סליחה, בריק.
פרופ’ אריה אלדד
באוגוסט 2018 הגיש מבקר צה”ל דאז, תא”ל (מיל’) אילן הררי את דו”ח הביקורת שערך באוגדת “המפץ”, היא אוגדה 319. הביקורת המיוחדת נערכה על פי הנחייתו של מי שהיה אז סגן הרמטכ”ל, והיום הרמטכ”ל אביב כוכבי. הדו”ח הוגש למפקדים האחראיים. ממצאיו היו חמורים מאד , והעידו על ליקויים מערכתיים נרחבים, ולא רק באוגדה המבוקרת ובאגד התחזוקה שלה. לאור, או נכון יותר – לחושך הממצאים מסר דובר צה”ל כי “הוקם צוות בחינה מטכל”י שבחן את מבנה ואפקטיביות הימ”חים במטרה להעלות את רמת הכשירות”. עוד ציין דובר צה”ל בעקבות פרסום הדו”ח כי ” צהל ככלל ואוגדה 319 בפרט מצויים בכשירות גבוהה למלחמה”.
אז הכל בסדר, לא?
לא. כמעט הכל לא בסדר.
ממצאי דו”ח מבקר צה”ל הם מזעזעים. לא פחות. אוגדה 319 היא אוגדת חוד. זו אוגדת מילואים המיועדת להיכנס למלחמה מיד אחרי האוגדות הסדירות של צה”ל. כבר לפני עשורים אחדים הגיעו בצה”ל למסקנה שהתקציבים העומדים לרשותו אינם מאפשרים לשמור רמת כשירות גבוהה מאד לכל כוחות צה”ל במילואים, והחליטו להעניק עדיפות למספר עוצבות עילית, שיישאו בעיקר הנטל בקרב היבשה במלחמה הבאה. ואם מצבה של אוגדה כמו 319 הוא רע – המצב ביחידות אחרות דומה או גרוע יותר. 52% מכלי הרכב אינם כשירים באוגדה 319. כמחצית הטנקים של האוגדה הצפונית מושאלים ליחידות הדרכה והכשרה בדרום הנגב ונשחקים שם. מאות משאיות, נגמש”י פינוי רפואי מיכליות דלק ומשאיות מנוף חסרים או לא כשירים. ואלו הנמצאים – חלקם אינם מטופלים כי הם מאוחסנים בסככות בנויות אסבסט המזיק לבריאות ואסור לעבוד בהן. מחצית הנגדים, אותם אנשי קבע ותיקים שהם אמוד השדרה של התחזוקה בימח”ים – חסרים.
נתונים כאלו מזעזעים. ומזעזעת לא פחות היא העובדה כי אחרי מאבק משפטי של למעלה משנה התירה השופטת רחל לביא- ברקאי לפרסם אותם. מישהו הדליף את הדו”ח החמור הזה לידיעת עיתונאי באתר YNET. הצנזורה הצבאית ניסתה, ובצדק מבחינתה, למנוע את הפרסום הזה, שעשרות מרגלי אויב היו זוכים בהעלאה בדרגה אם היו מצליחים לגנוב אותו ולהביאו לשולחיהם. אני שייך לדור שהתחנך על המושג “סוד צבאי”. משהו שלא מגלים אותו גם לקציני צה”ל אם תפקידם אינו מחייב אותם לדעת. ודאי שאין מפרסמים בתקשורת הפתוחה סודות צבאיים מסוג זה החושפים את צה”ל בחולשתו, באי- מוכנותו למלחמה.
ואף על פי כן – פרסום הדו”ח חשוב ביותר. חיוני ממש. כי בחסות “הסוד הצבאי” הזה מתחת לשכבות הטיח העבות שטייחו על ממצאים וליקויים אינספור – הגיע צה”ל לכשל האדיר של ערב מלחמת יום הכיפורים. יחידות עילית של צה”ל נכנסו למלחמת לבנון השניה כשהן סובלות ממחסור בנשק, תחמושת, אספקה ואימונים. בעקבות מלחמת יום הכיפורים התפרסם דו”ח אגרנט. בעקבות מלחמת לבנון השניה התפרסם דו”ח וינוגרד. וישאל השואל, בצדק, למה לפרסם את המחדלים אחרי הכישלונות אם אפשר להקדים רפואה למכה ולפרסמם בעוד מועד. כשעוד אפשר לתקן, לפני שחיילים רבים ישלמו בחייהם על המחדלים הללו.
לצה”ל יש מסורת ארוכת שנים וממאירה לא לגלות את האמת על מצבו. תמיד אפשר להסתתר מאחורי סיבות אמיתיות ותירוצים משוכללים. ודאי נכון לא לגלות לאויב “סודות צבאיים” הנוגעים בכשירות ומוכנות היחידות. ודאי רצוי שלא “להדאיג סתם” את אזרחי המדינה, האבות והאמהות של החיילים הנשלחים לקרב בציוד חסר או פגום, את הרעיות הנותרות בעורף עם הילדים. המורל הלאומי חשוב מאד, ואזרחי ישראל חייבים להיות בטוחים שצה”ל יכול בכל עת להגן עליהם מפני כל איום. ותמיד-תמיד חסר כסף. והתקציבים במשורה. וצריך לאזן בין הצרכים השונים. והשמיכה קצרה. ולכן, אם נחשפים ממצאים חמורים על מצבן של יחידות צה”ל, ימהר דובר צה”ל לפרסם תגובה שמאז הביקורת כבר תוקנו רוב הליקויים, והחוסרים כבר הושלמו ברובם, והיחידה המבוקרת , כמו צה”ל כולו, מוכנים למלחמה. נסו להיזכר באיזה שהוא ליקוי שנחשף בצה”ל בעשורים האחרונים שתגובת דוברי צה”ל לגביו היתה שונה. תמיד מוקם צוות לבחינה, הארוע מתוחקר, מסקנות מוסקות, הליקויים מתוקנים. אז איך זה שמיד בביקורת הבאה, ביחידה אחרת או ממש בזו המבוקרת – שבים ומתגלים הליקויים?
כי שוב ושוב אנו נתקלים בתרבות של חיפוי וטיוח. כך כאשר נבדק מצב הצמיגים של אמבולנסים בימ”ח נידח, וכך כשמדובר בכשל מבצעי של מלחמה או מבצע רב היקף.
כל אדם שאובחן אצלו גידול ממאיר עובר שלב של הכחשה. בינואר 2018 פרסם מי שהיה אז נציב תלונות החיילים האלוף יצחק בריק, את הדו”ח האחרון שלו. דו”ח חמור מאין כמותו על מצבו של צה”ל. הוא חרג ממנהגו ולא סקר רק את תלונות החיילים על מפקדיהם, אלא פרס בפני מפקדי הצבא וקברניטי המדינה בדו”ח סודי את מצבו האמיתי של צה”ל כפי שנגלה לעיניו במאות ביקוריו ביחידות צה”ל השונות. כצפוי – צה”ל התכחש לממצאים. כשזכה בריק להתעלמות – התראיין בתקשורת. אמר שצה”ל אינו מוכן למלחמה. הביא את הדו”ח גם בפני ועדת החוץ והביטחון של הכנסת.אבל צה”ל דחה את הממצאים. מפקדי צה”ל שהתראיינו טענו שהדו”ח מסלף את המצב הקיים. שהם בדקו ומצאו שהרוב בסדר ומה שלא בסדר כבר תוקן. חלקם גם לא היססו להטיל רפש באלוף בריק. הוא זקן. לא מעודכן, חרג מסמכותו, רמזו שהוא כבר לא כל כך. גם ועדת החוץ והביטחון של הכנסת שאמורה לפקח על צה”ל – גם אם בדקה את הממצאים וראתה כי הם נכונים – השתתפה במסע ההרגעה הלאומי שהשורה התחתונה שלה היתה שהכל בסדר. או כמעט בסדר גמור, ומה שלא בסדר תיכף יתוקן.
כל מי שניסה להרוג את השליח, שהשמיץ את בריק ורמז לאי-כשירותו עשה מעשה נבלה. לא רק ברמה האישית כלפי מי שחווה על עורו ובשרו את מחדל יום הכיפורים, שזכה בה לעיטור העוז בהיותו מפקד פלוגת טנקים בחזית התעלה. מעשה הנבלה אינו רק אישית כלפי בריק. הוא פשע נגד עם ישראל ומדינת ישראל. כי בריק אמר אמת לאמיתה. ולא נבהל מפני ניסיונות ההשתקה וההכחשה. הוא ידע והכיר יפה את מנגנוני הטיוח הצה”ליים. גם את כל התירוצים להצדקת השקר והטיוח. בלחץ דעת הקהל כתב הרמטכ”ל דאז אייזנקוט מכתב חריג לקבינט ולועדת החוץ והביטחון של הכנסת ובו התחייב, מילה שלו מול המילה של בריק, שכל אגפי צה”ל מוכנים היטב למלחמה הבאה. אלופים בדימוס נקראו לדגל , בדקו ומצאו שהכל בסדר, ומה שלא בסדר כבר בתהליך תיקון ותיכף יהיה בסדר. ורמזו שבריק קצת מוזר, ובטח מגזים.
הדו”ח שהתפרסם השבוע על אודות אוגדת “המפץ” מחייב את כל מכפישיו של האלוף יצחק בריק לקום ולבקש ממנו סליחה פומבית . להכות על חטא. כל מי שידע שהמצב רע אבל העדיף לשקר לעם ישראל כדי שחלילה לא יתערער ביטחונו. כל מי שהעדיף לטייח ולשקר כדי להציג את עצמו ואת היחידות שבתחום אחריותו במונחים של “כשירות ומוכנות” – מתוך תקווה נואלת שלא יקרה כלום במשמרת שלו , ולאחריה יוכל תמיד להאשים את הבאים אחריו . כל אלו, רמטכ”לים ואלופים, מפקדי זרועות ואוגדות , שהיו שותפים לשקר המוסכם -חייבים להיחשף היום פומבית. ומוטב שזה יקרה היום ולא אחרי המלחמה הבאה.
כתבות נוספות
