נתניהו מחלק את ירושלים
פרופ’ אריה אלדד
בחסות ההדלפות מחקירות נתניהו , ובשבוע שאי אפשר היה לשמוע בו דבר חוץ מצרחות “פסי-כו-לו-גית אם-איי. בי-איי”, כמעט בחשאי ובשקט בשקט, נקבעו השבוע עובדות מדיניות חמורות מאד בירושלים.
צה”ל נערך מחדש ביהודה ובשומרון. חטיבת בנימין תקבל אחריות על כל “עוטף ירושלים”, כולל השכונות שמדרום לעיר, עיזריה ואבו דיס, שהיו בעבר באחריות חטיבת בית לחם, היא חטיבת עציון. כדי לאפשר לחטיבת בנימין לעמוד במטלות הכבדות והנרחבות הללו יוזז דרומה ומזרחה גבול הגזרות בין חטיבת אפריים ובנימין. עד כאן מהלך שיש בו הגיון בטחוני רב. אין טעם לחלק את האחריות על גזרת “עוטף ירושלים” בין שתי חטיבות מרחביות. חלוקה כזאת מזמינה תמיד סדקים ודליפות ב”תפר”.
אלא שבהודעה היבשה והארגונית-לכאורה הזאת מסתתר תוכן פוליטי ומדיני חמור ביותר. צה”ל יקבל גם אחריות על השכונות הערביות הנמצאות בתחום המוניציפלי של ירושלים – אך הוצאו מחוץ לגדר ההפרדה. המהלך לחלוקת העיר שהחל בימי אריאל שרון, לפני 13 שנה, התקדם השבוע עוד צעד גדול מהפיכתו מצעד ביטחוני לצעד מדיני.
אריאל שרון היה ראש המתנגדים להקמת גדר ההפרדה. אני זוכר אותו בדיוני ועדת החוץ והביטחון לועג לכל אלו שתבעו גדר, וחיים רמון בראשם. “שום גדר אינה יכולה לבלום טרור” הוא הסביר להם. וצדק. כשנכנע לבסוף והחל בהקמת הגדר לא היה זה משום ששינה את דעתו בענין חוסר הערך הביטחוני של גדר. גם הרמטכ”ל דאז, יעלון, התנגד להקמת הגדר. הוא אמר שאם יתנו לצה”ל את הכסף שאמור להיות מושקע בגדר הוא ידע לייצר ביטחון רב יותר בלעדיה. שרון החל להקים את הגדר רק מהרגע שהחליט שהוא מוכן להקים מדינה פלשתינאית ביהודה ובשומרון. הגדר לא הייתה עבורו גדר ביטחונית, אלא נועדה לשרטט את קוו הגבול המדיני שיפריד בין מדינת ישראל למדינת פלשתין.
האינתיפאדה השנייה הוכרעה הרבה לפני שאפילו מחצית הגדר הוקמה. ירידה תלולה נרשמה בפיגועים כתוצאה מפעילות צה”ל והשב”כ בכל הערים והכפרים ביו”ש. אזרחי ישראל, שנאנחו אנחת רווחה כשדוכא גל הרצח והטרור, תלו את ההקלה בגדר. הבל הבלים. גל הטרור חלף משני צידי הגדר. לו הגדר הייתה מה שעצר את הרוצחים מלזרוע מוות ברחובותינו – היה הטרור ממשיך להשתולל בתחומי יו”ש. אבל קברניטי השמאל, שהאמינו אז ב”שתי מדינות לשני עמים” ראו , בצדק, בהקמת הגדר צעד חשוב בדרך להגשמת התכנית האובדנית שלהם, ולכן שטפו את מוחות הציבור הישראלי בטיעונים שהסבירו כי הטרור חלף רק הודות לגדר.
ממשלת שרון עסקה גם בתוואי הגדר בירושלים. אבל במקום להקים גדר על הגבול המוניציפלי של העיר, המפריד בינה ובין שטחי יו”ש, רצה שרון להיפטר “על הדרך” גם מכמה רבבות ערבים ולכן ניתק באמצעות הגדר שכונות ערביות גדולות, כמו שועפאת וכפר עקב. הגדר הזו הוקמה לפני כשלוש עשרה שנים. השכונות הללו נותרו בתחומי מדינת ישראל באופן פורמאלי, אך למעשה הפכו שטח הפקר. איזור דמדומים ללא שלטון וללא בעל בית. משטרת ירושלים לא נכנסה לשכונות אלו. העירייה לא הייתה מסוגלת לספק שירותים בסיסיים בשכונות אלו. צה”ל לא נכנס אליהן כשם שלא נכנס לרחביה או לגבעת רם. המשטרה הפלשתינאית לא יכלה להיכנס אליהן ( בגלוי לפחות, כי בסתר, בלא מדים שלטו מנגנוני הביטחון שלהם בשטח ההפקר הזה. כשהייתי חבר כנסת יצאתי פעם לסיור בשכונות אלו. שמשת מכוניתי כמעט נופצה בידי כמה אנשי מנגנוני הביטחון הפלשתינאים ברחוב ראשי בירושלים, בצהרי היום, כשזיהו שאנו יהודים. הדבר התרחש בכפר עקב, לנגד עיניהם של שוטרי משטרת ישראל במחסום קלנדיה, שהתבוננו ולא עשו דבר). השטח הפך לג’ונגל של פשע, סמים, ארגוני טרור, בניה בלתי חוקית השתוללה בשכונות. מאות בתים של עשר קומות ויותר הוקמו בלא כל תשתיות, כדי לאכסן רבבות שב”חים מיו”ש שזרמו אל תוך שכונות ירושלים שהופקרו. יש 150,000 ערבים שם היום. מחציתם נושאי תעודת זהות כחולה. וכמה אלפים מהם – אזרחים ישראלים לכל דבר.
שרון חילק את ירושלים בפועל. אולי עשה זאת כדי להיפטר מכמה רבבות ערבים. כדי להקל על העומס הדמוגרפי בירושלים ולהיפטר מכאב הראש הזה. בפועל השיג תוצאה הפוכה. רבבות ערבים נוספים זרמו לשטח שהפקיר. שוב הוכח כי כריתת ראש אינה טיפול טוב לכאב ראש. אולמרט אחריו היה מוכן ממילא לתת לאבו מאזן מחצית ירושלים ולפיכך לא נקף אצבע לטפל בבעיית השכונות שמחוץ לגדר. אבל נתניהו, מי שנשבע אלף פעם בשם שלמות ירושלים, גם הוא לא עשה דבר לתיקון הנזק הנורא שנגרם לעיר. והשבוע עשה צעד נוסף להפיכת “הגדר הביטחונית” ל”גדר מדינית”. כי הכפפת 150,000 תושבים, מחציתם נושאי תעודת זהות כחולה, בשטח ריבוני של המדינה, לשלטון צבאי – משמעותו החוקית היא הפעלת צבא בתחומי המדינה לאכיפת חוק על אזרחים ( מצב בלתי נסבל בדמוקרטיה) או הוצאת השטח מריבונות המדינה. שני הדברים מסוכנים ביותר.
בחודשים האחרונים התפרסמה תוכניתו של השר אלקין להפרדת חלק מהשכונות הערביות שבמזרח ירושלים מהעירייה ואיגודן במסגרת רשות מקומית אחרת, מועצה אזורית למשל, שתהיה חלק ממדינת ישראל הריבונית אך נפרדת מעירית ירושלים. התוכנית הזאת נועדה למנוע צמצום הרוב היהודי בעיר. אבל הכנסת חטיבת בנימין של צה”ל לתחומיה הריבוניים של העיר הופכת את השכונות הללו באופן מעשי לחלק מיהודה והשומרון, כלומר שטח של ארץ ישראל שאינו נכלל בתחומיה הריבוניים של המדינה. הרי ברור כי לצה”ל אין אמצעים טובים יותר לשלוט באוכלוסיה אזרחית מאשר למשטרת ישראל. אם השכונות הללו הפכו חממת פשע טרור ואנרכיה – צריך להכניס לשטח אלף שוטרי מג”ב במקום אלף חיילים. לאכוף חוק וסדר, להילחם בפשיעה ובטרור, לסלק מתחומי העיר רבבות שב”חים מחברון ושכם שהתיישבו בשכונות אלו. לאפשר לעירית ירושלים לספק חינוך ובריאות ומים ותברואה אך גם לאכוף חוקי תכנון, בניה, ארנונה. הטלת האחריות על כל אלו על צה”ל איננה צעד ביטחוני. זהו צעד מדיני שמשמעותו חלוקת ירושלים. הממשלה “הכי ימנית” אינה בונה בירושלים. אינה בונה ביהודה ובשומרון, ואינה מחילה את הריבונות ביו”ש. נתניהו מנסה להפחיד את כל מחנה הימין שאם הוא ייפול – יעלה השמאל לשלטון. אבל מה עוד כבר יכול לעולל לנו השמאל? לחלק את ירושלים?
כתבות נוספות
