סימניו של משיח שקר.
פרופ’ אריה אלדד
ההיסטוריה של הציפיה למשיח שיבוא ויגאל את עם ישראל מגלויותיו וצרותיו ארוכה, וספוגת דם ודמע.
מאז חורבן בית ראשון וגלות בבל, דרך השעבוד למלכות רומי והחורבן השני, והמרידות , וחורבן הקהילות בארץ ישראל והגלות – ועד לימי שיבת ציון בימינו מופיעים מפעם לפעם מנהיגים ענקי רוח או משוגעים ומבשרים לנו כי באו לגאול את ישראל. הם מופיעים ככוכבי שביט גדולים ומזהירים בשמיים שחורים, וכבים עד מהרה. וכגודל התקוות שתלו בהם – עומק האכזבות והייאוש. בר כוכבא, ודוד אלרואי וראובני שר היהודים ושלמה מולכו ושבתי צבי ויעקב פרנק. ורבים רבים אחרים.
גדולי ישראל התחבטו בשאלה הקשה מכל : כיצד נדע שאדם המכריז על עצמו שבא לגאול את ישראל – הוא אכן המשיח, ולא חלילה, עוד משיח שקר? הרציונליסט הגדול בין הוגי הדעות שלנו, הרמב”ם, הדגיש בכתביו כי אין לצפות מהמשיח שיחולל ניסים שלא כדרך הטבע. הוא עתיד לנהוג כמלך בשר ודם: יעמוד ויחזיר מלכות בית דוד לתוקפה, ויבנה את בית המקדש, ויקבץ את כל נדחי ישראל, ויילחם את מלחמות ישראל וינצח, ויחזיר את קיום כל מצוות התורה. המשיח על פי הרמב”ם לא ירד במרכבת אש מהשמיים ויחולל ניסים. הופעתו והשפעתו היא הדרגתית. בשלבים הראשונים יהיו בו רק סימנים ראשונים למשיחיותו, והצלחה חלקית בתפקידיו, ואז הוא נחשב רק “בחזקת משיח”. הזיהוי עדיין אינו ודאי, ואפשר שיתברר כטעות, כפי שהיה כאשר ר’ עקיבא הכריז כי בר כוכבא הוא המלך המשיח. בר כוכבא זכה תחילה לניצחונות, אבל תבוסתו היתה נוראה. ולפיכך קבע הרמב”ם כי רק כשהמשיח יצליח במילוי משימותיו יתברר סופית כי הוא “משיח ודאי”.
ולכן, גם בימינו אלו ממש , כשמופיע משיח חדש הוא מבקש מיד להציג קבלות על “הצלחות חלקיות” ומבטיח כי אם רק נבחר בו – הוא יספק את הסחורה כולה : יביא את הגאולה, השלום, והביטחון, סגירת הפערים, גאוה לאומית, חינוך ובריאות וביטחון , ביטחון אישי, תחבורה ציבורית, דיור בר השגה,שוויון ,דמוקרטיה, שלטון החוק וניקיון כפיים.
וכיון שישראל היא מדינה קטנה ומוקפת אויבים, וגם מבית לא חסרים לנו – ענייני הביטחון ניצבים גבוה בסולם העדיפויות של הבוחר הישראלי. ולכן – משחר ימיה של המדינה זכתה צמרת צה”ל ל”מסלול ירוק” בפוליטיקה שלנו. בכל “ועדה מסדרת” זכו לשטיח אדום. ובכל פריימריז זכו לתמיכה רחבה. עשרה ( מעשרים ואחד) מהרמטכ”לים שלנו ניסו להשתלב בחיים הפוליטיים. גם כעשרים וחמישה אלופים ותא”לים עשו כך. שלושה מהם היו גם ראשי ממשלה בישראל ( רבין ברק ושרון) והם סללו דרכם לפסגה גם בזכות הילת ההישגים הצבאיים שאפפה אותם. ולכן – דרך הטבע היא שקצינים בכירים בדימוס , בבואם להציע עצמם בפני הבוחרים הם פורסים בפנינו את התפקידים שמילאו בצה”ל, מעשיהם וגבורותיהם, דרגותיהם והישגיהם. זה היה רמטכ”ל הניצחון בששת הימים, וזה היה החייל המעוטר ביותר בצה”ל, זה צלח את התעלה וההוא צנח במיתלה. זה שחרר את ירושלים והר הבית היה בידיו, חברו הושיע אותנו בעמק הבכא וההוא הפך סמל לאומי שתום עין.
וזה, החדש, השתקן, שכוכבו זרח ממש לאחרונה בשמי הפוליטיקה שלנו – הרג 1364 מחבלים. וגם את “רמטכ”ל ” החמאס ג’עברי.
אני חייב גילוי נאות : אני תומך בכל לב בחיסול מחבלים ערבים. ובכל זאת חשתי אי נוחות מסוימת כשצפיתי השבוע בסרטון הבחירות של בני גנץ. ראיתי את המונה רץ עד שעצר ב1364. זה מספר המחבלים שצה”ל הרג בשנות כהונתו של בני גנץ כרמטכ”ל. רק במבצע “צוק איתן” נהרגו למעלה מאלפיים ערבים בעזה, כמחציתם מחבלים. אבל המבצע נמשך למעלה מחמישים ימים קשים. 68 חיילי צה”ל נפלו בו. וגם ששה אזרחים.
מידי יום אנו שומעים הבטחות כי גם גבי אשכנזי עומד לזנק אל הבריכה הפוליטית . אינני יודע אם זה גם יקרה, אבל כדי לחסוך זמן – אספתי מראש את הנתונים, לנוחותו. במשמרת שלו , במבצע “עופרת יצוקה”, נהרגו 1160 ערבים (ו”רק” עשרה חיילי צה”ל ו-3 אזרחים.) לעומת זאת הרמטכ”ל ה-11 שלנו, רפאל איתן ע”ה, השאיר אבק לשניהם. 18,000 סורים, מחבלים ואזרחים לבנונים נהרגו במלחמת לבנון הראשונה. המחיר היה איום : 684 חיילי צה”ל נפלו במלחמה. לעומתם יעלון כרמטכ”ל אולי הרג פחות ערבים אבל לזכותו נרשמו הסיכולים הממוקדים של סאלח שחאדה, איברהים מקאדמה, ועוד כמה רוצחים בכירים, וגולת הכותרת – שייח אחמד יאסין.
מה זה אומר על גנץ? שהוא היה רמטכ”ל פחות טוב מרפול אבל קטלני יותר מאשכנזי? שבסולם הכשירות לתפקיד ראש ממשלה, עליו הוא מתמודד לכאורה – הוא פחות מרבין אבל יותר מאהוד ברק? גנץ משתבח גם בגלי ההריסות שהשאיר בעזה. רובע הדאחיה בבירות נראה אפילו רע יותר אחרי מלחמת לבנון השנייה אבל דן חלוץ לא נחשב להצלחה גדולה כרמטכ”ל, וניסיונו הקצרצר בפוליטיקה היה עגום אף יותר. ובאשר לחיסולו המבורך של ג’עברי – ראוי כי גנץ יזכור שבוגי יעלון לא רואה אותו ממטר אם באים לספור רוצחים חשובים שחוסלו במשמרת שלו. ואולי כמה מהם ממש במו ידיו . אז אחרי שאמרנו כל זאת – אינני יודע אם גנץ יכול להיות ראש ממשלה טוב. או שר תחבורה מוצלח.
זה כבר נכתב אלף פעם : הגנרלים שלנו ( גם הח”מ) הם ברובם פוליטיקאים כושלים. רוב הרמטכ”לים והאלופים שהפציעו בשמי הפוליטיקה שלנו כהבטחות גדולות סיימו את הקריירה הפוליטית שלהם כחברי כנסת בשורות האחרונות או כשרי תחבורה , שיכון ובינוי, קליטה או משטרה. רמטכ”ל אחד זכה אפילו להיות שר הבריאות. היו בהם שהיו גם שרי חוץ, או ביטחון, או גם וגם. אבל איש מהם לא הציג במהלך ההתמודדות את מספר החריצים בגרזן המלחמה שלו. או את מספר הקרקפות בחגורתו.
ברור מה מנסה גנץ לעשות. לימנים הוא משדר שהוא זולל מחבלים ערבים לארוחת בקר. לשמאלנים – שהוא שוחר שלום. כי זה היה הסרטון הרביעי בסדרה : על רקע תמונות בגין עם סאדאת, רבין עם חוסיין ונתניהו עם ערפאת ( ותודה לגנץ על התזכורת החשובה הזאת לפרק המביש בקורות חייו של נתניהו) עלו הכתוביות : “זה לא בושה שתהיה כמיהה לשלום , זה לא בושה שתהיה חתירה לשלום אני לא מוכן שיחיה כאן דור שלם ללא תקוה שיכול להיות אחרת”.
רשימות החיסול שהציג גנץ היו הקבלות וההוכחות למה שעשה. אי אפשר להתווכח עם עובדות. אבל מרגע שהחל להבטיח להמשיך “לחתור לשלום” וש”יכול להיות אחרת” – הוא מראה סימנים מובהקים של משיח שקר . כי כאמור, לפחות על פי הרמב”ם : המשיח לא אמור לחולל ניסים מחוץ לגדר הטבע. מי שמאמין שיהיה שלום עם הערבים מוזמן להצביע עבור כל אחד ממשיחי השקר המבטיחים לנו זאת שוב ושוב. אלו מהם המוכנים לתת לערבים גם את ליבה של ארץ ישראל שלנו, תמורת השלום שלהם – עלולים לגרום לכך כי גם הרמטכ”לים הבאים יוכלו להתגאות במספר הערבים שהרגו (ויצניעו את המחיר בשורותינו) כשיגיע תורם לרוץ לפוליטיקה, להיות המשיח הבא אחרי שהנוכחיים יכזיבו.
כתבות נוספות
