין ערוך ממצבה של ויאטנם. ובכל זאת – הויאטקונג ניצח משום שארה”ב לא רצתה להמשיך להילחם . אבל מצבנו שונה. לנו אין לאן לברוח, לפחות לאלו בינינו שאינם רוצים לחזור לגלות. איננו יכולים להרשות לעצמנו להיכנע לאויבינו אפילו פעם אחת.
כתבות נוספות
