עיין ערך שנאה
פרופ’ אריה אלדד
כששואלים חילונים, אנשי ימין או אנשי שמאל, למה הם שונאים חרדים – מתברר מיד כי איש אינו שונא אותם. “אני לא שונא אותם, חלילה” תהיה התגובה המיידית. והמהדרין יוסיפו את ה”סבא שלי היה רב” ( או בגרסת ליברמן : “אשתי ובתי בכלל דתיות”) או “יש לי המון חברים חרדים” , שהיא ההוכחה הניצחת שלא ייתכן שהם שונאים חרדים, או דתיים. או מישהו.
אלו כמובן גם הטענות הקלאסיות של האנטישמים המכחישים את שנאתם ליהודים, או מסרבים להכיר בה. ולמען האמת – גם שונאי ערבים יעלו תמיד הכחשה דומה : “אני לא שונא ערבים – רק את האויבים שלנו” “יש לי המון חברים ערבים” או בגרסת שמעון פ’ ז”ל – “אמא שלי היתה ערביה”.
רוב בני האדם שונאים משהו. אפילו אוהבים לשנוא. אבל רוב בני התרבות מנסים להתכחש לשנאותיהם, ואם הם מודעים לשנאה- הם מנסים להיאבק בה. בחברה בה אנו חיים – לא לגיטימי להצהיר על שנאה לקבוצת אנשים, לעם, לגזע, לבני אמונה דתית או השקפת עולם.
השונאים מנסים תמיד למצוא תירוץ או צידוק הגיוני לשנאתם. הצידוק יכול להיות גזעני- בגלוי, נתעב ושקרי (“הם מסריחים”, ” הם גנבים/רוצחים/אנסים” “הם חיים על חשבוננו”) או כזה שיש בו גרעין של אמת ורק ההכללה הופכת אותו ללא-לגיטימי. המתוחכמים יותר מבין השונאים, אלו המודעים לכך ששנאה כזאת היא לא-תקינה-פוליטית, ואלו המתביישים בה – יקפידו היטב על הניסוח. הם לא יגידו “הדתיים” או “החרדים” או “הערבים” או “הרוסים”. הם יקפידו להצניע את שנאתם ולתחום אותה בגדרי המותר : ” אלו המזדהים בגלוי עם אויבי ישראל” או ” שיעור העבריינים המורשעים שבהם כפול מחלקם היחסי באוכלוסיה” או ” “רובם המכריע אינו משרת בצבא” או “אינני מוכן לכבד את אורח חייו של מי שאינו מכבד את אורח חיי”.
לפעמים השנאה מקלקלת את השורה. ומאחורי נימוקים הגיוניים, מנוסחים בקפדנות-שלא-להכליל קופצת לפתע השנאה החשופה, העירומה, הפרימיטיבית , ומעידה יותר מכל על נושאיה. כך היה בפרשת פסילת ההופעה-בהפרדה של הזמר החרדי מוטי שטיינמץ בפארק העירוני בעפולה. והשנאה שנחשפה היא זו של העותרים מקרב שדולת הנשים, של השחקנים מתוך המערכת המשפטית , של אי-אילו פוליטיקאים ופוליטיקאיות, ושל התנועה ליהדות מתקדמת. ולא רק שנאה נחשפה – גם התנשאות פטרונית, צביעות וחוסר עקביות.
לכאורה – יש חוק. ואותו צריך לכבד. והחוק אוסר הפלייה על רקע מיני. והפרדה כפויה בהופעה אומנותית עשויה להיחשב “אפלייה על רקע מיני” . כי נניח שגבר מסוים נוהג לשבת רק בקצה הימני של השורה.זו מין מסורת במשפחתו. והוא מגיע לאולם בו מתקיימת הופעה ומוצא כי דווקא המחצית השמאלית של האולם הוקצתה לגברים. הרי זוהי הפלייה מובהקת על רקע מיני. פגיעה בזכויותיו ורגשותיו, או טמטום מוחלט.
וכי מה אומר החוק? “חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים” כולל הסתייגות, לפיה אין רואים הפליה “בקיומן של מסגרות נפרדות לגברים או לנשים, כאשר אי הפרדה תמנע מחלק מן הציבור את … הכניסה למקום הציבורי, או את מתן השירות במקום הציבורי, ובלבד שההפרדה היא מוצדקת, בהתחשב, בין השאר, באופיו של … השירות הציבורי או המקום הציבורי, במידת החיוניות שלו, בקיומה של חלופה סבירה לו, ובצורכי הציבור העלול להיפגע מן ההפרדה” . בדברי ההסבר לחוק כתבו המחוקקים “אפשר שההבחנה תהא נובעת מטעמים דתיים של קבוצה או משיקולי פרטיות, כגון קביעת שעות נפרדות לנשים ולגברים בבריכות שחיה או במועדוני כושר.”
הצדקנות המשפטית שפסלה את ההופעה בהפרדה בעפולה נשענת כמובן על ערך השוויון המגדרי : אשה זכאית לשבת איפה שהיא רוצה בהופעה המתקיימת בשטח ציבורי. ולכן, קופצים שונאי הדתיים הצבועים, גם אם היא לא ממש דורשת לשבת עם גברים – אנחנו יודעים טוב ממנה מה היא רוצה באמת, היא, ושאר בנות המגזר החשוך שלה. כי היא ודאי אשה מדוכאת המפחדת מבעלה, או מהקהילה, או מהרבנים. אבל לו רק אפשרנו לה – הייתה תולשת את כיסוי הראש שלה, ורוקדת בלבוש חווה על השולחנות בשטח המיועד לגברים, בהופעתו של זמר חרדי, באירוע המיועד לציבור החרדי. למה? כי ככה קובעים לוחמי המגדר, וארגוני הנשים, ו”היהדות המתקדמת” , אלו הנאורים והמוארים. ככה. בכוח. יכריחו את הנשים והגברים החרדים לנהוג שלא על פי אמונתם – או לוותר על האפשרות ללכת פעם אחת בקיץ, לפארק העירוני בעפולה, לשמוע קונצרט של זמר חרדי.
האיסור המוחלט על הפרדה מגדרית במקום ציבורי הוא איסור שלא קיים למעשה בשום מקום בעולם. גם לא אצלנו. הפרדה בשירותים ציבוריים היא הכלל בכל העולם, כמעט טאבו, לא החריג. וכן בספורט. אפילו בשחמט. למה? ככה. ובישראל יש חופים ציבוריים נפרדים, ורוב בתי הכנסת האורתודוכסיים ( גם כאלו הנהנים מתקציבי המדינה), ויש מחיצה ברחבת הכותל.
אבל שימו נא לב : כשמדובר בערבים אישרו נציגי היועמ”ש את הקצאות הכספים של המשרד לפיתוח הפריפריה הנגב והגליל לאירועים נפרדים לגברים ולנשים בפורדיס או בגיסר א-זרקה ( כפי שמצא וצייץ עמית סגל) , ובעצם – גם לגבי חרדים : בנוהל שפרסמה הרשות לפיתוח הגליל , יש הגדרה מפורשת כי באירועים המיועדים לציבור החרדי יאושר התקצוב רק להופעות בהפרדה. נוהל זה , כך מצא וצייץ עיתונאי “מקור ראשון” יאיר קראוס – אושר ע”י אנשי היועמ”ש בתיאום עם המשנה דינה זילבר.
הוא שאמרנו. לפעמים השנאה משחירה את העיניים ומערפלת את השכל הישר, ומונעת עקביות. פעם אסור לקיים הופעה בנפרד לחרדים, ופעם – רק בהפרדה כזו יזכו לתקצוב מהמדינה. פעם מותר לערבים ופעם אסור ליהודים.
ואז בא השופט יונתן אברהם מבית המשפט המחוזי בנצרת, ונענה לעתירת שדולת הנשים , וכיון שגם העירייה המבוהלת של עפולה (שנכוותה בעבר בפרשת כניסת ערבים לפארק) לא התנגדה – אסר השופט על קיום מופע בהפרדה לקהל החרדי. וגם איים לשלוח שוטרים אם מישהו יעיז להציב שלט עליו כתוב “נשים” או “גברים”.
רוב הציבור , גם החילוני, מבין ששום דבר חוץ משנאה לא הניעה את שדולת הנשים. כי ברור שאין למאבק המגדרי שלהם ולא כלום עם נושא עתירתן. גם להן ברור כי מופע בהפרדה מבטא בצורה מדוייקת את אמונתן ורצונן של החרדיות, ששדולת הנשים גזלה מהן בכפייה את מופע הקיץ היחיד שיכלו ליהנות ממנו. לא זכויות הנשים החרדיות עניינה את שדולת הנשים, אלא שנאת החרדים. הרי לא היה גם חילוני אחד בארץ, אפילו חילונית אחת בחצי הכדור המזרחי, שהשתוקקו לשמוע את מוטי שטיינמץ בפארק בעפולה, ונמנעו מכך בגלל ההפרדה. ולפיכך – לא להועיל באה שדולת הנשים, אלא להזיק.
ברור לרוב הציבור בישראל, כי מדובר בכפייה חילונית קיצונית הפוגעת בערך השוויון ולא מתקנת אותו. ולכן, בפעם הבאה שטהרני זכויות המגדר באים להלחם על העקרונות שלהם – כדאי שישימו לב שמא עצם המאבק – חושף את השנאה שראוי היה כי יתביישו בה.
(צילום -כאן 11)
כתבות נוספות
