על המומחים
פרופ’ אריה אלדד
קראתי בענין רב את ספרו של ידידי ד”ר מיכה גודמן “מילכוד 67” . שלושה חלקים לספר : “אידיאולוגיות פוליטיות במשבר”, “טיעונים פוליטיים במשבר” והחלק השלישי, בו מנסה ד”ר גודמן להציע רעיונות המתמודדים עם המלכוד בו נתונה ישראל “מרחב שיח פרגמאטי”. הזדהיתי עם רוב הניתוחים והתובנות בשני הפרקים הראשונים, אבל איבדתי את ד”ר גודמן בפרק האחרון, המכיל גם המלצות. דומני שהוא גם איבד בפרק הזה את העוצמה והבהירות הלוגית שבשני חלקיו הראשונים של הספר.
אולי לכן קראתי בעניין רב גם את מאמר הביקורת רחב היריעה שכתב אהוד ברק על ספרו של גודמן (“הארץ” 12 מאי 2017). ברק נראה כמי שמתחיל לכתוב על הספר, ומנסה להתמודד עם הטיעונים שבו, אך במהרה גולש ( ואצל ברק אין לחשוד שלא היה זו כוונתו מראש) לעלון תעמולה רדוד למדי של מי שמציע עצמו שוב לתפקיד המנהיג הלאומי.
אבל מה שהטריד אותי יותר מניסיונו השקוף של ברק למצב עצמו מחדש כמנהיג שיש לו פתרון לבעיה הלאומית הבלתי פתורה שלנו – הייתה ההסתמכות שלו, החוזרת ונשנית, על “מומחים” שונים. דמוגרפים, אסטרטגיים, ביטחוניים. ואף הוא עצמו, כמובן מאליו, מתייצב בעמדת המומחה הגדול מכולם: איש צבא אמיץ ומהולל, רמטכ”ל, שר ביטחון, ראש ממשלה.
ברק כותב כי כל אלו המופקדים על ביטחוננו חייבים לתכנן על פי המציאות, והם מפתחים בדרך כלל השקפת עולם “שמאלנית”.. עובדה זו אמורה לדעתו להוכיח לנו שאלו הם פני המציאות.
ברק מסביר כי כאשר הטרור פועל מתוך אוכלוסיה אזרחית קל יותר להילחם בו “מבחוץ” מאחורי קוו גבול. הוא מקווה כנראה שאיננו זוכרים מה קרה בלבנון (אחרי שהוא נסוג משם באורח מביש ואסוני) וברצועת עזה (אחרי שהמומחה הביטחוני שרון נסוג ממנה בהתנתקות) : מאה אלף רקטות שבידי החיזבאללה מכסות את כל שטח המדינה. אלפי רקטות ומנהרות התקפיות מעזה עושות זאת מדרום. וכשניסינו להתערב צבאית במלחמת לבנון השנייה, ובעזה בששה מבצעים צבאיים נרחבים – שילמנו מחיר דמים כבד וספגנו ביקורת בינלאומית קשה ביותר. והוא ממשיך : “הערבוב האינטימי מקשה על השגת המודיעין ועל היכולת להגיב לפני שיש קורבנות”. כאילו שכח כי מערכת המודיעין שלנו התרסקה כשנסוגונו מעזה, וגלעד שליט הוחזק שם חמש שנים בלא שהיה לנו מושג היכן הוא. אז הרבה מומחים אמרו. והמומחים טעו.
ברק מומחה ומקווה שגם הציבור בישראל יסגוד למומחים. אינני מניח לרגע שברק שכח את מחדל המודיעין ערב מלחמת יום הכיפורים. הסבירו זאת בכך שהמומחים “היו שבויים בקונצפציה”. וכך גם בהתנתקות : במו אזני שמעתי את ראש אמ”נ מבטיח לחברי ועדת החוץ והביטחון ערב ההתנתקות כי מצבנו הביטחוני והמדיני ישתפר לאחר הנסיגה מעזה. זו הייתה כמובן רק “עמדה מקצועית”. האם לא יכול היה להעריך כי הרצועה תהפוך לבסיס טרור ענק, בית חרושת עצום לרקטות ולמנהרות התקפיות? או שתפיסת העולם שלו, התומכת מראש בנסיגה, גרמה לו לעוות את עמדותיו “המקצועיות”? אלוף (מיל) גרשון הכהן, מפקד האוגדה שפינה את גוש קטיף כתב ” בימים שלפני חורבן גוש קטיף היו אנשים במועצה לשלום וביטחון ( מומחי ביטחון שמאלנים. א”א) שצידדו במהלך ההתנתקות בשם “קיצור הקווים”. מקצועית אני יודע להסביר עד כמה אסטרטגיית קיצור הקווים היא אסטרטגיה,הדרושה על פי רוב דווקא לצד החלש. מי שיש בידיו כוח שואף במצב חיכוך ולחימה דווקא להרחיב את קווי המגע , על מנת לקיים בידיו יכולת טובה יותר לממש את כוחו, בנקודות ממשק רבות ככל האפשר” . כלומר : לא די במומחיות. צריך להיות גם חופשי מכל תפיסת עולם. בלי אג’נדה פוליטית. הבו לי אדם כזה ואסכים שהוא יכול להיות מומחה הערכה. אבל עמדותיו הפוליטיות של ברק גורמות לו לבכר את “המומחים” התובעים נסיגה משטחי יו”ש. ולדחות את “המומחים” המסתכלים במפת הארץ ויודעים מה שיודע כל מ”כ: מי ששולט בתא השטח הגבוה שולט בזירה. מי ששולט בהרי יהודה והשומרון יכול לשלוט בארץ ישראל. הייתכן שכל אלו פחות “מומחים” מהאחרים שאינם גורסים כמוהו? ברק גם מטיף כי בהעדר הסדר – נבצע גם ביו”ש נסיגה חד צדדית. הוא לא למד דבר מלבנון או מעזה. האם זהו דבר “המומחה לביטחון” או דברו של ראש ממשלה לשעבר. שנכשל באורח קטסטרופלי אבל רוצה שוב?
איני יודע מה גרם לי לקרוא לאחרונה את הספר “היד שקפאה” שיצא לאור ב2011. את הספר כתב אלוף (מיל.) אורי שגיא. מי שהיה ראש אמ”נ , ונבחר בשנת 1999 בידי ראש הממשלה אהוד ברק, להוביל את המו”מ עם סוריה. הספר, העוסק במגעים לשלום עם הסורים, נכתב אחרי שכבר החלה מלחמת האזרחים בסוריה ושגיא אף מתייחס אליה. שגיא משוכנע כי לולא נבהל ברק ברגע האחרון ולא עמד בדיבורו – היה מושג הסכם שלום עם סוריה, וצה”ל היה נסוג – לא עד הגבול הבינלאומי המוכר והמופיע במפות (קוו הגבול מ1923) אלא אפילו יותר מכך, על פי דרישתו של אסאד (האב) “לשכשך רגליים בכינרת” כלומר להחזיר את הסורים אל האזורים שהשתלטו עליהם במלחמת העצמאות ובזחילה אטית בשנים שלאחר מכן, מה שמכונה “קווי ה-4 ביוני 1967”. נניח לניתוחיו של שגיא היוצא מנקודת ההנחה שהוא גדול המומחים לסוריה החי בקרבנו כיום, ומעריך את היתרונות העצומים שהיו צומחים לישראל מחתימת הסכם שלום כזה ונסיגה לכינרת. מה שמדהים מכל הוא ששגיא אינו משנה את הערכותיו, וממשיך להביע בספרו תקווה לנסיגה ישראלית כזו גם לאור מה שמתרחש בסוריה לנגד עיניו ועינינו . שגיא, שהוא מומחה צבאי ואסטרטגי, נופל בשבי “הקונצפציה” שלו עצמו , ומשרטט תמונה הנראית כאילו נלקחה מספר מדע בדיוני גרוע. מה היה קורה לו היינו חותמים ונסוגים. אין הוא רואה את גייסות דאע”ש על קוו המים של הכינרת, אלא מציע כי מלחמת האזרחים בסוריה לא הייתה מתחוללת כלל…כאילו מלחמה זו לא הייתה חלק מ”האביב הערבי”, ממלחמות אזרחים בלוב, בתימן, בעיראק. כאילו אינו יודע שלמלחמת השבטים בסוריה, למלחמת הסונים בשיעים, לחדירת איראן – אין שום קשר לישראל. כל אלו היו יכולים להימנע, על פי “המומחה” שגיא, לו רק אפשרנו לאסאד לשכשך רגליו בכינרת. הוא גם מעריך שאם אסאד יסיים את מלחמת האזרחים בניצחון – תגבר תלותו ב…ארה”ב. המומחה האסטרטגי המתיימר לחזות את העתיד אינו צופה את כניסתה של רוסיה למערכה. אז בשביל מה צריך “מומחים”, ועוד כאלו השבויים בסבך ההזיות הפוליטיות שלהם ואונסים את המציאות על פי עוצמת תשוקתם לתת את הגולן לסורים, את יהודה ושומרון לפלשתינאים, ולך תדע מה עוד. אחרי הכול ולפני הכול, שגיא הוא “מומחה”. מאלו שאהוד ברק הסתמך עליהם ונעזר בהם כדי להוכיח את טענותיו.
לסיום ניזכר נא בדברים שאמר דוד בן גוריון על “המומחים” : הם מומחים למה שקרה, אולי גם למה שקורה, אך לעולם לא למה שיקרה.
כתבות נוספות
