נכשלה במבחן הנגב
פרופ’ אריה אלדד
“בנגב ייבחן העם בישראל ומדינתו – כי רק במאמץ מלוכד של עם מתנדב ומדינה מתכננת ומבצעת נוכל למשימה הגדולה של הפרחת השממה וישובה.”
כך כתב בינואר 1955, דוד בן גוריון. ולא רק נאה דורש היה אלא גם נאה מקיים. הדברים נכתבו בשדה בוקר. קיבוץ צעיר בלב השממה, בו קבע בן גוריון את ביתו. חסד עשה עימו שר ההיסטוריה, שהוא הלך לעולמו ב1973. אחרת היה מת היום. כי מדינת ישראל, שעל הקמתה הכריז בה’ באייר תש”ח, נכשלה השבוע במבחן הנגב.
גרעין “הראל” מונה כ85 חברים, המהווים גרעין משימה להתיישבות בנגב: משפחות, זוגות, רווקים ורווקות, כעשרים ילדים. בשנים האחרונות הם יושבים (זמנית) ביישוב צוחר שבחבל אשכול. אנשים יפים. אידיאליסטיים. מאמינים באורח חיים אקולוגי, ובאי-אלימות, רבים מהם צמחוניים, אקדמאים, מקצועות חופשיים. סוג של יישוב קהילתי. משקי בית פרטיים עם מעורבות קהילתית עמוקה .
והם באו אל המוסדות המיישבים השונים וביקשו שיתנו להם הר אחד בנגב להקים עליו יישוב. גם בימי בן גוריון זה לא היה פשוט , גם אז לא עברה הקמת “שדה בוקר” בקלות, כי הקיבוץ הצעיר סרב להשתייך לאחת התנועות הקיבוציות ה”פוליטיות” וסבל מהעדר גב ארגוני ומפלגתי. בימינו נמשכה הסחבת שנים אחדות – והר לא קיבלו. שלחו אותם לכאן ולשם, להסתפח אל יישוב קיים, יישוב זעיר, או מתפורר, אבל הם רצו לבנות משהו חדש. חלוצי. לפני ארבע שנים קצו בסחבת ועשו מעשה. עלו אל פסגת הר אלדד ליד עבדת ( למען הסר ספק : שום קשר משפחתי), והקימו בו את ביתם. וכיון שרצו להיות חלוציים ושונים ואקולוגיים והם לא טיפוסים מרובעים, בנו כיפות גיאודזיות. משהו שנראה כמו שני שליש של כדור, שהקנו ליישוב ממבט הרחפן מראה של חוות אנטנות חלליות.
אבל במוסדות המדינה , ובהם גם במועצה האזורית הר הנגב (ובראשה אז החלוץ הציוני שמוליק ריפמן ע”ה) חשבו שהם פולשים פורעי חוק, לא חלוצים. והוציאו להם צווי פינוי והריסה. ומקץ חודשים אחדים של דיונים משפטיים נחרץ דינם בבית המשפט – סילוק. וכי מה חשבו לעצמם? שהם בדואים? שהממשלה תתעלם מהתנחלות “פרטיזנית”? רשות מקרקעי ישראל והמתיישבים פרקו את הכיפות הגיאודזיות, ארזו את המבנים וירדו בשקט. ירדו מהר אלדד ומצאו לעצמם שיכון ארעי בחבל אשכול, והם ממתינים, עדיין ממתינים להקמת יישוב הקבע שלהם בשלח, בנגב. כבר לפני שנתיים אישרה הממשלה בהכרזה חגיגית את הקמת שלח. והם ממתינים.
לא הייתי מטריד אתכם בטחנות ההתיישבות הטוחנות לאט, לאט מידי, אם לא הייתי קורא השבוע את חרפת פסק דינו של בית משפט השלום בבאר שבע. ולא בית המשפט הוא האשם העיקרי כי אם המדינה שתבעה את החלוצים המעצבנים האלה בהוצאות פינוי, ואחסון המבנים שלהם, וגם זכתה במשפט. חברי הגרעין חויבו בתשלום של כתשעים אלף שקלים ( בנוסף על למעלה ממאה אלף שכבר חולטו מהערבויות שהפקידו). אבל לא הכסף העיקר אלא העיקרון. מדינת ישראל תובעת למשפט יהודים שהקימו יישוב בלב השממה בנגב. וכי הרבה אנרגיה חלוצית עודפת כזאת מתגלגלת ברחובות גוש דן, עד שניתן לרמוס אותה ולוותר עליה כדי ש”ייקוב הדין את ההר?” על החרפה הזאת מתהפך בן גוריון בקברו. אמת נכון : מדינה אינה יכולה לסבול השתלטות על אדמות מדינה ומצב בו כל איש עושה הישר בעיניו. ולכן , וכחלק מתכנון ממלכתי להתיישבות בנגב נכון להקצות להם אתר חילופי בנוהל מהיר, אבל לתבוע אותם? מדינת ישראל צריכה להפעיל את חוקיה על פי ערכיה. התיישבות ציונית מוטמעת במטען הגנטי שלנו. והמדינה, העוצמת עיניה מרבבות בתים לא חוקיים שבונים הבדואים בנגב , אינה רשאית לעשות משפט סדום דווקא ביהודים. הרי כך ממש התנכלה המדינה ל”התיישבות הבודדים” בנגב , אלו שעלו והקימו חוות חקלאיות ותיירותיות על פי קריאה ממשלתית מפורשת, אך התנפצו על החומות הביורוקראטיות.
בעזרת השם, ובעזרת כל המוסדות המיישבים – ייבנה יום אחד גם היישוב “שלח”. אלו מחברי הגרעין שיהיו חזקים דיים להישאר בגרעין מלוכד עד אותו יום – יזכו להגשים את חלומם ולהקים יישוב יהודי חדש בנגב. אבל מי ימחה את החרפה?
כתבות נוספות
