נצח הגלות.
פרופ’ אריה אלדד
המלחמה באוקראינה קלעה יהודים רבים למצוקה. רבים עזבו את בתיהם וחיפשו מקלט בטוח. מדינת ישראל שראתה את הנולד קראה לישראלים לשוב ארצה בעוד מועד, אך רק מעטים נענו. השאר מחפשים עכשיו נתיבי מילוט. ישראל שיגרה דיפלומטים לסייע במעברי הגבול והכריזה ששעריה פתוחים תמיד לכל יהודי שירצה לעלות, גם לאלו שיבקשו כאן רק מקלט לילה . רק מעטים מגיעים. מצוקת יהודי אוקראינה עוררה מיד ארגונים רבים , בארץ וברחבי העולם היהודי, להתגייס ולסייע בתרומות כסף מזון וציוד. היו אפילו כמה יוצאי יחידות קרביות בצה”ל שיצאו לאוקראינה והתנדבו להילחם בשורות צבאה.
ואני הקשבתי לחדשות ברדיו, צפיתי במהדורות בטלוויזיה, קראתי באתרים, ומפת הגולה נגולה לנגד עיני. מפת אלף שנות הגלות במזרח אירופה.
קייב והפלך שלה – מוצאם של אחד העם גולדה מאיר ולוי אשכול. קייב של באבי-יאר, שם בגיא נטבחו ונקברו רבבות יהודים, וכל ימי שלטון ברית המועצות לא הוצב להם אפילו ציון זיכרון , רק הפואמה של יבטושנקו “על באבי יאר אין יד ואין מצבת”. רק לאחר נפילת ברית המועצות הוקמה האנדרטה שהשבוע נפגעה בהפצצה רוסית. הנה חזרנו לבאבי-יאר. וזי’טומיר, העיר והפלך, שם בכפר ראדי נולד ביאליק, ומזיבוז’ של הבעל שם טוב, ומזריטש, מקום מושבו של “המגיד” דוב בער יורשו של הבעש”ט, ובבית העלמין בצ’רנוביץ קבור ר’ ישראל מרוז’ין, מגדולי החסידות, שנהג גינוני מלכות, והלך בנעלי לכה – בלי סוליות, כדי שיחוש את השלג, ויזכור כי הוא בגלות. ומיקולאייב, מקום הולדתו של הרבי מלובאביץ’ האדמו”ר האחרון של חב”ד, וברדיטשוב, עירו של ר’ לוי יצחק. מיד נשוב אליו.
וגם אודסה של ז’בוטינסקי, והכפר הקטן וורונקוב, שם נולד שלום עליכם. והעמיד לו מצבת נצח בדמות הכפר הדמיוני כתריאליבקה, וסיפורי טוביה החולב מאנטבקה, אבא שלי היה קורא באזני את שלום עליכם, כפי שעשה אביו שלו , והיינו מתגלגלים מצחוק. ומפת יהדות מזרח אירופה נחרטה בלבי דרך סיפוריו. והנה לפני שנים אחדות הקים הרב משה אסמן אנטבקה חדשה, לטובת פליטים יהודים שברחו ממזרח אוקראינה. והשבוע נמלטו רבים מהם ממקלט אנטבקה למקלט אחר. בפולין? במולדובה? מה זה חשוב? יש לי חבר שעלה ארצה לפני כעשרים שנה , אבל מקצת מבני משפחת אשתו נותרו שם בכפר קטן. כבר שבועות ארוכים הוא מפציר בהם לעלות ארצה. ואף שהמלחמה מתקרבת אליהם הם נשארים “כי יש להם שלוש פרות”. ולפתע הבנתי שוב איך נשארו כל כך הרבה יהודים באירופה עד שכבר אי אפשר היה לברוח.
כשיהודים בצרה – מיד מתגייסים יהודים לעזרה. וכדי לסייע יש צורך בכסף. השבוע נחתה בצלצול קל בתיבת האימייל שלי בקשת תרומה ססגונית, עם תמונות יהודים סובלים, וקריאה לתרום לטובתם: “ישראל ערבים זה לזה! כל יום ויום, כל שעה ורגע, הכל כרוך בהוצאות מכאן ומכאן, והיוקר מאמיר בשעה שהארטילריה בפעולה… אלו הם שעותיה הקשות של הקהילה, שעליה ליטול בידה מקל נדודים ולהיטלטל ממקום למקום, גולה אחר גולה. ההוצאות הכספיות גדולות מאד”.
הדברים כוונו לפתוח את הלב ואת הארנק. אבל לי הם היו כסכין בלב.
האם נטרפה דעתכם מצער וייסורים? או שמא – נולדתם חסרי דעת?
מי, בשם שמיים, מכריח אתכם לנדוד “מגולה לגולה”? וגם אם אתם מן החרדים המצפים לגאולה רק בידי המשיח, איפה כתוב שאסור לחכות לו בארץ ישראל?
במרכז אוקראינה ניצבת העיר חמלניצקי, ובה רבע מיליון תושבים, והיא בירת פלך חמלניצקי על שם הגיבור הלאומי של אוקראינה. מי שטבח רבבות יהודים בפרעות ת”ח ות”ט. ובארצו של זה, באדמה הטמאה שבה נרצחו ונקברו יותר ממיליון יהודים בימינו, בארץ זו אתם לוקחים את מקל הנדודים לברוח מגיא הריגה אחד למשנהו. ליהודי לבוב בימי חמלניצקי לא היה מפלט, גם לא ליהודי קייב בדרך לבאבי יאר. אבל היום, כשמדינת ישראל קיימת ומשגשגת אתם נמלטים כעכברים ממלכודת למלכודת ומתלוננים על הצרה ויוקר המחיה בזמן מלחמה? למה אינכם עולים לישראל?
משהו דפוק מאד בעם הזה. מעוות מאד. הגלות . הרצל חשב שזאת היא המחלה ממנה סובל העם היהודי. ואם תקום מדינת היהודים – יירפאו היהודים ממחלתם. והנה קמה. אבל מיליוני היהודים בגלויות עדיין חולים.
אורי צבי גרינברג הוא מגדולי המשוררים שקמו לעם היהודי בדורות האחרונים. גם הוא יליד המחוזות האלה. אביו של אצ”ג, האדמו”ר ר’ חיים חיתן את הורי בלבוב. כל משפחתו, כמו משפחות הורי, נרצחו שם, במחנה ינובסקה, או בבלז’ץ. אבל חלק משרידי הקהילות, שלא היגרו לאמריקה או שלא עלו ארצה – ניצבו באותה פרשת דרכים היסטורית שלאחר ההשמדה, והחליטו כי העולם כמנהגו נוהג. והם נשארים בגיא ההריגה ההוא. ובונים אנטבקה חדשה, ומשקמים עוד בית כנסת שנחרב, ומקימים מחדש קהילות שהיו לאפר ואבק, והם מתאמצים מאד לשוב ולבנות חיים יהודים בגולה. ואם פורצת מלחמה – בורחים לגולה אחרת.
והיו גם שעלו ארצה ו”לא נקלטו” ובחרו לשוב לרוסיה או לאוקראינה או לגרמניה או לאמריקה. משהו התעוות אצלם במשך אלפים שנות הגולה. המולדת שלהם אינה בהכרח ארץ ישראל. מחירי המילקי בברלין נוחים ממחיריו בתל אביב, גם הדיור. השורשים שלהם, גם של חלק מילידי הארץ, רדודים להחריד. ואין להם קושי לרדת מהארץ. נכון, יש גם איטלקים ואירים שהיגרו ממולדתם לארצות שפע, אבל איש לא ניסה להשמיד מיליוני אירים או איטלקים גולים בכל מקום בעולם.
בימי מלחמת העולם הראשונה התגייסו יהודים לצבאות “מעצמות המרכז” : הקיסרות הגרמנית, והאוסטרו-הונגרית, והאימפריה העותומנית. רבבות יהודים התגייסו גם לצבאות “מדינות ההסכמה”: בריטניה וצרפת ורוסיה וארצות הברית . יהודים הרגו יהודים במלחמות לא להם. והנה לנגד עינינו : שוב. יהודים בצבא רוסיה, יהודים גם בצבא אוקראינה. הם “פטריוטים” – אבל לא ל”פטריה” הנכונה. כי ליהודי צריכה להיות רק מולדת אחת : ישראל.
עם התמוטטות ברית המועצות כתב פרנסיס פוקויאמה, פילוסוף ומומחה בכלכלה פוליטית, מאמר בשם “קץ ההיסטוריה”. הוא היה בטוח כי נפילת הגוש הקומוניסטי מסמנת את סוף ההיסטוריה המוכרת לנו, של סכסוכים בין השקפות אידיאולוגיות וצורות משטר. מעתה, קבע פוקויאמה , תהיה רק צורת שלטון אחת, דמוקרטיה ליברלית, וסכסוכים בין מדינות יהיו רק סכסוכים על משאבים. גם הוא כבר חזר בו מהשטות הזאת.
אבל המאה העשרים, גם אם לא הייתה “קץ ההיסטוריה”, הייתה אמורה להיות קץ דרכי הנדודים של העם היהודי בגלויות. לרצח העם היהודי באירופה היה אמור להיות לקח אחד בלבד : לא עוד גלות. “בקץ הדרכים” – אחרי ההשמדה הגדולה – “עומד ר’ לוי יצחק מברדיטשוב, ודורש תשובת רם” כתב אורי צבי גרינברג, והוא שם את כתב הקטרוג הקשה הזה בפי מי שכונה “סניגורם של ישראל”. הוא תובע מאלוהי ישראל תשובה : לאן כל זה הולך? האם להמשך מסע הנדודים-הרדיפות-הרצח בגלויות – או למלכות ישראל ריבונית במולדת.
תשובת אלוהי ישראל (או “שר ההיסטוריה” למי שאין לו אלוהים), הייתה הקמת מדינת ישראל. אבל דומה כי רבים מהיהודים שעמדו באותה פרשת דרכים – תעו בדרך. שבו לסורם. והם נמלטים מגולה לגולה.
(ציור : המובלים להריגה, יוסף קוזקובסקי. כנסת ישראל)