עברית

בחדר אחד בארמון הצפוני, בתוך החום הנורא, השקוף, בתוך האבק רכן מישהו והעלה בכפו אחד עשר שברי חרס. ועליהם סימנים.
ואף ששנים הרבה חלפו מאז די היה בנשיפה רכה להסיר את האבק. ומשבר החרס זרחו האותיות : בן יאיר.
את נאומו האחרון של אלעזר בן יאיר מן הספר מלחמת היהודים ברומאים כתב יוסף בן מתתיהו רומית,אחרי שהפך יוספוס פלאויוס. והוא חזר לשפת אבותיו מאות שנים אחר כך. והיה שקוע בדמדומים שבין מציאות לדמיון. בערפל שבין היסטוריה לקורות העיתים, ובאו שש אותיות עבריות על חרס, שש אותיות מצטרפות לבן יאיר בן אלפיים שנה, והאירו את האמת העתיקה באור בהיר ומסנוור.

צפונה משם בעיר התמרים יש בית אחד. חדש ומכוער למראה. ובקומת המרתף שלו דלת ברזל. הטריחו את בעל הבית ויפתח לכם. והחום הרובץ על בקעת יריחו נעצר בפתח. כד מים מזומן ליד הדלת, והשומר יוליך אתכם עד למקום אחד בחדר , האור מהדלת בגבכם. והוא יתיז מעט מים על הרצפה וממנה יזנקו, מעתיקות לרגע את הנשימה, המלים “שלום על ישראל” בתוך הפסיפס, בכתב עברי רהוט. וכל בוגר שלום כתה אלף בישראל יכול גם היום לקרוא מה שכתבו אבותינו באבנים קטנות ובאורך רוח לפני אלף וארבע מאות שנים.

אין עוד עם בעולם שיכול לקרוא את אשר כתבו אבותיו לפני אלפי שנים. באותן אותיות ובאותן מלים שבהן הוא קורא היום עיתון, באותה שפה בה הוא מברך בוקר וערב ולילה. באותה שפה בה מרדימים תינוקות לשנת לילם , היא השפה אשר בה התפללו עליהם נשים עקרות לפני שנולדו, לפני שלושת אלפים שנה. זו השפה בה ציוה אלוהים לאבינו הקדמון אברהם “לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך” ובאותיות הללו כתב על לוחות אבנים “לא תרצח , לא תענה ברעך עד שקר” להיות צו מוסרי לעולם כולו. אותן אותיות, בל אחטא בשפתי אנו מטילים היום לתיבה שקורין קלפי, ובהן, כמו תחליף נייר לשברי חרסים שעליהם אותיות – קובעים גורלות. גורל עם. גורל ארץ.

כמו תל עתיק בארץ ישראל ועליו עיר על גבי עיר על גבי עיר – העברית. רבדים רבדים. זה על גבי זה, זה על חורבותיו ואפרו של זה, וכל אחד מתגבה על קודמו. על נדבכי היסוד של שפת האבות יוצאי ארם נהריים מונחים רבדי השפה של עם העבדים שנגאל ממצרים. ועל אבני גויל לא מסותת – שפתם של כובשי כנען בסערה מונחים, מלוטשים וזוהרים כאבני החושן פרקי תהלים לנצח, ששבעים שפה ולשון תרגמו אותם, מתרגום השבעים עד לשפות הבושמנים והאסקימוסים, נטלו אותם להיות הביבליה שלהם ולא יכלו להוציא אותם מידי פשוטו של מקרא האומר בשפת אבותי : “בנאות דשא ירביצני על מי מנוחות ינהלני”.

אלף משוררים בכל שפות העולם , מאה ריבוא אוהבים באלף אלפי רבבות של לילות אהבה – לא השכילו ליצור שיר אהבה מופלא משיר השירים אשר לשלמה “על משכבי בלילות ביקשתי את שאהבה נפשי ביקשתיו ולא מצאתיו” וכשהיא מוצאת אותו הוא יאמר לה ” עד שיפוח היום ונסו הצללים אלך לי אל הר המור אל גבעת הלבונה”. ועל גבי אלו – ארמונות העברית של החשמונאים שהרבה יוונית נטמע בה – ומעליהם סלעי המשקע של ים התלמוד וכל הארמית שחיבקה העברית לתוכה במעמקיו, ומי שמתנכר להם כנטע זר לעברית – לא יקבל הלכה שפסקה סנהדרין ולא ישיר חד גדיא דזבין אבא בתרי זוזי. ומי שלא ירצה במה שנתנה הרומית לתוך העברית לא ינעל סנדל ולא ישב על ספסל. מכל אוהביה ומשנאיה נטלה השפה, ועל חורבות בית שני פרחו תלמוד בבלי וירושלמי כי למדנו לשיר שירת ציון גם על אדמת נכר. ורש”י הוסיף משפת אשכנז ויהודה הלוי ואבן גבירול מזהב צריחי גרנדה המוסלמית שבקצה מערב. ומכל אלו , קיבלה העברית ונתנה , ושוב ושוב שבה לחיים בשירה ונבואה ופילוסופיה ומוסר וספרי סוד ויצירה, ושבה לחיים שוב בארץ ישראל כשפת חלוצים ופועלים וחורשים וספסרים וגנבים וחיילים ועולים חדשים משבעים שפה ולשון. ואפילו מדורות הענק של ספרי היהודים ברחובות גרמניה זרועי הבדולח לא יכלו לה. אותיותיה פורחות באש – והיא קמה מן האפר. במקום ששרפו את הספרים שלנו גם שרפו אותנו. אבל עם ושפה בני ארבעת אלפים שנה – גם באש לא מנצחים אותנו.

וכשאנו מתבוננים סביבנו ונחרדים: מה היה לה לעברית בימינו, בליל של ערבית ורוסית ואנגלית – אל נא באפכם. העברית תיקח מהם מה שתיקח, ותצא אל האלף החמישי שלה כשהיא גבוהה בעוד שנים או שלושה נדבכים. כשהיא גדולה ושלמה מסך כל חלקיה.

וכשנזמין צלצול השכמה, בחדר כמו כל חדרי המלון בעולם נזכור כי כך נכתב , לפני ת אלפי שנים : וישכם אברהם בבקר”. ואם בלילה נזכה, ונרחק מהעיר ואורותיה, והשמיים בהירים על ראשינו, נזכור כי כך נאמר, בשפה זו ממש : “ויוצא אותו החוצה ויאמר הבט נא השמימה וספור הכוכבים אם תוכל לספור אותם ויאמר לו כה יהיה זרעך”. הכוכבים הם אותם כוכבים. המלים של אז הן המלים שלנו היום. אותיות חיות המצטרפות למלים על שבר של חרס שקורין אוסטרקון או על דף נייר מלבני, נטול עץ, חוצות אלפי שנים כברק: בן יאיר.