מה שאומרים ומה שעושים
פרופ’ אריה אלדד
עוד מעט פסח. זהו אולי ההסבר מדוע גם אדם לא מסודר כמוני מנסה לעשות סדר בכמה עניינים. אז להלן חלוקה סכמטית אפשרית של הדברים בעולמנו : יש דברים שאנחנו לא אומרים ולא עושים. יש דברים שאנחנו אומרים אבל איננו עושים וגם להפך : יש דברים שאיננו עושים – רק אומרים שאנו עושים, או שיש צורך לעשות. ויש דברים , אולי הנדירים מכל – אותם אומרים, ומצרפים מעשה לדיבור.
בדרך עקלקלה מעט הגענו לענין:
הסערה פרצה באמצע השבוע בעקבות תחקיר רשת ב’ : הפרדה בין יולדות ערביות ויהודיות בחלק מבתי החולים בארץ. הסערה תגווע במהרה ותותיר אחריה עוד משקע עכור בתחתית כוס חיינו.
הסערה לא היתה מתקיימת בכותרות התקשורת יותר מארבע מהדורות ואי אילו ג’יגה בייט במרשתת – לולא בא חבר הכנסת סמוטריץ ותדלק אותה : “אשתי ממש לא גזענית, אבל אחרי לידה היא רוצה לנוח ולא את החאפלות ההמוניות המקובלות אצל משפחות היולדות הערביות”. והוסיף ואמר : “טבעי שאשתי לא תרצה לשכב ליד מישהי שהרגע ילדה תינוק שאולי ירצה לרצוח את התינוק שלה עוד 20 שנה”.
שנים רבות עבדתי בבתי חולים. טיפלתי ביהודים ובערבים, עבדתי עם רופאים יהודים וערבים , גם במחלקה שניהלתי בבית החולים הדסה עין כרם. תופעת “החאפלות” עליה דיבר ח”כ סמוטריץ מוכרת לי. היא לא ייחודית כמובן לערבים. היא רק נפוצה יותר ביניהם. אפשר ומצוות ביקור חולים חביבה עליהם יותר מאשר על יהודים רבים. אולי זה פשוט ענין של דמוגרפיה. המשפחות גדולות. אבל פעמים רבות, בעת ביקור ערב במחלקה היינו מתקשים להיכנס לחדר בשל ריבוי המבקרים. לעיתים די היה בבקשה מנומסת לצאת עד אחרי תום הביקור. לעיתים היה צורך בהזמנת אבטחת בית החולים כדי לשוות יתר תוקף לבקשה. “שעות ביקור” הן בדרך כלל הלכה שאין נוהגים כמותה. לעיתים זה מפריע לצוות. פעמים רבות יותר זה מפריע לחולים האחרים השוכבים בחדר. התחקיר ברשת ב’ הפנה זרקור אל מחלקות היולדות. אולי כיון ששם הבעייה חריפה יותר, אולי כיון שמחלקות אלו מהוות מקור הכנסה חשוב לבתי החולים והם מתחרים ביניהם על “רמת השירות”.
רק נדירות נתקלתי בבקשות העברה במחלקה שלי. בקשות קולניות כאלו היו שכיחות יותר לאחר פיגועים. הצוותים הסיעודיים : אחיות ואחים יהודים וערבים היו משתדלים בדרך כלל לפתור את הצרה בדרכי נועם ובשקט. בלא נוהלים כתובים. תורה שבעל פה. מסוג הדברים שעושים ולא אומרים.
ומדוע אין אוכפים את כללי “שעות הביקור ומספר המבקרים המירבי”? אפשר לבקש, אפשר לנסות לצמצם את התופעה. אך אם בכל פעם שמתקהלת משפחה גדולה אצל מיטת החולה ומסרבת ללכת – יוזמנו מאבטחים חסונים לסלקם – יהפכו בתי החולים שלנו לשדה קרב. גם זה לא טוב לחולים.
מחציתם הראשונה של דברי סמוטריץ נגעה להיבט החברתי – תרבותי של מוסד החפלה. תופעה מוכרת. ולא תמיד חביבה. לא רק אצל ערבים כמובן. אבל כאמור – התבטאות זו היתה מפרנסת את טורי החדשות רק לזמן קצר.
ואז הוסיף חבר הכנסת את היסוד הלאומי : אי אפשר להתעלם מכך שאנו במלחמה עם הערבים כבר מאה שנה. אפשר והתינוק שנולד היום לערביה השוכבת במטה שליד החלון יהיה מחבל בעוד עשרים שנה. אכן מחשבה מטרידה. ואם נצרף אותה לדאגה שמא הילד היהודי שנולד בחדר הסמוך יהיה יום אחד נשיא אנס או ראש ממשלה נוטל שוחד – סכנת פאניקה מרחפת עלינו.
רוב האנשים שאני מכיר יודעים להבדיל בין מה שהם חשים בעומק הלב ומה שהם אומרים. ייתכן שבאמת יש יהודים רבים וערבים רבים שהיו מעדיפים להיות מאושפזים עם בני עמם באותו חדר. אבל זה מסוג הדברים שאין שום הכרח לומר. גם אם פלוני, קרוא למסיבת חתונה, חש במעיו – אין הוא נוטל את המיקרופון ומספר לכל הציבור על תחושותיו הטבעיות , המשותפות לו ולרוב האוכלוסיה, וגם אין נהוג לפרט את ההליך הפיסיולוגי הנורמלי הכרוך בשחרור מאותה מועקה. חבר הכנסת השתבח בכך שהוא אינו מציית לכללי התקינות הפוליטית. תקינות כזו אינה ערך עליון בודאי. גם אני שונא צביעות. אך איזו תועלת צמחה לעם ישראל המתחדש בארצו מתוספת קליעים למחסניות שנאת ישראל, האשמות באפרטהייד, הוכחה לגזענות יהודית – מתאור מצוקותיה של רעייתו במשכב הלידה?
הפרדה בין חולים יהודים וערבים בבתי חולים בישראל פסולה ערכית ובלתי אפשרית מעשית. כשם שאין אפשרות מעשית בערים מעורבות להפריד בין האוכלוסיות. רוב האוכלוסיה בארץ מתגוררת בקרב בני עמה. אבל בשכונות מסויימות, בערים אחדות – יהודים וערבים חיים זה לצד זה. אם מבחירה אם מאונס. ההפרדה בשכונות אלו היא משהו שאין אומרים ואין עושים.
אבל יש דווקא תחומים שיש צורך דחוף גם לדבר עליהם וגם לעשות בהם משהו. ייצוג הערבים בבתי הכלא שלנו כמעט כפול משיעורם באוכלוסיה, גם בתחום הפשיעה הפלילית החמורה ולא רק בעברות ביטחוניות. בתחום הפשיעה החקלאית בדרום הארץ ובגליל השיגו הערבים שליטה מוחלטת בשוק. מספר הערבים המעורבים בתאונות דרכים קטלניות גדול הרבה יותר מאחוז הערבים בקרב אזרחי ישראל.. זה אולי לא תקין פוליטית לומר ש”הם נוהגים כמו משוגעים” אבל המספרים מוכיחים. אכיפת יתר במגזר הזה אינה גזענות. היא פעולה מצילת חיים ונדרשת בדחיפות. האם ניתן להפעיל מבצע משטרתי רציף ועקבי של החרמת נשק בלתי חוקי במגזר הערבי? בודאי. זה רק ענין של סדרי עדיפויות בהקצאת משאבים.לא גזענות ולא בטיח. וכן באכיפת החוק לאיסור ריבוי נשים. אם פוליגמיה היא תופעה רווחת בקב הבדואים בארץ מדוע השלטונות עוצמים עין? מדוע ארגוני הנשים וזכויות האדם, מתוך צביעות עמוקה, לא נלחמים באמת בתופעה? וכן המלחמה הנדרשת בבנייה הבלתי חוקית שהפכה מכת מדינה.
ולסיכום : יש כל כך הרבה עצים לטפס עליהם בסכסוך היהודי ערבי : אפשר לרדת מהיולדות. לא תהא תפארתנו על הדרך הזאת.
כתבות נוספות
